אוֹת הָאַהֲבָה – מתן בסתר, לרגל שובה, לחנה.

 

 

 

אוֹת הָאַהֲבָה

 

שִׁלְחִי נָא אוֹת וְתִקְוָתִי תֵּעוֹר,

כָּל כֹּבֶד הֶגְיוֹנִי יֵקַל בִּשְׁנַת.

שִׁלְחִי דְּבַר-דְּבַשׁ – יֶחְדַּל הַלֵּב מִסְּעוֹר,

 וְטוֹב זְרִי נָא עַל עֲלוּמַי מְעַט.

 

לֹא חוּט, יְצִיר כַּפָּיִךְ, אֲבַקֵּשׁ,

אַגֵּד בֵּינֵינוּ בְּסוֹד הַמַּעְגָּל

שֶׁל אַהֲבָה צְעִירָה: לֹא טַבַּעַת-אֵשׁ

רַק כָּזוֹ שֶׁבְּפָשְׁטוּתָהּ תִּתְגַּל.

 

הָאַהַב שֶׁבֵּינֵינוּ כֻּלּוֹ תָּם.

לֹא כָּאלְמֻגִּים עֲלֵי זְרוֹעֵךְ עָנַדְתְּ,

אוֹת בְּרִית הוּא,  נֶאֱמָן  וּמְתֹאָם,

כִּי הַפּוֹעֵם בָּנוּ הוּא לֵב אֶחָד.

 

לֹא תְּמוּנָתֵךְ בָּהּ אַתְּ מָלֵאת כֹּה חֵן,

וְכֹה חֲשׁוּקָה, כִּי טוֹב עוֹנֶה לְטוֹב,

לֹא שִׁיר פִּקְחוּת, רוּבּוֹ אֵינֶנּוּ כֵּן,

שֶׁלָּךְ נִכְתַּב כָּל רֶגַע וּבְלִי סוֹף;

אַל תִּשְׁלְחִי לִי לֹא זֹאת וְאַף לֹא זֹאת,

רַק הִשָׁבְעִי: "אוֹהַבְךָ": וְלֹא עוֹד.

 

הערות:

 

משיריו הראשונים של דאן. הבית הראשון – אומרים מבקרים –
 
כולו פטררקא: ההמשך – דאן. אך אין זה סונט: או סונט שדאן 

הרחיב את גבולותיו ולא שמר על צורתו.

הוא כופר בנימה הפטררקית: הוא מבקש להשתחרר מהגזמותיו 

ומבקש באהבה פשטות, וגם פנימיות: רחימא ליבא בעי, וגם 

האוהב מבקש את הלב ולא סימנים חיצוניים של האהבה.

כבר נקבעות כמה מהעדפותיו: השורה בת 10 הברות ( דאן מגוון 

זאת אחר כך בשורות בנות 6 ו-8 הברות לסירוגין), ומארג 

החריזה, שבשיר זה הוא א-ב-א-ב- גג.

לא כל מתרגם מקפיד על דיוק בכגון דא, אך ההקפדה מוסיפה על 

הדיוק ועל הנאמנות הכל כך מומלצת על ידי הכל למקור.

 

 

 

 

 

Send me some token, that my hope may live,
  Or that my easeless thoughts may sleep and rest;
Send me some honey to make sweet my hive,
  That in my passions I may hope the best.
I beg no riband wrought with thine own hands,
  To knit our loves in the fantastic strain
Of new-touched youth; nor ring to show the stands
  Of our affection, that as that's round and plain,
So should our loves meet in simplicity;
  No, nor the corals which thy wrist enfold,
Laced up together in congruity,
  To show our thoughts should rest in the same hold;
No, nor thy picture, though most gracious,
  And most desired, because best like the best;
Nor witty lines, which are most copious,
  Within the writings which thou hast addressed.

Send me nor this, nor that, to increase my store,
But swear thou think'st 'I love thee,' and no more.