לתולדות ה"בריחה"

 

 

כמה מלות הסבר על    "הבריחה  ":

 

    "הבריחה – הוא   שמה של הגירת ההמונים אחרי מלחמת-העולם השנייה, שבה נעו קרוב ל- 250,000 ניצולי שואה יהודים, בעיקר ממזרח אירופה (פולין וברית-המועצות), לארצות שבהן היו מחנות עקורים (גרמניה, אוסטריה ואיטליה) ולמערב.

המטרה המוצהרת היתה להגיע לחופים שמהם יכלו הניצולים להפליג לארץ-ישראל.

 השם ה'בריחה' ניתן הן לארגון שניווט את זרם היוצאים מערבה והן להגירת ההמונים.  

הבריחה המאורגנת החלה עם קבוצות של פרטיזנים יהודים ניצולים, שרבים מהם השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות.  

מסגרת ארגונית ראשונה הוקמה בראשותו של אבא קובנר, פרטיזן ומשורר.

  'נקודות' מעבר בלתי חוקיות הוקמו על הגבול הפולני עם צ'כוסלובקיה ורומניה.  ב- 26 באפריל יסד קובנר את 'ארגון שרידי מזרח אירופה', ארגון פוליטי-למחצה, שהיה אמור לאחד את העם היהודי מעבר להשתייכות פוליטית-מפלגתית ולעזור בהקמת מדינה יהודית שתהא מקום מקלט לאומה שצפו לה עוד שואה. עד מהרה נתפרקה הקבוצה החדשה, אחרי מגעיה עם הדמוקרטיה התוססת והפולמוסנית של יהודי ארץ-ישראל[1].

 הקבוצה פנתה   לאיטליה, שבה היו מוצבות יחידות יהודיות מארץ-ישראל במסגרת הצבא הבריטי (החטיבה היהודית הלוחמת ויחידות אחרות). החיילים הקימו ארגון מרכזי, והוא דאג לניצולים היהודים   בהנהגת קואליציה של כול המפלגות.   

הבריחה בפולין כיוונה את זרם המהגרים לאיטליה דרך בודפשט וגרץ (באוסטריה). עד אוגוסט 1945 הגיעו לאיטליה כ- 15,000 יהודים. ואולם, האפשרויות להגיע לארץ-ישראל היו אז מוגבלות מאוד והצטמצמו לדרכים 'לא חוקיות' (עליה ב') ולכן נתקבלה בעת ובעונה אחת בפולין, באיטליה וגם בארץ, בלי קשר בין המרכזים האלה, ההחלטה הקשה לכוון לגרמניה את הזרם ההולך והגובר של הניצולים והשבים.  בגרמניה, בשלטון צבא הכיבוש של ארצות-הברית, נתקבלו היהודים למחנות העקורים וזכו בדיור ובמזון. זרם הבורחים נע דרך נקודות שונות בהרי פולין-סלובקיה, או דרך שלזיה העילית לאיזור נאכוד (NACHOD) בבוהמיה, או דרך שטטין לברלין. הנכנסים לצ'כוסלובקיה עברו דרך פראג לבווריה או דרך ברטיסלווה לוינה, משם המשיכו לזלצבורג ואחרי-כן לגרמניה או לאיטליה.

 פעילי הבריחה לא עבדו בשכר, והוצאות חיוניות כוסו, לעיתים שלא במתכוון, בידי הג'וינט, כהוצאות 'מעבר' להסעה, למזון ולדיור בסיסי. רכושם הדל של הפליטים נשמר בקפידה, הועבר מעבר לגבול בידי עובדי הבריחה ונשלח לבעליו.  

הסובייטים, שהידקו את שליטתם במזרח אירופה, איפשרו בדרך-כלל זרם בלתי-חוקי זה, אך לעתים היו עטים על הפליטים והמארגנים ואוסרים אותם; אחדים מהם שהו שנים בגולאג ואחדים אף נהרגו; אך בדרך כלל נהגו הסובייטים לעצום עין.

