תחרות

זה כבר ענין של מה בכך – רק עוד 50

Heinrich Heine:  Die Heimkehr

37

קָרָאתִי לַשָּׂטָן: הוּא בָּא.

הִבַּטְתִּי בּוֹ, כֻּלִּי תְּמִיהָה.

לֹא מְכֹעָר הוּא וְלֹא פִּסֵּחַ:

טַעַם בּוֹ וּבוֹ גַּם רֵיחַ.

אִישׁ בְּמֵיטָב יָמָיו – אֵינִי מַגְזִים,

אִישׁ נִימוּסִים – אָדָם מַקְסִים.

מִין דִּיפְּלוֹמָט – לָשׁוֹן זְרִיזָה:

לְאֹם וְדָת – דְּבָרָם יִשָּׂא.

חִוֵּר מְעַט, אַךְ אֵין זֶה פֶּלֶא,

סַנְסְקְרִיט לָמַד וְקָרָא בְּהֶגֶל.

אַךְ אֶת עִנְיָן הִבִּקֹרֶת בְּרָצוֹן הֶעֱבִיר

לִידֵי הֶקָטֶה  סַבָּתוֹ, אוֹתָהּ הוֹקִיר.

שִׁבֵּחַ אֶת הִשְׁתַּדְּלוּיוֹתַי בִּתְחוּם הַחֹק.

בְּעַצְמוֹ  – אָמַר – הִרְבָּה בְּכָךְ לְפָנִים לַעֲסֹק.

הוּא צִיֵּן כַּמָּה הוּא שָׂמֵחַ לִרְאוֹת בִּי יָדִיד,

 וְתוֹךְ כָּךְ הוּא חָזַר וּבְרֹאשׁוֹ הֵנִיד.

וְשֶׁאַל, אִם לֹא נִפְגַּשְׁנוּ כְּבָר

בַּחֲצַר הַשַּׁגְרִיר שֶׁל סְפָרַד?

וּבֶאֱמֶת, רָאִיתִי, הִנֵּה מוּלִי עָמַד

מוּדַע מִיָּמִים, מַכָּר מְאֹד יָקָר.

Ich rief den Teufel, und er kam,
Und ich sah ihn mit Verwundrung an.
Er ist nicht häßlich und ist nicht lahm,
Er ist ein lieber, scharmanter Mann,
Ein Mann in seinen besten Jahren,
Verbindlich und höflich und welterfahren.
Er ist ein gescheuter Diplomat,
Und spricht recht schön über Kirch'und Staat
Blaß ist er etwas, doch ist es kein Wunder,
Sanskrit und Hegel studiert er jetzunder.
Sein Lieblingspoet ist noch immer Fouqué.
Doch will er nicht mehr mit Kritik sich befassen,
Die hat er jetzt gänzlich überlassen
Der teuren Großmutter Hekate.
Er lobte mein juristisches Streben,
Hat früher sich auch damit abgegeben.
Er sagte, meine Freundschaft sei
Ihm nicht zu teuer, und nickte dabei,
Und frug: ob wir uns früher nicht
Schon einmal gesehn beim span'schen Gesandten?
Und als ich recht besah sein Gesicht,
Fand ich in ihm einen alten Bekannten.

38