|
הַפִּתָּיוֹן – גּ'וֹן דְּאָן
חֱיִי עִמִּי, הָאֲהוּבָה,
לְעֹנֶג זֶה נַכִּיר טוֹבָה:
חוֹלוֹת זָהָב – פְּלָגִים צָחִים,
חוּטֵי מֶשִׁי לְחַכּוֹת דָּגִים.
יוּבַל יִלְחַשׁ, יָרוּץ חָרוּץ
שְׁזוּף עֵינַיִךְ בֵּין גְּדוֹת עָרוּץ,
דָּג מְאֹהָב מוּלֵךְ יַעְצֹר
מֻקְסָם כֻּלּוֹ מִזִּיוֵךְ-אוֹר.
תִּרְצִי לִשְׂחוֹת בְּמֵי-זַךְ חַי,
כָּל דָּג מִתְּהוֹם יַעַל וַדַּאי
בְּאַהֲבָה יַקִּיף רַגְלֵךְ
יָשִׂישׁ לוֹכְדֵךְ – יוֹתֵר מִמֵּךְ.
אִם תֵּבוֹשִׁי לְהַעֲרִים
מוּל הַמְּאוֹרוֹת – תְּסַנְוְרִים.
וְאִם לִי לָרְאוֹתֵךְ מֻתָּר,
אַתְּ לִי – וְהָאוֹר מְיֻתָּר.
מְטִיל חַכָּה אַחֵר יִקְפָא,
יִפְצַע רַגְלוֹ בְּסוּף, צִדְפָּה:
דָּג עָלוּב לָפֹת זָמַם,
לָכַד בְּרֶשֶׁת, בְּחַח פִּיו שָׂם:
יַד זֵידוֹנָה דָּג מִסְתַּתֵּר
מִסְּבַךְ סוּף שֶׁל רִיר מְשַׁחְרֵר:
זְבוּב גּוֹן מֶשִׁי, גּוֹן רַב כֶּשֶׁף
מוֹשְׁכִים עֵין דָּג מִסְכֵּן לָרֶשֶׁת.
אַךְ אַתְּ לַכַּחַש לֹא זְקוּקָה:
הַפִּתָּיוֹן אַתְּ – לְחַכָּה:
וְדָג שֶׁבָּךְ לֹא יִלָּכֵד –
חָכַם פִּי אֶלֶף בֶּאֱמֶת.
קצת דברי הסבר:
דאן, משורר "מטאפיזי", כלומר שעיקר שיריו מבוססים על קישורי רעיונות, כאן רותם דימוי אהבה לדיג דוקא. האישה עיקרה פתיון. הגבר הוא דג הנתפס בפתיון. אם הוא איננו נתפס, סימן שהוא חכם. גבר שלא נתפס בפתיון האישה חכם ( פועל, עבר, גוף שלישי) מהמשורר שכן נתפס.
למה הוא נתפס? כי האישה קוסמת ומכשפת ביופיה. אולי גם צניעותה איננה אלא חלק מדרכי הפתיון, כי היא משמשת אותה להפנות את תשומת לב הגבר – בשיר גם את תשומת לב השמש והירח והמאורות אל יופי זה, הבולט במיוחד על שפת הנחל, בשחותה ערומה. אז יופיה מסנוור אפילו את השמש והסהר, (המאורות), וכך מחשיך העולם והיא יכולה ליהנות מהנוף והטבע, שאין מערומיה נראים.("להערים"- להתפשט ערומה…" ראה אבן שושן).
|