 גישת הבריטים היתה, כצפוי, עויינת, ואילו צבא ארצות-הברית, אחרי כמה התקלויות, קיבל את זרם פליטי הבריחה מחשש משערורייה עם המימשל ודעת הקהל בארצות-הברית, ומשום שממילא לא יכול היה להורות לחייליו לירות בפליטים יהודים – הדרך היחידה להניאם מלבוא.

 מספר היהודים שהשתמשו בנתיבי ה'בריחה' היה קרוב ל- 250,000, והבריחה היתה אפוא הגירת ההמונים היהודית המאורגנת והבלתי-חוקית הגדולה ביותר בעת החדשה. ארגון הבריחה לא פירסם מעולם ספרות או תעמולה במטרה לשכנע יהודים, זאת משום שלא היה צורך לצאת בקריאה ליהודים לעזוב את בתיהם. נהפוך הוא, תכופות לא יכול היה הארגון להתמודד עם זרם המעונינים לברוח.

הבריחה

 

שמי מ. ג., אבל אז היה שמי אחר. עם  השם ההוא החילותי לתור את אירופה. באמת, הגיע לכך הזמן, הייתי כבר כמעט בן 14, – או שהמסע החל אף קודם לכן, בהיותי בן 13 וחודשים אחדים? יצאתי – אמנם היה לי בית, בית סבתי, אך הוא היה ריק מכל, קירותיו חשופים, נשדד ממנו הכל. הכינם  לימדני לטייל – הוא היה מטייל שם על הקירות, שלא להזכיר מקומות צנועים יותר. אינני יודע  אם כבר סיפרתי באיזה מקום  איך גוייסתי  לתנועה הציונית, שהיה  בעיקרו  ארגון שאירגן את הטיולים האלה, שנקראו עוד באיבם "טיולים" – עוד מהזמן שמוסד "הבריחה" היה ממלט יהודים

מארץ לארץ, גונב גבולות ומסיע קבוצות נערים ומבוגרים דרך הגבולות.

אז עוד שלטונות הונגריה – הארץ ממנה ברחתי באישון לילה, עם קבוצה גדולה של נערים, בהנהגת אנשיל, שכרוב אנשי "הבריחה" היו במוצאם מפולניה – לא הקפידו ונתנו  לצאת מארץ קומוניסטית-בְּאִבָּהּ  כמעט באופן "ליגלי" – דהיינו אם הוכחת שאינך  יליד הונגריה, אלא  בן ארץ זרה המבקש לשוב למולדתך. לשם כך צויידת באישור – הייתי כאמור  בן 13, אך בפתק שנתחב לידי – תעודה? – היה כתוב ששמי יאן פבייניצה – לעולם אזכור שם זה, שהיה לאותה שעה לפתע שמי החדש – ושאני בן 25.  הייתי אם כן בדרכי חזרה – לוורשה? לטרבלינקה? לא  הוסבר. ממילא נאמר כי אם שומר גבול הונגרי כלשהו, או בכלל  מי, ישאל אותי משהו, עלי לשתוק – הרי אינני דובר אלא פולנית…

בן 13 איפא נטלתי את גורלי בידי והחילותי במסע. הכיוון – ארץ ישראל: זו המטרה, כשבגבי ארץ שהרגה את הוריי, שנתנה יד לנאצים ההונגרים  להרוג את שארית הפליטה של היהודים שנותרו עוד בבודפסט; אך גם הרעב רְדָפָנוּ, שלא היה ביד מוכרי הסחורה לרפותה: זו הסחורה  המוסתרת בחביוני עליות ומרתפים כל עת המלחמה, שבעליהם עמדו לאורך קירות הרחוב הראשי של בודפסט,  מנסים  עתה להתפטר מסחורתם,  בטרם יפרוץ עליהם השפע, שאגב, בושש לבוא.-  היה מי שידע לנצל את ההזדמנות להניע קבוצות ולהקות של השואפים להגיע לציון, לצאת מהארץ המופגזת ומופצצת, מבין ההריסות וחורבות הבתים, אל ארץ החופש והדרור – שם, אגב, גם יימצא מעט יותר אוכל נפש, אולי…. כי זאת לדעת – גם לרעב  היה כוח מניע רב.

