שרה אהרונוביץ קרפנוס: נשק שפתיי וגע – המאמר השלם

 

 המחברת

שרה אהרונוביץ קרפנוס: נשק שפתיי וגע

116 עמודים.

יצא בהוצאת פיוטית

 

 

זוּג נֶאֱהָבִים מִשֻּׁמָּר:

הַנּוֹשֵׂא עַתִּיק כִּימֵי אָנוּשׁ

 

זהו ספר המשך לספרה הקודם  – "אני – זה בסדר" – של המחברת, לפחות בחלקו 
הראשון: זה, כקודמו, הוא ספר התשוקות והמאווים, "שבפרץ רגשות שוטף מעלה את 
הקורֶה לגוף בבואו במגע קרוב עם האוהב" (מובאה מהביקורת על הספר). 

אט אט, משיר לשיר שבספר מכניסה המשוררת את הקורא אל תוך 

עולמה. זה ספר המין- נושאי השירים הוא ההנאה מן המין: לא
 
מצוות "פרו ורבו". מקום האישה לא במטבח ולא בגידול הילדים: 

אין שיערותיה גזוזות ואין מראיה מושחת: היא  ממלאת את 

תפקידה בחיים בהבאת שמחה בלב עצמה ובלב בחיר לבה, 

שותפה למשחק האהבה.

זו שירת אישה שכולה  מסורה לעונג הבלעדי של משחק המינים: מהשיר הראשון בו היא מציגה את בחיר-לבה,   עד האחרון  זה ספר ההנאה  והתענוגות. בשיר הראשון – "העברה"  – אנו מכירים את הפרטנרים למשחק: מגרש המשחקים  ספק הדמיון, בו האירועים מתרחשים, ספק המציאות, כי האירועים הם אירועי ממש: המקום בו הם מתרחשים הם גופות הנאהבים.

 גם בספר זה מוליכה המשוררת את הקורא בדרך האהבה. מהשיר הראשון – בו היא מציגה את בחיר-לבה, נושא התשוקות ואירועי ארוס השונים,  מעלה הספר את הנפשות הפועלות: "העברתיך בתוכי" –  ראשית החומרים: אני, הדוברת בשירים, ואתה -. משתתף חשוב נוסף – "כך ציווני דמיוני": המשוררת מעבירה לפני עיניה, עיני דמיונה את שהיא רואה בחושים. אין הארוס פועל ללא השתתפות הנפש הנפעלת.

השירים בספר מתייחסים לרגעי חיים: אל השקיקה ההדדית, אל רגעי הנועם שבגירוי ההדדי: זהו מין שהוא עצמו מטרתו, לא קיום הדורות הבאים. השירים מתארים, על רוב צדדיהם וגילוייהם  את הקורה לגוף באותם רגעי יחד, רגעי העינוג ההדדי, רגעי רועים: את הגוף המאריך פעימותיו, מגיב בלהט: התלהבויות והתארעויות: זרמים העוברים כשהנגיעה שולטת ומסעירה את דמה של הדוברת.  המשוררת שרה את רגעי התואם בין שני האוהבים,  את שקורה לגוף השוקק, במגעיהם, ברגעיהם הנסתרים והאינטימיים ביותר, אפילו על ארבע:  השירים מזמרים את הלל המגע.  האישה נקנית לא בייסורים  אלא  בנגיעה. זו מסעירה את דמה (עמ' 7) ושולחת בה, במעלות ומורדות יצוריה  זרמים חשמליים, המעוררים אותה למעשיה המיניים – ואלה נועזים, גלויים, מזמינים.

הדברים קורים לא בדיוק בדמיונה, אלא בהכרתה הרושמת. הכרה זו  עסוקה במטלה שהיא נוטלת על עצמה , להכיר את הגבר בחיר ליבה לפניי ולפנים, או אף לרשום את היפעלויותיהם: לרשום בלבה  את קולו, את גוו המתנחשל בזרועותיה. אלה הזרועות עליהן היא משוררת:  פשטתי זרועותי/ולתוכן פסעת  (בחירת המלים בשיריה של ש"ק איננה מקרית, כמובן. איזו מילה מזכירה זו האחרונה – "פסע"?) תאמת מנעדי, וּבְתַאֲוָה שָׁקַקְתָּ.

