בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
אַהֲבָה כְּלוּאָה.
אִישׁ חָלָשׁ, זַיְפָן, בְּלִי אֹפִי בְּמִיל,
לֹא יִשְׁוֶה לֶאֱהֹב יָשֵׁן, חָדָשׁ,
חָשַׁב: כְּאֵב, בֹּשֶׁת בְּכָךְ יַשִּׁיל
נָשִׁים אַפּוֹ כְּעָפָר אִם דַּשׁ.
מִכָּאן הַחֹק נָבַט:
אִשָּׁה תִּשָּׂא אַחַת.
לְכָךְ הַכֹּל נִשְׁפַּט?
גַּם עַל חַמָּה, סַהַר, כּוֹכָב אָסוּר
תֵּת בַּת צְחוֹק לַכֹּל, אוֹרָם פַּזֵּר?
הֲצִפּוֹר פְּרֻדָּה? יֵשׁ יְצוּר עָצוּר
מֵעֲזֹב בֵּן זוּג, לְבַקֵּר אַחֵר?
אֵין הֶפְסֵד בִּכְתֻבָּה
אִם תִּשְׁתַּנֶה טוּבָהּ.
לָנוּ – שְׁבִיל לֹא שׁוּפָה[1].
מִי כְּבָר אֳנִי בְּנָמֵל הֶעְגִּין,
בְּלִי חַפֵּשׂ יַבָּשׁוֹת מִתָּמִיד חֲדָשׁוֹת?
בָּנָה בָּתִּים, נָטַע עֵץ, גַּנִּים,
לְסָגְרָם סֶגֶר כְּגִנּוֹת נְטוּשׁוֹת?
הַטּוֹב הוּא טוֹב וַדַּאי,
אִם הוּא לַכֹּל, לַכְּלָל,
וְלֹא לְמִין סְתָם כִּילַי.
[1] שׁוּפָּה=חֲלָקָה, מְשֻׁפְשֶׁפֶת. רְאֵה מִלּוֹן אֶבֶן שׁוֹשָׁן.
CONFINED LOVE.
by John Donne
Some man unworthy to be possessor
Of old or new love, himself being false or weak,
Thought his pain and shame would be lesser,
If on womankind he might his anger wreak ;
And thence a law did grow,
One might but one man know ;
But are other creatures so?
Are sun, moon, or stars by law forbidden
To smile where they list, or lend away their light?
Are birds divorced or are they chidden
If they leave their mate, or lie abroad a night?
Beasts do no jointures lose
Though they new lovers choose ;
But we are made worse than those.
Who e'er rigg'd fair ships to lie in harbours,
And not to seek lands, or not to deal with all?
Or built fair houses, set trees, and arbours,
Only to lock up, or else to let them fall?
Good is not good, unless
A thousand it possess,
But doth waste with greediness.