התנועה הציונית היתה מצילה נפשות: לא רק כי היא שהוציאתנו מגיא ההריגה, מאבדן כיוון, מהגורל לחיות שוב את חיינו בין שונאינו עוטי המסכות החדשות, האופורטוניסטים למיניהם שאך אתמול הסירו מזרועותיהם את סרטי  צלב החץ, הוא צלב הקרס ההונגרי. התנועה הציוני היתה זו שגאלתנו מהצורך להתחיל לבנות את חיינו – בלא ההורים, בלא קרובינו היקרים שאיבדנום במלחמה, דווקא כאן, בארץ זו שהתנכרה לנו ושילחתנו אל בין תאי הגאזים, בהם ביקרתי אחר שנים באושביץ – תוך שנאתם התהומית אלינו, מאחלים לנו בכל שס"ה ורמ"ח אבריהם למות: לא רק זאת ומזאת הצילתנו  הבריחה, אלא גם מהבדידות. אחד אחד אספו שליחי התנועה את הילדים מהרחובות, מהדרכים בהם הם נדדו ללא מטרה וכיוון מסוים – אספום, דאגו להם למזון ולביגוד, לבית בו הם יכלו ללמוד  מעט על הדרך, על המטרה, על  יהדותם: לשים בראשם מדריכים, לאו דווקא מחנכים  שזה היה מקצועם, אלא אנשים בעלי רצון טוב, בעלי הכרה, בעלי דעות פוליטיות ואף אידיאולוגיה מסוימת, נפחים ומסגרים פועלי בתי חרושת שנטלו על עצמם ללוות את הנערים, את הנערות שהתאספו בדרך לארץ ישראל. הם לימדו אותם לחיות בצוותא,  – ולבסוף, יחד, לצאת לדרך.

וכך עלינו לרכבת, יושבים צפופים, על, מתחת ובין הספסלים, מצוידים במאכלים בשפע, בזכות ה'ג'ויינט',   ומי יודע מי.  

נסענו, נסענו, מבלי אף לדעת איה והיכן: לא שאלנו, גם אותנו איש לא שאל למעשינו, או מגמת פנינו: ירדנו לברטיסלאבה, שם שׁוּכַּנְנוּ במלון המפורסם ביותר בעיר, בעל השם המצלצל – מלון "קרני שמש". אמנם יושביו הרגילים של הבנין  לא נמצאו, ריהוט הפאר הורחק, החדרים היו חשופים וריקים מכל, משמשים, כרגיל כבר במלונות כאלה   אורחי מעבר, גונבי גבולות מקצועיים. בתי השימוש  במלון היו נאלחים מרוב שימוש ומלאי סחי. אנו היינו קבוצה של 13 בנים ובנות, והיו לנו אפילו כמה שמיכות אותן פרשנו על הרצפה המלוכלכת  וכדי להתחמם – היה נובמבר. בנים ובנות  ישננו שם יחד, בתנוחות של סרדינים, מתחממים.

אך דרכנו נמשכה, לתחנה הבאה – פראג, העיר הנעתרה. הצ'כים היו עם מכניס אורחים: ערכו לנו טיול בתוך טיול – לראות את ההרדשני, (Hradčany), את אולם ההכתרה הענק,  – זכור לי דבר שבביקוריי אחר שנים לא מצאתיו שוב, מסדרון ארוך ועל תקרתו תלויות נברשות פאר עשויות זכוכית נוצצת: האלט-נוי-שול, ומקומות  יקרים נוספים של פראג.  יצא לנו לטייל בדרך עלייתנו בכמה מקומות – זכור לטוב Garmisch-Parten Kirchen, על מתלוליו, דרכי הסכנות,  לאורך תהומות.