נפש המשוררת מתפעלת מיפי גוף הגבר,"מהמלאות שפושה, ממלאה סדקים: מכוח הגבר למלאה, להיענות לכל מאווייה – כמו שהיא עצמה מבקשת "לחוש את איבריו, להיטמע בנשמתו". (עמ' 14): המגע הוא

 

 

גופני, אך נותר מקום גם לנשמה, לנפש, אפילו לאינטלקט, בְּיַחְדָּוִויּוּת זו: "מה הייתי נותנת/לשיחה של ממש אתך/לליבון בעיות ומחשבות…" אך עיקר הספר מוקדש בכל זאת  למגע המיני, בו האישה כחומר ביד היוצר: "מצאתני כחומר גלם/רך דיו ונענה,/ ובאבחת חרב/לתוכי אז פלשת". (אין צורך לעמוד על משמעותו הסמלית של דימוי החרב, שהוא כאן כמובן משמש כסמל מיני גלוי ומפורט ומפורש. הוא  משמש כאן כמובן גם בתפקיד הסתרה –  שלא לכנות את המעדר מעדר (a spade a spade): אך   רק מעט חסר שהמחברת תכנה  אותה מה שהיא:   "הגעת אל הנדחות בפנותי/אל חביון מסדרונותי/אל פאות לא נודעו".

שני האוהבים פועלים מתוך הקשבה האחד לרצון השני, מתוך היענות,  כשהאחד והאחת הם כחומר ביד היוצר, מתוך הרמוניה והבנה מלאה האחד לרצונות השני (עמ' 16). האישה – כאדמה שלא נחרשה ולא הושקתה, כאדמה נסדקת, שהגבר מְחַיָּהּ: היא :" אדמה חרבה": הוא מגלה בה ארץ בור, שיד אדם טרם נגע בה: המשוררת מתארת עצמה במגע הראשון, המגע בבתוליה, המגע באדמה שזמן כה רב חיכתה בצחיחותה, חיכתה לגשם.

אלה שירים שבמרכזם ההשתוקקות להכיר את הגוף של האהוב, אך לא פחות מכן של האהובה בכל גון צליליהם, בהיפעלויותיהם מעצמם וזה מזו וזו מזה. היא מתפעלת ממוצקות גוו, מקשיות איבריו: והמלאות פושה וממלאה את הסדקים.

זו שפת הרמיזות, – בשום מקום אין נאמרים הדברים גלויות – אך המבין יבין ויסיק את שעליו לדעת ולהבין מהקשרי המלים: כי אילולא הגבר, הסדקים היו נותרים ריקים והמאוויים בלתי ממולאים.

זו שירה גלויה, כאמור, המונה  גילויי תשוקה, רגעי התמלאות התאוה,  דרכי תנועות הגוף ותנוחותיו. "רציתי להתכרבל, להתערסל, להתכרבל בתוך חושיי: לפנק, להתפנק. (עמ' 10, פרפרזה).

אין בספר שירים זה שורה שאיננה מקרינה תשוקה – יש באי-סיפוקה (עמ' 11, 12,) ויש במלאותה. "על ארבעותיה/כך רצה אותה/כי נצת דמיונו" – גירתה אותו דמיונו שתיאר לפניו תנוחה זו הנכנעת. ואף היא ממלאה חלקה בגירוי, כאישה  מלאה דם ובשר: היא נוטלת את איבריו בדיה, משחקת אתם. וכך היא כותבת במנותה את הפעימות שהיא מבקשת לקחת: (עמ' 24): "רק שתים ביקשתי לקחת/ אחת למשוש/ השניה למשחק/משחק התאוה."  היא מבקשת להלביש בו  כל חלקה טובה (כאילו  איבר המין שלו היה מין בובה לשחק בו,  איבר החומק ומציץ מבעד ללבוש (עמ' 28): "אז אגש אליך/באהבת אין קץ/אפשיטך, אלטפך…" וגו'. אינן צורך לומר שגיבורת השירים רחוקה מהיות נזירה.

