התכתבות חשובה

 

מאת: שמואל ורות בלומרט

תאריך: יום רביעי 29 פברואר 2012 16:08

אל: משה גנן Moshe Ganan

נושא: בננות

 

שלום משה,

כיוון שאנו מכירים שנים,  אומר לך מה שלדעתי היא הסיבה שלא רבים מגיבים.

האחת – אתה מתעלם מכל הפוסטים ואינך כותב לאיש.

השנייה,  מניסיון אישי – אין תגובות לתרגומים.  בעבר פרסמתי כמה תרגומים עם אפס תגובות.  כמוכן פתחתי במה לאורחים – שוב ללא תגובות.

אז זה המצב

אל תכעס,  אנשים רוצים תגובות ואינם יודעים כיצד להתמודד עם מתרגם חרוץ וידען.

טוב

ברכות

רות

 
29.2.2012, 17.00

רות,

תודה,

כל דבריך זהב – ומקובלים עלי, גם אם  לא תמיד פשוט להתמודד .

 כולי תודה על כל תגובותיך. זה ראשית  כל. כל תגובה – ושלך בכלל, ובראש וראשונה – חשובות לי.

את צודקת – לא קל לקהל קוראי בננות להתמודד עם שירה רחוקה כל כך מליבם, עם מורגנשטרן, עם דון, עם גיתה ומי עוד.

לא קל להם להתמודד עם שירה אמתית. אבל מה לעשות, אלה הדברים המדברים אלי.  אינני חייב דבר לאיש, ואינני יכול לצפות דבר מאיש. הכל לעצמם יחיו.

גם לא קל להתמודד עם הכמויות, את צודקת. למה יש לי לצפות ?

 גם אם  אלה לא היו תרגומים, לא היה  לקוראי בננות להתמודד  עם שירים רחוקים  אלה מהדעת.

לא כתבת, אך לו כתבת הייתי מוכן להודות שפרסומיי בבננות הוא משחק גדול בנדמה לי – אני מפרסם בכיף כאילו הייתי מצפה  שיקראו,  אך מסתפק במספר הקוראים המזדמן. אבל יש תגובות נאותות, ומלבבות ( למשל שלך, ומכאן תביני כמה כל תגובותיך חשובות לי.

יש תגובות – חנה, עופרה, טובה, גם גיורא – וטוב שהיא הזכירה, דעת אנוש קצרה, שכחתי לרשום ברשימת קוראיי היקרים את הגב' רקפת, שדבריה אני קורא, להוותי, רק בתגובות –  –  כל הוקרתי להם,  ולאלה שבאות במחיצתי הצרה עוד. אבל – כמובן – אין איש  חייב  בהם. למי שהדברים אומרים משהו, ייתי ויפסח, יבוא ויתארח, ויתקבל ברצון, – כגון את.  גם את – מה שבא לך – א/שמע כל שתאמרי לי).

אבל – וזה וידוי גדול וחריף מדי – לא כל מה שבנות בננות כותבות – או בני בננים – אומר לי דבר. זה אומר שאינני צעיר עוד, שאינני בראש אחד עם תרבותם, שלא למדתי בבית הספר  כמעט בכלל ובוודאי לא חבשתי את ספסלי בית הספר בארץ ישראל, אינני מעורב כל כך  ( או בכלל) בחב'רה ובצפיותיהם מהספרות, אני חניך מיליה אחר, ומושגיי על הספרות אחרים משל רוב בני האדם – כנראה.  כנראה רוב בני האדם כותבי השירה היום מעלים על הנייר הפואטי מהגיונותיהם  הנאים, – בדרך שהם רואים לנכון, בדרך  של מחשבתם היקרה להם, אבל שלא חונכו על ברכי ספרות אירופה, או ספרות המערב, שאין שורר על שירתם מרוחם של המשוררים שאני מעריך, ובוודאי ובדואי אין הם נזקקים לצורות השיר המשמשות מבעודם בידם. או מה.  אבל שירתם בוודאי ערכית, כי הם נראים מבינים זה את זה ונהנים האחד משירת רעהו,  אשר לי לא תמיד יוצא.

פנחס שדה – שהיה מורי הגדול, בין כמה מורים טובים אחרים – אמר ( בערב שירה בבית עגנון, פעם) שרוב הכותבים שהציגו משירתם באותו ערב – ואולי בכלל כך –  רואים בספרות הזדמנות לכתוב יומן, וביומן אםד כותב ככל העולה על רוחו. אבל הספרות איננו כל מה שעולה על רוחו של אדם אלא  דבר מסוגנן ויצוק אל תוך דפוסים תובעניים ( לא טובעניים) יותר. זה מה שאני זוכר , בערך , מדבריו.  

עוד אוסיף על קנדיד – של וולטייר. וולטיר צוחק בספרו זה על הפילוסוף לייבניץ, שטען שעולמנו הוא הטוב שבעולמות. וולטר נראה אומר שעולמנו  באמת לא כל כך טוב, אבל זה מה שיש.

 בכך אני מתכוון לומר, שלפרסם ב"בבננות" אולי לא שיא התענוג ואין אדם המפרסם שם מוצא באמת שמתמלאים כל מאווי לבו, אך כיום – אין יותר טוב. ( ואין צריך לומר שא) מי לידנו יתקע שהדברים לא ישתפרו עוד, 2) המצב היום  – כולנו נודה – טוב לאין ערוך מבימים בהם הצטרפתי לשורות  הכותבים באתר "בננות".

 

בהוקרה

משה