 

אך לשם עוד לא הגענו. בינתיים  אנו בפראג – במחנה צריפים, בחדר משלנו, כלומר 13 הילדים ועוד כמה מבוגרים, בצפיפות. מה טוב שלא רק התנועה שלנו שכנה כאן – התנועה שלנו, היא תנועת "דרור-הבונים," אליה נצטרפתי בזכות אותו בחור שפתח עמי בשיחה בבית החיטוי (מכינם וגם Scabies) בבודפסט ולימדני על קיום מקומות אלה, בתי-איסוף לנפשות בודדות שכאמור עיקר מאווייהן היה לזכות במזון כלשהו, אך היו מוכנות לשקול  עלייה לארץ: הוא שהפנני לכתובת מסוימת בבודפסט, כתובת בה שכנה אותה תנועה ציונית  אליה השתייכתי עתה והובילתני בדרך. שכנו כאן כנראה גם חברי "השומר הצעיר", ובדרך פגשנו אפילו מחברי תנועת הנוער הציוני, וגם התנועה הדתית  בני עקיבא, שהיתה לי חשובה משום שבמגעי עימה פגשתי את הנערה אותה הכרתי במסדרון הבית בגיטו בו מצאתי עצמי, תודה לאל רק לזמן קצר, מחזיקה ספר תפילה קטן בידה, ולבי נקשר בה לנצח נצחים, אם כי – מלבד אותה פעם, כשהיא ידעה להתייחס אלי ואל נסיונותיי לחדש את הקשר עימה בקרירות מופגנת, – לא ראיתיה.

אבל הדבר שרושמו היה הקשה לי ביותר כאן בפראג היה התור בו אנשים עמדו כדי לקבל את ארוחתם. תמיד שנאתי תורים וברחתי מהם  – עד ששוטר בספרד, בתור לכרטיסי הרכבת, אילץ אותי, בגסות-מה,  "לשמור על הסדר" ולשוב ולעמוד בתור ולא לצידו.

השהות בפראג לא ארכה. באישון לילה הגענו לעיר גבול, בסביבות לאנדסברג, בגרמניה. "ואוחסננו" באולם ענק, כל הקבוצה הגדולה של כ-300 איש יחד, ישנים זה על גבי זה מרוב חוסר מקום.  אחר הוקמנו והחילונו לצעוד – אל תוך הלילה, אל תוך השלג, אל תוך הכפרים הישנים, מגניבים את הגבול,  מלווים נביחות כלבים, פוחדים פחד רב שאף יפי הלילה, השקט  לפרקים,  הלובן הצח סביב לא הקלו עליו.

צעדנו, צעדנו – עד שלפתע מצאנו את עצמנו בתחנת רכבת עזובה, מוחשכת, בה לא ראינו נפש חיה: אך קיר היה, ואני התיישבתי לרגליו, ליד תרמיל הגב שלי. במהרה שמו לידו עוד תרמילים. התרמילים אולי חיממו – נרדמתי. – כל זה אני זוכר.

בבוקר אבל הוּבלנו אל  מקום מהמקומות בעיר לנדסברג – גם שמות המקומות בהם עברנו זכורים לי.  הוסענו במשאיות צבאיות אמריקאיות – בדרך עברו לידינו משאיות אחרות, והחיילים זרקו אלינו ככרות לחם לבן.  נראה כי נראינו להם מוכרים – מן הסוג של נוסעים מזי רעב שדרכי אירופה היו בהם מן הסתם באותם ימים מלאות.

 