שרה גם ציירת – היה מוצע כי היא תלווה את שיריה באיורים מתאימים. אלה היו אולי אמנם מקבלים מקום רק ב-  Gabinetto Segreto של Napoli, Museo Archeologico , אך היו בודאי מאד אדוקטיביים… (ואמנם יש בספר מאלה).

דבר אינו נותר נסתר וחבוי עוד. הנאהבים עומדים זה מול זה  במלוא התגלותם, עור אל עור וגו אל גו, כבתבליט השומרי העתיק,  אבי הכיור המודרני, בו הנאהבים  מוצאים פורקנם במגע זה בזה, כבתמונתם השומרית העתיקה, בו הם עומדים זה מול זה  כביום היולדם. כך עמדו אולי אדם חוה זה מול זה לאחר שהתעוררו מתרדמתם, בוחנים זה את ממדי זו ולהיפך. כי  נושא היחד הוא נושא עתיק – מאז אדם וחוה – הנפוץ בכל העמים. לו עת ומקום לנו, היינו מוכיחים – למשל על ידי תבליט-קיר  מסוים במקדש הודי – המוכיח כי אין כל חדש תחת השמש, הכל עתיק יומין. ( לא עלה על המצגת).
וכך מצעידה המשוררת את הקורא עימה בנפתולי דרכיה בטוותה את הקשר האישי, החם, מתארת  רגעי שיא של פלאי המגע. חינגה  שלא מהעולם הזה של גילוי גוף הזולת והנאה מכל אשר קורה לו ואיתו. היא מתפעלת מביצועי גוף הגבר ודרכי היענות האישה – הפלא שהאישה מחוללת בגוף הגבר בגרותה אותו, עד לעירטול החושים והופעת הנאהבים לפני הקורא עירומים כביום היולדם – כדברי ג'ון דון – כעירומם לפני המיילדת. יש בשורות השירים הרבה אהבה, יופי, קרבה, חום, גילוי לב.

אך יש באהבה זו גם רגעי אכזבה, רגעי רפיון ומיאוס אין חפץ בהם: אלה רגעי כשלון היחד, כש"קודר וקר בחוץ": פנימה – "לא הצלחת לחממני/נשמעת קפוא/ והותרת בדידות/: …מאסת, אולי טורדת הנני…אינני מלהיבה". ובדף הבא: "עיניך הוסבו מפני תוהות".

בספר לא רק שירי תשוקה והתמלאות: גם שירי תהייה. גם באלה הכנות מפליאה:  המשוררת מנכיחתנו לא רק עם רגעי הגוף (משחזרת תנועות, תנוחות, ניעות, קולות, את "שפת גופנו": עמ' 47),  אלא גם "רגעי  מבוכה", ולצידן – תקוה, – כשם פרק בשירתה (עמ' 53):  ואף כאן מדריכה את עטה הכנות."עָכוּר מצב רוחי" – היא מודה, "עגמומיות פשטה בי…אפילה עוטפתני/האופטימיות נמוגה". אך אופטימיות  זו חוזרת אליה בשיר אחר, והיא מצפה "לצמח זרועות אוהבות מתוכי/.  היא מצפה "לדעת לדלות את שיש בי/לראות ולהתעשר מתכני/להתמלא וללבלב/לשאוב כוחות ממקורותי".

