שוויצריה הקטנה (סיפור)

 

 

"אל תשאלי מה אחותך עושה", מתריס קולה של רחל באוויר עוד לפני שלילי מספיקה להצמיד את השפופרת לאוזנה. "מתעסקת עם סוחר-סמים, זה מה שהיא עושה", חותמת רחל את דבריה בסיפוק.

זה חזר על עצמו שוב ושוב, בפרקי זמן קבועים ובאותו האופן: משבר היה פורץ, ממשי או מדומה, רחל הייתה מזעיקה את לילי לתקן את הקלקול ולשכך את הכאב, לילי היתה ממלאה את תפקידה ומיד נשכחת.

"אולי תדברי אתו", מפצירה בה רחל יומיים אחר-כך, מסיעה את מבטה מלילי, מוליכה אותו אל הכוננית ותולה אותו על הנברשת. "תשכנעי אותו שיירד ממנה, שהיא לא בשבילו", משדלת אותה, "אם זה לא יעזור, כלום כבר לא יעזור".

 

 הן יושבות בסלון, עיניה של רחל מחפשות בריכוז רשתות שקופות של קורי עכביש בפינות התקרה. רק לא עלי, חושבת לילי בצער, וממהרת להסכים לבקשתה של אמה: היא תסתכל על כל דבר, האשה הזאת, רק לא עליה.

 

הם גרו בחצור הגלילית, ארבעתם: אמה, אביה החורג ושני ילדיהם. התגוררו בדירת שיכון מרווחת שנראתה להם כמעט מרווחת מדי אחרי דירת החדר וחצי בכפר-שלם.

 

אביה של לילי מת כשהייתה בת חמש. התקף-לב אלים הפיל אותו ארצה בדרכו לעבודה. אמה הייתה מוכת-יגון בדרכה הקולנית. כל ימי השבעה זעקה, "תראו מה הוא עשה לי."

 

 

כעבור שנה התחתנה שוב. לילי לא סבלה את הבעל החדש: את ההרפתקאות העסקיות השלומיאליות שלו; את סיפוריו המייגעים; את אהבתו הנבוכה המסורבלת לשני ילדיו החדשים, שלא מנעה ממנו להצליף בהם בחגורה כשעברו לדעתו את הגבול; ואת אדישותו המסורבלת אליה, שלא מנעה ממנו לגלות כלפיה נדיבות ולדחוף לכיסה כמה שטרות מדי פעם בלי שתבקש. כשעברה המשפחה לחצור הגלילית, לפני שנים אחדות, לילי נשארה בעיר ונרשמה לאוניברסיטה.

 

בימיהם הראשונים בחצור היה הבעל מתייצב שוב ושוב כמו סהרורי במרפסת, זוקר את חזו, ממלא את ריאותיו ומציין בסיפוק: "איזה אוויר נקי, ואיזה נוף – ממש שוויצריה!" מעולם לא ביקר בשוויצריה. למעשה, יצא מהארץ רק פעם אחת, לפני שנתיים, בחופזה, טען בתוקף שזה טיול מאורגן של הנהגים מחברת "טיולי הגליל" שהעסיקה אותו, וטס אז לטורונטו בעקבות בחורה קנדית שפגש על האוטובוס שלו. כעבור עשרה ימים חזר עם הזנב בין הרגליים, ובינתיים מצאה רחל באחד מכיסי מכנסיו תמונה שלהם: זרועו הצרובה, זו ששעונה תמיד על חלון האוטובוס, מצמידה אל גופו בחורה חייכנית, שמנה וחסרת פנים. כל כמה שניסתה, לא הצליחה רחל לעצב צורה ברורה לערבוביה החיוורת של תוויה. זה הטריף אותה.

 

היא הזעיקה את לילי מתל-אביב. "תסתכלי על הקנדית הזאת", תבעה ממנה והצמידה לה את התמונה לאף, "אין לה פנים, זאת!".

 

בהתחלה חשבה לילי שהקרבה לתמונה היא שמטשטשת את הראייה, ולכן הרחיקה אותה רגע ואחר-כך שוב קירבה ושוב הרחיקה, עד שנאלצה להודות: "מה שנכון, נכון".