כשנתיים בילינו בגרמניה – מנובמבר-דצמבר 1945 ועד אוגוסט 1947, ימי נעוריי העליזים – הולצהאוזן, אנסבך-סטריט ( "מחנה" שהוקם במקומו של סנטוריום לשעבר שיועד לאנשי ס-ס חולים): אינדרסדורף. היינו נוער, וקיבלנו יחס מיוחד. ערכנו ערבי "עונג שבת", עם הצגות וערבי קריאה – עברית לא ידענו, אך נפשנו היתה קשורה בספרות  שהכרנו מכבר: Ady, Jόzsef Attila:  בעלי כשרון שבינינו העלו הצגות שאת חלקן הם עצמם חיברו  – על פי הסיפור של The Usher House  by Edgar Allan Poe,  או "ירמיהו" של סטפן צוויג, כזכורני.  אחד צבי אירגן ערבי קריאה של שירי וילון,    (François Montcorbier Villon)    שירים שהיו אהובים  עלינו, בתרגומו ברוך-הכישרון של  מתרגם הונגרי דגול, ועוד כיוצא בזה. בית ספר אֻרְגַן, ומוריו – הכוחות שנמצאו: המסגרים לימדו אותנו שרטוט טכני, הנהגים לימדו אותנו את אביזרי המכונית, – אני זוכר את מסכתות הקרבוראטור והסופפ.  קראנו ספרים, מאלה שאנשים הביאו איתם  מביתם לדרך – ספרים שאני עוד זוכר, ספרי , שירה, יעקב ווסרמן ( אטצל אנדרגסאסט וחיי קרקהובן,  Etzel Andergast, Joseph Kherkoven ), וכן ספר חשוב של אחד פרנצי שהיה תלמידו של פרויד. לא שהבנתי את הכתוב, אבל   אולי מי שראה לנכון להביאו הבין בו יותר…

היו מחנות אונררא- United nations relief and repatriation association  בשמו המלא.  במחנות שהם החזיקו חיו אנשים כמונו, עקורים,  חסרי בית ומולדת, שלא רצו לשוב לארצות מוצאיהם: אנו רצינו לעלות לארץ ישראל, אך הם ביקשו להגר לאמריקה. מחנותיהם היו ב-: Pocking, Ulm,  מי יידע מספרם: בשטח הכיבוש, האמריקאי,   האנגלי )  כגון ,admont שם שהתה דודתי שאף היא באה אחריי מהונגריה),  מי יידע שמותיהם כולם.

 דבר שעד היום אני תמה לגביו הוא הביטחון העצמי המופרז שהיה בי לנסוע חופשית בשטחי גרמניה, לבד,  בלי מלווה לידי. ואמנם נסעתי כך  כבר בהונגריה, מכיתה ב', זכורני, אך אלה היו כמובן תנאי שלום.

 יום אחד  שליחים באו לאנסבך, סטריט, שם שהיתי, כאמור, עם הבשורה בפיהם שדודתי הגיעה למחנה באולם Ulm )),  אליו השליחים מתכוננים לשוב למחרת בבוקר: הם שמחים שמצאוני, דודתי מחפשת אותי, כן, היא הגיעה לאולם:  – אם ארצה, אוכל להצטרף אליהם.

  מוקדם בבוקר כבר הייתי ליד מיטתם של השליחים, שלא אאחר ולא יסעו חו"ש בלעדי. רק  בהגיעי לְאוּלְם, למחנה העקורים ששם,  לחדרי המגורים של אותם עקורים שגרו יחד, משפחות משפחות, כשמחיצת בד, שמיכה ממורטטת תלויה מהתקרה מתוחה על חוט ביניהם, חיים  את חייהם חסרי המטרה והעלובים זה מול זה בפרהסיה,  בצפיפות, משתפים זה את זה בריחותיהם ועולמם הפרטיים,  עמדתי על טעותי. גם הנסיבות  היו מחליאות – בחור היה באנסבך, לא בחברתנו אמנם, אך חי במחיצתנו, שייחודו היה בעיניו קטנות המידה – וקראו לו  יוסף עיני-חזיר. ה"דודה", שכאילו לי חיכתה, היתה אימו. עיקר "זכותה" היה שבאמצעותה  הכרתי ובאתי במגע עם חיי עקורים אחרים, שלא זכו בחברה טובה ובהשגחה כשלנו, חבורת נוער מאורגנת. מדוע טענה שהיא דודתי? לא טענה – כשהשליחים אמרו שאמי היא, הבנתי מעצמי שדודתי היא, הטוענת שאמי היא, כדי שאגיע אליה בלי בעיות.

