28-36היפהפיה והחמור (La Belle Dame sans merci וה-Esel) (עוד 52)

החזרה – מקרית. התוספות – מכוונות. ואם כן, הגענו ל-36. _+2) יש עוד 52.

28

חָלַמְתִּי עַל לְבָנָה עֲצוּבָה,

מַזָּרוֹת עֲצוּבִים בַּשְּׁחָקִים,

בָּאֶתִּי  אֶל מְעוֹן  הָאֲהוּבָה

  בְּמֶרְחַקֵּי מֶרְחַקִּים.

הִגַּעְתִּי אֶל דֶּלֶת בֵּיתָהּ,

נָשַׁקְתִּי לְכָל אֶבֶן שֶׁדָּרְכָה עָלֶיהָ,

שֶׁבְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ הִבִּיטָה

וְנָגְעָה בְּכַפּוֹת רַגְלָיהָ.

הַלַּיְלָה הָיָה קַר, קַר הָיָה בַּקֶּרֶת,

קָרָה הָיְתָה הָאֶבֶן עַל הַסַּף.

בַּחַלּוֹן הִיא עֶמְדָּה, דּוֹמֶמֶת, חִוֶּרֶת,

מוּאֶרֶת בְּאוֹר יָרֵחַ מֻכְסָף.

Mir träumte: Traurig schaute der Mond,
Und traurig schienen die Sterne;
Es trug mich zur Stadt, wo Liebchen wohnt,
Viel hundert Meilen ferne.

Es hat mich zu ihrem Hause geführt,
Ich küßte die Steine der Treppe,
Die oft ihr kleiner Fuß berührt
Und ihres Kleides Schleppe.

Die Nacht war lang, die Nacht war kalt,
Es waren so kalt die Steine;
Es lugt' aus dem Fenster die blasse Gestalt.

Beleuchtet vom Mondenscheine.

30

 סַהַר דַּק וְחִוֵּר

מֵצִיץ מִבַּעַד עָב:

בַּיִת  גַּלָּח לְיַד קְּבָרוֹת

בּוֹדֵד בְּמֶרְחָבָיו.

הָאֵם קוֹרֵאת מִקְרָא.

הַבֵּן מַבִּיט בָּאוֹר.

הַבְּכוֹרָה נוֹטָה לִישֹׁן:

לַצְּעִירָה תְּלוּנָה, לֵמוֹר:

אֱלֹהִים! אֵיךְ הַיּוֹם

עוֹבֵר  בְּשִׁמָּמוֹן!

רַק אִם קוֹבְרִים כָּאן מִישֶׁהוּ

יֵשׁ חִנְגָּא וְשֶׁאוֹן!

הַאִם אוֹמֶרֶת תּוֹךְ קְרִיאָה:

"אֶת טוֹעָה! רַק אַרְבָּעָה מֵתוּ

מֵאָז לְיַד הַשַּׁעַר

 אָבִיךְ נִקְבַּר, כִּי מֵת הוּא."

מְפַהֶקֶת הַבְּכוֹרָה:

אֲנִי – מָחָר  אֵצֶל הָאָצִיל:

לֹא אֶסָּפֶה כָּאן בְּרָעָב.

הוּא אוֹהֵב: עָשִׁיר: אוֹתִי יַצִּיל.

הַבֵּן פּוֹרֵץ בִּצְחוֹק רָם:

"שֶׁלַּשֶּׂה בְּבֵי מַרְזֵחַ:

צָדִים כַּסְפָּם, וְהֵם יוֹרוּנִי

סוֹדָם בְּלֵב שָׂמֵחַ".

הָאֵם מַטִיחָה בּוֹ אֶת הַתַּנַ"ךְ,

זוֹרַקְתּוֹ בַּחֲזוּתוֹ הַכְּחוּשָׁה:

"אִם כֵּן, שׁוֹדֵד דְּרָכִים תִּהְיֶה,

בֵּן בְּלִיַּעַל, בְּלֹא בּוּשָׁה?"

הֵם שׁוֹמְעִים נְקִישָׁה בַּצֹּהַר:

הִנֵּה שָׁם יָד נוֹזֶפֶת.

הָאָב הַמֵּת עוֹמֵד שָׁם

בִּגְלִימָה שְׁחוֹרָה כַּזֶּפֶת

.

30

Der bleiche, herbstliche Halbmond
Lugt aus den Wolken heraus;
Ganz einsam liegt auf dem Kirchhof
Das stille Pfarrerhaus.

Die Mutter liest in der Bibel,
Der Sohn, der starret ins Licht,
Schlaftrunken dehnt sich die ältre,
Die jüngere Tochter spricht:

»Ach Gott, wie einem die Tage
Langweilig hier vergehn!
Nur wenn sie einen begraben,
Bekommen wir etwas zu sehn.«

Die Mutter spricht zwischen dem Lesen:
»Du irrst, es starben nur vier,
Seit man deinen Vater begraben
Dort an der Kirchhofstür.«

Die ältre Tochter gähnet:
»Ich will nicht verhungern bei euch,
Ich gehe morgen zum Grafen,
Und der ist verliebt und reich.«

Der Sohn bricht aus in Lachen:
»Drei Jäger zechen im Stern,
Die machen Gold und lehren
Mir das Geheimnis gern.«

Die Mutter wirft ihm die Bibel
Ins magre Gesicht hinein:
»So willst du, Gottverfluchter,
Ein Straßenräuber sein!«

Sie hören pochen ans Fenster,
Und sehn eine winkende Hand;
Der tote Vater steht draußen
Im schwarzen Pred'gergewand.