 ואכן, הקורא בשירים מהראשון בהם ועד סופם, מגלה נפש עשירה שפניותיה אל החיים מרובות: אדם העומד יציב בחיים, זרועות נפשה פשוטות אל כל עבר\ אל כל תופעות החיים: היודעת את כוחותיה, הפתוחה לקבל את עצמה בכל גילויי החיים, בכל גילויי ה"אני": היודעת "לא להיות תלויה באף אחד/רק ביצירת אֱלֹהַּ זו/לאהוב ולקבל את האני/להתמקד ולהזדכך בו. (וראה שיר בשם "רוצה ללמוד", עמ' 60).  ואכן, השירים מעידים: ענין לנו כאן עם נפש עצמאית,  בטוחה בעצמה ובדרכיה,  המכירה את דרכי נפשה כמו גם את גופה. היא מתגלה בשיריה הרבים, בכל שיר כמעט מפן אחר. והיא מודעת לעצמה, לכוחותיה: "יש בי כה הרבה/ [המבקש] לפרוץ, להתפרץ…לומר, להביע, לחוות". היא מביטה אל תוך עצמה ומגלה שם עולם מלא.

ועוד  שירים: – אף כי אף הן הן בעיקרן שירי אהבה, הניכרים בעיקר בנועזותם.

הספר נגמר בצלילי פרידה.

 

 

תוספות:

 

עולה שאלה: מה הביא לספרותנו  המצטנעת, מתעטפת, נסוגה אל ד' אמותיה, ספרות בה "קול האישה ערווה"  ו"כבוד בת ישראל פנימה", וכיו"ב, שירת הנשים? מה הביא את המשוררות האלה הקוראות למעדר מעדר,  ואינן מתביישות עוד לחוות את גופן: ולא עוד, אלא לבטא את רחשי ליבן – וגויהן – בפרהסיה? – שינויים גדולים חלו באומות מאז ימי צאינה וראינה, השביס ומנהגי ימי הביניים של  הקרחת נשים ושלילת כל יופין, עם נשיותן. היהדות ובעקבותיה הנצרות עשו הכל כדי להלביש את היפהפיות של תרבות יוון במחלצאות אין קצה,  עד כי  הבילוש אחר קצות קרסולי נשים הפך את הגברים  למשוגעי מין,  מורעבי יופי, אך  התפתחות אמצע המניעה, מחקרי פרויד  בתחום מיניותו של האדם מאז העריסה, השחרור מפחד מחלות המין ותמותת הילודה התירו מעט את הרסן: לבוש החוף והרחוב של הנשים הפך מעט חופשי יותר, וכן המגע והקשר בין המינים. הפגנות הסופרג'סטיות נתנו ביד האישה קול, מתן זכות ההצבעה גם התיר את לשונן, ולא עוד נאלצו להסתתר בפינה אחר שהגישו לגברים בסלון את התקרובת, אלא לפתע  הן הורשו – או נטלו לעצמן את הזכות – להתבטא קבל עם ועדה, אף בנוכחות הגברים. לפתע אף היא הפכה אדם, עם רצונות ומאווים כשל יתר בני האדם.

אך ניתן לגשת לענין זה גם מזווית ראייה אחרת. בעוד שלפני אלפי שנים המין האנושי שמר על צעדי האישה שהיתה האמצעי הראשון במעלה לתפוצת האדם על פני כדור הארץ, הרי היום כדור הארץ מלא אדם ועוד מעט לא נוכל לזוז מרוב צפיפות – זאת עד שיעלה בידינו לייצא את המין האנושי מחוץ לכדור הארץ.

 הסינים כבר הגבילו בחוקתם את הילודה,   ואף הם אינם נזקקים עוד לסממני תרבות המטפחת את המין כאמצעי להתרבות האדם על פני האדמה. על כן ייתכן להתייחס למין, דבר הנתון מהטבע ומהאלהים, כלמקור עונג ושעשוע, בלא קשרים למצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ".   לא עוד במטבח ובחדר הילדים מקומה של האישה: היא התפנתה להיות חברה נאמנה בדרכי החיים, שותפה בת תרבות לחוויות החיים לצד הגבר, שוות זכויות בעבודה, בשיח התרבותי – ובמיטה. וזו, בלא ספק, התקדמות ראויה.