חזרתי  לאנסבך מרוט ומצר – לבדי, דרך גרמניה העוינת, שאם כי בנפש של גְּבוּרָה, אַךְ תוך פחדים נסעתי דרכה עתה חזרה אל  המקום ממנו באתי – בטעות.

 

שנתיים שהינו בגרמניה – שנים  מלאות חוויות, הייתי אומר. כשכבת גיל בוגרת, עברנו מאנסבך לאינדרסדורף. שוכננו במבנה ששימש כמנזר לשעבר – הנזירות התבקשו לעזוב, אחר כבוד, ולמסור מקומן לחברות נערים ונערות, פליטי אירופה.  לעתים שמענו את המיסה דרך הכוכים הקטנים, מקלט לנזירות כשעוד שהו פה, בקצות המסדרון.  כוכים אלה נפתחו אל פנים הכנסייה. לפני המנזר השתרעה ככר, ובפינתה – מכולת.  לא הרבה יצאנו מתחומי המבנה: לפני הבית הסתובבו לעתים חיילים אמריקאיים, מציתים סיגריות, שואפים מהן שאיפה או שתים וזורקים אותן לארץ, כדי שהגרמנים, העוברים ושבים שם יוכלו להתנפל עליהן ולאספן  בלהט.

 בפינה אחרת של הכיכר עמד gasthaus. גם אנחנו היינו ציידים – לפעמים  ניתן  היה למצוא על המדרכה מטבעות אחדות, שבהיאספן מיהרנו להוציאן, אם אפשר בחברת  אחת החברות שבחברתנו, על כוס בירה בווארית קוצפת.   זו היתה השנה – 1947 – בה היינו כבר כמעט  בני 15!! (ציפורה היתה אחר כך החברה של  ייץ – אבל אני זוכר שבאותו חורף נתלוותה דווקא אליי, והיה לה קר. התאמנתי באבירות והצעתי לה את מעילי החם, שפרשתיו על כפתיה. אגב, נראה ששוב היה נובמבר – טיילנו ביערות הגרמניים הנטועים בשורות, כחיילים, משתעשעים בניעור השלג מצמרותיהם אל תוך צווארוני חברינו  העוברים תחתם בבלי משים.

אבל לי היו גם אהובות אחרות – כמלאך חסר בית, הנע ונד בין יבשות, בכל מקום השארתי אחרי נפש   יקרה שבשלומה דרשתי. אמי נשרפה באושוויץ, הרי, אבי – מי יודע מה עלה בגורלו מאז עזב לפתע, ברכבת מתחנת יוספשטדט את בודפסט – שקקתי אל מעט האהבה שניתן היה לדלות מחבורת הנערים וחצי-מבוגרים חבריי למסע.  היו חברים – וכמובן חברות – שעזבתי אותן מאחורי בעוזבי את אנסבך לאינדרסדורף,  וגם אליהן שקקה נפשי.  מה פלא אפוא שרציתי לשוב ולבקרם – הרי כבר אמרתי שלא חששתי לנסוע בגרמניה זו שאך לפני שנה-שנתיים היתה כל נסיעה בה ליהודי סכנת נפשות.  דא אקע, שלא כל כך  אווה לב האחראים עלינו להרשות לי לנסוע – הנה, מתברר, העלייה בשער וכל יום, אף כל רגע עלולים לקרוא לנו לדגל – לעלות לרכבת.  הלוך וחזור ביקשתי – והלוך וחזור סירבו. 

אך העליה המובטחת בוששה לבוא. לבסוף נעתרו לבקשותיי החוזרות, ועליתי על הרכבת. נסעתי מאינדרסדורף למינכן, ( בסך הכל שתי תחנות עד דכאו,  שם לעולם לא ביקרנו,  ומשם למינכן): משם ברכבת אחרת – לאנסבך עצמה.