31

מֶזֶג הָאֲוִיר גָּרוּעַ

שֶׁלֶג, מָטָר וּסְעָרָה:

אֲנִי יוֹשֵׁב לְיַד הַחַלּוֹן וּמַבִּיט

אֶל תּוֹךְ אֲפֵלָה קָרָה.

אוֹר בּוֹדֵד מְהַבְהֵב וְהוֹלֵךְ

אַט בִּרְחוֹב מִתְקַדֵּם.

עִם פָּנָס דּוֹלֵק בַּיָּד

מְדַדָּה שָׁם אֵם.

כַּנִּרְאֶה, הָלְכָה לִקְנוֹת

קֶמַח, בֵּיצִים,חֶמְאָה,

עוּגָה תֹּאפֶה לְבִתָּהּ,

 שֶׁתִּשְׂמַח קִמְעָה.

עֵינֶיהָ נֶעֱצָמוֹת, מֵהַכֻּרְסָא

זוֹ מַבִּיטָה בָּאֵשׁ וְאֵפֶר.

מַקִּיפִים אֶת פָּנֶיהָ הַיָּפוֹת

תַּלְתַּלֶּיהָ-זָהָב כַּנֵּזֶר.

Das ist ein schlechtes Wetter,
Es regnet und stürmt und schneit;
Ich sitze am Fenster und schaue
Hinaus in die Dunkelheit.

Die liegt zu Haus im Lehnstuhl,
Und blinzelt schläfrig ins Licht;
Die goldnen Locken wallen
Über das süße Gesicht.

33

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ, כַּחֲבָצָּלוֹת:

לוּ אֶשָּׁקֵם אַךְ עוֹד פַּעַם!

אֲחַבְּקֵם אֶל לְבָבִי

וְאָמוּת,  עֵינֵי דּוֹמְעוֹת.

עֵינַיִךְ, סִגָּלִיּוֹת

כָּל הָעֵת מוּל עֵינַי.

  אֶתְהֶה, אֶתְמַהּ,

כְּחוֹל חִדָּתָן הַמָּתוֹק מָה יֹאמַר?

 Deine weißen Lilienfinger,
Könnt ich sie noch einmal küssen,
Und sie drücken an mein Herz,
Und vergehn in stillem Weinen!

Deine klaren Veilchenaugen
Schweben vor mir Tag und Nacht,
Und mich quält es: was bedeuten
Diese süßen, blauen Rätsel?

34

»Hat sie sich denn nie geäußert
Über dein verliebtes Wesen?
Konntest du in ihren Augen
Niemals Gegenliebe lesen?

Konntest du in ihren Augen
Niemals bis zur Seele dringen?
Und du bist ja sonst kein Esel,
Teurer Freund, in solchen Dingen.«

"אִם כֵּן, הִיא לֹא אָמְרָה  דָּבָר

עַל הֱיוֹתְךָ כֹּה מְאֹהֶבֶת?

לֹא יָכֹלְתָּ בְּעֵינֶיהָ

קְרוֹא כָּל לֶהָבָה-שֶׁכְּנֶגֶד?

לֹא יָכֹלְתָּ בְּעֵינֶיהָ

עַד לִבָּהּ הָטֵב לַחֲקֹר?

וַהֲרֵי בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה,

 יָדִיד, אֵינְךָ כֻּלְּךָ חֲמוֹר!"

35

 הֵם זֶה אֶת זוֹ אָהֲבוּ, אִם כִּי

זֶה לְזֶה עַל כָּךְ לֹא הִתְוַדּוּ,

הִבִּיטוּ זוֹ עַל זֶה כְּאוֹיְבִים,

אִם כִּי מֵחֹם לְבָם כִּמְעַט הֵם הִתְאַדּוּ.

אַחֵר נִפְרְדוּ, וְלֹא הִתְרָאוּ

מִלְּבַד אִם כָּךְ בַּחֲלוֹמָם בָּדוּ,

וְהֵם הָיוּ מֵתִים זֶה לְזֶה כְּבָר מִזְּמַן,

אַךְ עַל כָּךְ בְּעַצְמָם לֹא יָדְעוּ.

Sie liebten sich beide,
doch keiner wollt' es dem andern gestehn;
sie sahen sich an so feindlich,
und wollten vor Liebe vergehn.

Sie trennten sich endlich
und sah'n sich nur noch zuweilen im Traum;
sie waren längst gestorben
und wußten es selber kaum.

36

בְּפָרְשִׂי לְפָנֶיךָ אֵת כְּאֵבִי הַמַּר,

פִּהַקְתְּ רַק וְלֹא אָמַרְתְּ דָּבָר:

אַךְ מִשֶּׁסִּדַּרְתִּיו בְּשִׁיר שֶׁל תֹּאַר וְהָדָר

הִשְׁתַּפָּכְתְּ בִּשְׁבַחִים עַל כְּשֶׁרוֹנִי כְּזַמָּר.

Und als ich euch meine Schmerzen geklagt,
Da habt ihr gegähnt und nichts gesagt;
Doch als ich sie zierlich in Verse gebracht,
Da habe ihr mir große Elogen gemacht