 

מטורונטו חזר הבעל מבוהל. הוא כבר שמע שאשתו מצאה את התמונה. לילי נשלחה להביא אותו מבן גוריון, והוא, למרות פער השעות וחוסר השינה שניכרו בו היטב, התעקש לנהוג כל הדרך כדי להעסיק את עצמו במשהו; משונה ככל שזה היה, דבק במנהג של אשתו ונתקף מבוכה אם השהה את מבטו על לילי זמן ארוך מדי. עיניו הנעוצות בכביש וידיו המקפצות על ההגה ביקשו למצוא את האחיזה האחת המוחלטת, את האשליה שהוא שולט במצב. מדי פעם קבל בהתרגשות: "איזה קור, את לא מאמינה, איזה קור שיש שם", וכדי לחזק את טענתו, הצטמרר ופלט בררררר ממושך, אבל חוץ מן המשפט הזה עברה הנסיעה בשתיקה מעיקה.

 

אמה סירבה לדבר אתו שבוע שלם, והוא הסתגר בחדר של בנו וסירב לאכול את האוכל שבישלה. מדי פעם שלח אותו להביא לו פלאפל או למסור הודעה לרחל. אבל הבן, שהיה צעיר, אך לא צעיר מכדי להבחין שהוריו רק משתמשים בו זה נגד זה, מאס במריבה ושיבש את המסרים, לפעמים מתוך רשלנות ולפעמים בכוונה. אחותו התרוצצה ברחובות, ממאנת להתערב.

 

מה חשבה האחות החורגת הזאת על אמם, לא הצליחה לילי לנחש, גם לא בשנים הקודמות, כשעוד גרו כולם יחד. השתיים היו תלויות זו בזו, ולא היה אפשר לקבוע, אף לא הן עצמן, אם הן אחוזות בחיבוק או בלפיתה מתגוששת, שביטאו דאגה וסלידה הדדית, רכות וקשיות. מירית, שהייתה כהה כמו אביה, יפתה בדרכן הגמלונית של בנות שבע-עשרה, ונשארה שקטה וצייתנית. אבל הנועם שבו התייחסה אל כולם, בעיקר אל אמה, נראה לא פעם מאולץ, ומעבר לו נמצא האיום שיגיע רגע אחר, אמיתי ואלים, שממנו לא יהיה אפשר לסגת.

 

רחל, כהרגלה, התעלמה מזה. אמנם לא הסיעה את מבטה ממירית כפי שנהגה עם לילי, אבל גם לא התאמצה לחשוף את האיום שחשה בוודאות מצמררת, משתופף מאחורי אישוני בתה וממתין לשעתו. כך התהלכה מירית ברחובות, מחייכת לכולם, עיניה קורנות אור בעייתי והיא מבשלת את המשבר המשפחתי הבא.

 

הסיפור עם הקנדית חסרת הפנים גווע מזמן. אמה השלימה, בהתחלה באי-רצון מופגן וברטינות, אחר-כך בעניין, והבעל חזר לאכול, בהתחלה רק מזלג או שניים, אחר-כך בפה מלא. הייתה התרגשות מחודשת במיטה. רחל ערבבה עונג בדמעות של רחמים עצמיים.

 

לאט ובחשאי השתנתה מירית. התקשתה. התחילה לענות בקוצר-רוח, התגרתה באמה, בהתחלה בחשש ואחר-כך בהנאה גדולה, ולבסוף הפגינה בגאווה את ניצחונה הגדול: החבר החדש שלה.

 

אז הזעיקה רחל את לילי. היא באה, ושתיהן ישבו בסלון וחיכו, מבטן מטייל על הקירות.

 

שלחו את האח לקרוא לה. תמיד ידע היכן היא נמצאת, אך אף פעם לא סיפר להוריו, שומר על סודותיה ועל יתרונו. אחרי עשר דקות היא הגיעה, גוררת את רגליה במדרגות, מפגינה את מורת-רוחה בכל הטחת יד במעקה. מיד כשנכנסה צנחה בעייפות על הספה ופיהקה בבוז, נועצת את עיניה ברחל. "אז מה נשמע?" שאלה את לילי.