פגשתי את חבריי שעזבתים מאחורי,  ונפרדתי מדמויות שאהבתי ונפשי נקשרה בהן – מבחורה קטנת קומה אחת, שהיתה מדריכתנו בתחילת הדרך לכאן, ושממנה  שאלתי ספר שירה שהיתה לו לדידי חשיבות:  ועוד: אך הרגשתי שעלי למהר ולחזור. ואמנם,  – משנודע לי בדכאו  כי הרכבת הבאה   לאינדרסדורף  תצא מכאן רק  בעוד שעתיים, מזלי הטוב ציווה עלי למהר ולצאת לדרך  – שלא היתה ארוכה, חשבתי, אולי 14 ק"מ –  ולו  ברגל. אך לא הרחקתי נדוד, וכבר, בהרימי עיניי מהדרך, משאית שעטה מולי – ומאחור,  מתחת לאברזין, הנערים צועקים את שמי. מה קרה? צעקתי להם חזרה, כל עוד כוחי בי מתוך רוב ריצהאחר המכונית המתרחקת: אך הם  לא עצרו, רק צעקו: "אנחנו עולים!!  אנחנו עולים!!"

אתם עולים – חשבתי – ומה אתי?

הבנתי שלאינדרסדורף אין טעם להגיע – הקירות ריקים, כולם עלו.  העיקר התושיה – חשבתי – שהרי כסף לנסיעות נוספות לא היה לי, כתובת אל אן לפנות לא היה בידי, לאן החבר'ה נסעו לא ידעתי, לא יידעו אותנו על תכנית הדרך, אוכל לרדוף אחריהם כל הדרך עד ארץ ישראל.  טוב שלא הייתי באמת דאוג, כי אז הייתי נבהל, בעומדי   בלי תעודות כלשהן, בלי מכר ומושיע  לבד באמצע גרמניה.

מכל מקום, – חשבתי –  אולי יש איזה מוסד יהודי פתוח  כאן, דוקא, בתחנת הרכבת בזו, בדכאו?

ואכן – והיה.

אינני זוכר כיצד ידעתי עליו, כיצד מצאתי אותו –  משרד קטן ואפור לאורך הדרך שליד התחנה. על כל פנים הגעתי. נכנסתי ושאלתי  – שכחתי לציין שגם גרמנית לא ידעתי, – הונגרית כן, אבל הבנתי שזה לא בדיוק עוזר בגרמניה: עברית גם לא ידעתי, אבל  ידעתי יותר מכל חבריי בקבוצה. את הידע הזה ניצלתי עתה, משהיה עלי להסביר לפקיד במקום – אולי היה זה  משרד כלשהו של  הסוכנות? כי  אני…אינדרסדורף…חברה…עליה…איפה?" 

הפקיד הרגיעני והסביר לי בעברית צחה משהו, אבל קשה לי לומר כעת מה. גם אז היה קשה לי. בכל אופן הבנתי שמושג העלייה אינו זר לו. הוא  אמר:  מינכן. זאת הבנתי, נראה כי הוא מציע שאשוב מדכאו  למינכן.  ואז? מה שם?  אולי ידיעת הלשונות שלי הגיעה לכדי כך שיכולתי לשאול: מה מינכן? כלומר מה עלי לעשות במינכן ואל מי שם לפנות?  בתשובה הוא חזר על מילה שתפסתי כי היא  שם עיר – האות הראשונה בשם היה "ל" – אך עתה לך ותזכרו: הבנתי כי אם ברצוני למצוא ולפגוש את חבריי הבורחים, עלי להגיע לשם,  אל העיר ל.

נסעתי למינכן – עד שם שארית כספי הספיק – וירדתי בתחנת הרכבת המופצצת, הענקית. עברתי תחת הגגות הקמורים, בנויי הזכוכית – או מה שנשאר ממנה,  על הרציף, לאורך פסי הרכבת – ומה עושה הדיבוק? גם חבריי עברו שם,  מצאתים צועדים בשורה ארוכה, מנומסת, שקטה מאד, משום מה – שקראנו לה שורת האווזים, בשקט מופתי ובמשמעת, כילדים טובים.  הנה מצאתי אותם!!! יחד נעלה לארץ ישראל.