בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
1) ג'ון דון: הַרְצָאָה עַל הַצֵּל
שְׁהִי וְאַקְרִיאֵךְ, הָאֲהוּבָה
דְּבַר טַעַם בְּחָכְמַת הָאַהֲבָה;
שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת טִיַּלְנוּ,
לֻוֵּינוּ בְּצִלֵּנוּ,
מוּצָר גּוּפֵנוּ עִמָּנוּ הָלַךְ:
אַךְ עַתָּה הַשֶּׁמֶשׁ מֵעָלֵינוּ,
עַל הַצֵּל רַגְלֵינוּ,
אוֹר רַב מִלֵּא אֶת רְחוֹבוֹת הַכְּרָךְ.
כָּךְ, בְּעוֹד הָאַהֲבָה זָרְמָה,
הַצֵּל, אַךְ הֵן גַּם כְּסוּת הַלֵּב תָּרְמָה
לַצָּרוֹת: עַתָּה יָרְדָה קַרְנָהּ.
כָּךְ אַהֲבָתֵנוּ אֵינָהּ עוֹד בְּשִׂיא
דֻּגְמָא לָתֵת אוֹ מוֹפֵת לְהַשִּׂיא.
אִם שֶׁמֶשׁ תֵּט לַמַּעֲרָב,
צֵל חָדָשׁ יִוָּלֵד, יִגְבַּהּ, יוּסַב:
צֵל קוֹדֵם – אַחֵר סִמֵּא;
לָנוּ זֶה עַתָּה יְהֵא
לְמִכְשׁוֹל בְּסַנְוְרוֹ עֵינֵינוּ.
אִם אַהֲבָתֵנוּ תִּיעַף, תַּעְרִיב,
זֶה אֶת זוֹ רַק נַכְזִיב:
נְזַיֵּף, נַסְתִּיר סוֹדוֹת בֵּינֵינוּ.
צִלְלֵי בֹּקֶר נְפוֹגִים:
אֵלֶּה גּוֹבְהִים וּנְסוֹגִים.
הָהּ! יָמַי דּוֹדִים נוֹבְלִים וּנְמוֹגִים;
דְּבָרָם צוֹמֵחַ בְּאוֹר תְּמִידִי, מָלֵא:
שֶׁמֶשׁ תַּט וְהִנֵּה נוֹפֵל כְּבָר לֵיל.
John Donne: A Lecture upon The Shadow
Stand still, and I will read to thee
A lecture, love, in love's philosophy.
These three hours that we have spent,
Walking here, two shadows went
Along with us, which we ourselves produc'd.
But, now the sun is just above our head,
We do those shadows tread,
And to brave clearness all things are reduc'd.
So whilst our infant loves did grow,
Disguises did, and shadows, flow
From us, and our cares; but now ’tis not so.
That love has not attain'd the high'st degree,
Which is still diligent lest others see.
Except our loves at this noon stay,
We shall new shadows make the other way.
As the first were made to blind
Others, these which come behind
Will work upon ourselves, and blind our eyes.
If our loves faint, and westwardly decline,
To me thou, falsely, thine,
And I to thee mine actions shall disguise.
The morning shadows wear away,
But these grow longer all the day;
But oh, love's day is short, if love decay.
Love is a growing, or full constant light,
And his first minute, after noon, is night.
2) חלום
זה זמן לא פקד אותי חלום.
אני קם ורושם.
השעה 23.58. חלמתי, שבשובי הביתה מצאתי פתק תחוב אל
סדקי הדלת: "אני ישנה אצל…" לא יכולתי לפענח את הכתוב. כתב ידה המעוגל, היפה של אשתי ז"ל.
בתחילה חשבתי – לקחה קצת חופש, היו עליה חיי המשפחה לשעת מה למעמסה. אמנם גם היחסים בינינו לא היו מי יודע מה, נסעה לאיזו חברה ונחה. או להורים. היינו הך.
הלכתי להתנחם אצל איזו אישה, בילוי קצר אמנם אבל עובר מהר. אבל משאשתי גם למחרת לא שבה הביתה, הענין כבר לא מצא חן בעיני. הבית היה חשוך, חל איזה קלקול בחשמל שהתפשט בכל הבית צעד צעד, מחדר לחדר. גם במטבח לא היה אור, בקושי נורה אחת האירה איזו פינה שמלבד כך היתה שרויה באפילה.
חשבתי שצריך להזמין חשמלאי. הסתובבתי בבית כאילו בתוכי עצמי נשרף נתיך. השתררה תחושה של ריקנות.
מה שאיפיין חלום זה, שהייתי בחלקו בפנים, בחלקו בחוץ. אך משהגעתי שוב הביתה, הדלת היתה נעולה, לא יכולתי להיכנס. בתחילה הסתובבתי שוב בחוץ, אך אחר כך הבנתי שאין לי כלל לאן ללכת ושזה המקום היחיד שאליו אני שייך. לפני הדלת היה מין פרוזדור ארוך ורחב למדי, רצפתו מבריקה כשיש, נאמר. השתכבתי עליה והחלטתי לישון לפני הדלת. אולי מצאתי אי בזה איזו שמיכה בה התכסיתי, אולי כמו בתכריכים. אולי שושיק תגיע בכל זאת ותרחם. לא ידעתי איפה היא ולאן הלכה לישון. אחר כך דווקא שמעתי, מבעד לדלת הסגורה, – מתוך הדירה – ( פעם בפנים, פעם בחוץ) את קולה משוחחת עם אחת השכנות.
חשבתי על לידה, שידעה כל כך יפה לשוחח עם כל אדם, באופן כל כך חכם, והצטערתי שרק אתי שושיק לא ידעה לדבר. (כאן שתי הדמויות היו לאחת).
אחר התברר שאבא חזר מהשואה. כבר מבחוץ קראתי לו: "אבא, אבא!" ואכן, הוא הופיע מבעד לסורגים, לבוש טלית ותפילין ( אך אולי היו אלה בגדי אסירים במחנות). ואם כי בחייו לא היה זה ממנהגו, הכרתי אותו, זיהיתי אותו, וגם הוא קרא לי ואמר שהנה הוא זוכר ומזהה אותי, למרות שבינתיים בוודאי שיניתי צורה וגדלתי – הרי כשהכיר אותי הייתי כבן 12 בלבד.
על אמא (שעלי לציין שרק עתה, שעה שאני מעלה את זכר החלום על הכתב אני מגלה שהיא הזדהתה בחלום עם אשתי. אשתי בחלום היתה היולית מאד, הופכת לאחת כמעט עם כמה דמויות – לידה, או אמי – – כמו שהמשורר ההונגרי כתב: מדמויות נשים רבות אני מנסה להרכיב אותך, בחסרונך): הוא אמר שהיא עוברת עתה משבר של אינות, אבל עכשיו כבר יהיה בסדר, נהיה כולנו יחד והיא תחזור אט אט אל עצמה וחיי המשפחה שלנו שוב יוטבו~ שהיא תיבנה והכל יהיה שוב טוב.
שורות עצובות ומכמירות לב. בעיני רוחי אני מניחה את ידי על כתפך לחזק
עפרה
עופרה,
תודה,
אעז לומר רק כי למקרא שורותיך – פחד ורחב הלב.