 

"איך היא לא מתביישת", סיננה רחל.

 

"סתמי כבר", אמרה לה מירית. לילי נחנקה.

 

"את תחטפי על זה", איימה רחל בקול רועד.

 

מירית צחקה: "נראה אותך".

 

השתררה שתיקה שהעידה שהשתיים אינן יודעות כיצד לקדם את המריבה בעצמן, והן מצפות לעזרתה של לילי.

 

"אני אפגש איתו", אמרה לבסוף, "נראה עם מי יש לנו עסק".

 

היה להן עסק עם בחור קטן, מתוח ומתוחכם, שניצל את מלחמת לבנון ואת קרבתה כדי להרחיב את עסקיו. במדי צה"ל עבר את הגבול והבריח הכל: חשיש, גראס, קוק פרסי. בחצור הגלילית העריצו אותו. הוא היה גבר. "מטומטם", קיללו אותו בהערצה, "לא דופק חשבון. רק מה, התחיל להתעסק עם הסחורה שלו ונפל בעצמו לסמים".

 

חודש לפני המשבר האחרון פרץ מישהו לבנק לאומי במרכז. השוטרים עלו עליו מיד והכניסו אותו למעצר. למרות שמנעו ממנו את הסם, למרות שהזיע ורעד והקיא, הוא לא דיבר. לילי, כששמעה את הסיפור מהאח, כמעט נדבקה בהערצה הכללית. את הכסף, ככה אמרו כולם בידענות, היה צריך לחתונה עם מירית.

 

אמה שלחה שוב את אחיה, הפעם כדי לקבוע פגישה עם הסוחר. בתשע כבר ישב על הספסל בגינה הציבורית, רגליו שלובות, כפוף מעט, וקצה הסיגריה מאיר את פניו: הן היו משולשות, גבותיו מחוברות מעל שורש האף כמו כנפיים של עורבים, ועיניו חומות ומכותרות בריסים סמיכים.

 

"אני חולה על אחותך", הכניס אותה במהירות אל רוח הדברים, "שלא יהיו לך דאגות, אף פעם אני לא אסבך אותה בשטויות שלי".

 

לילי התכוונה להישאר מרוחקת ותקיפה, מעבר להישג-יד, אבל אז, בעוד הוא מדבר, הבינה פתאום את ההיגיון הנהדר, המושלם, המושחת שהיה במעשיה של מירית. כמעט ריחמה עכשיו על הסוחר הקטן והמאוהב, שישב לידה על הספסל, אך השתוקקה שישתוק כבר, שיניח לה לחשוב. אל תתאמץ כל-כך, רצתה לומר לו, זה לא נוגע אליך, כל זה נועד רק לה. זה בינינו לבינה. בשלווה ובתדהמה, תחת העלים הכסופים המרשרשים של עץ הזית, ידעה מה עליה לעשות, מה ציפתה מירית שתעשה.

 

"עושה רושם שהוא באמת אוהב אותה", אמרה לרחל אחר-כך, "יש לו כסף, הוא ידאג לה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע". רחל הנהנה בשקט, מעכלת את הדברים: מעט מובסת, מעט מרוצה, ועיניה מטיילות על הקירות.

 

כעבור חמישה חודשים הם התחתנו בטבריה, הגיעו לאולם בסירה, ניצבים בירכתיה זקופים וחגיגיים. נחושה וקורנת לחצה מירית ידיים. כשחלפה על פניה של לילי החליפו האחיות מבטים מהירים, כאילו חתמו והשלימו עסקה.

אחרי שהכל הסתיים והזוג נסע ל"הילטון" בתל-אביב, השתרעו רחל ולילי על הספות בסלון. הן לא הדליקו את האור. פנס-רחוב רחוק הצליח להאיר את רצפת המטבח ופיזר רק מעט את האפלה הסמיכה. רחל נאנחה.

 

"היה יפה," אמרה לבסוף בסיפוק שקט.

 

"כן", השיבה לילי וחייכה.