על דון – ועל קשיי התרגום.

ג'ון דון

דון מוין בידי המבקר האנגלי המפורסם, ג'ונסון, בין המשוררים המתפיסיים ( בעצם ג'ונסון המציא את השם). משוררים אלה ידועים  על כי השתמשו בתחבולה פואטית של ה-"conceit"', שמילון אלקלעי מתרגמה כ"רעיון מוזר", "חידוד".  התחבולה עיקרה הַקְבָּלָה בין   מצבים וחפצים  חסרי קשר ישיר ומובן מאליו ביניהם: אך דון עיצב הקבלות אלה  על דרך הניגוד, ויצק  אותם אל תוך מבני-רגש  ורעיונות סותרים.  הוא  נטל רעיונות אלה מתחומי הגיאוגרפיה (אנגליה והאינטליגנציה שלה הייתה מעוניינת באלה בהיותה עסוקה בגילוי יבשות וכיבוש קולוניות), הרפואה, הפוליטיקה, האסטרולוגיה והפילוסופיה.  המפתיע בדימויים אלה הביא את ג'ונסון לכנותם "רעיונות ממקורות שונים שנרתמו יחד מתוך אלימות". אך אם חושבים עליהם, דימויים אלה מקנים לטקסט עומק  רב-רבדים.

הוא חי בתקופה בה  השירה עמדה תחת השפעת המשורר האיטלקי פטררקה, אך דון לעג לו ולהגזמותיו בשירתו. דון שאף לכנות, לביטוי הישיר,  בלי הצטעצעויות. הדובר בשירי פטררקה לעולם רק  מתגעגע אל גברתו, אך אין הוא משיג אותה. דון  איננו נרתע מהגשמת אהבתו, והוא מפשיט את גברתו לעיני הקורא. האהבה הדדית,  רוחנית וגופנית כאחת,  ורגשותיהם הדדיים שואפים אל רמה דתית, אל רמת האלמות.  

הוא כתב דרשות והיה  לכומר, אך הצלחתו העיקרית – בשירי האהבה.

עומק רב גם בשיריו הדתיים. אחד המפורסמים ביניהם הוא השיר הבא, ממנו נטל ארנסט המינגווי את המוטו לספרו "הקץ לנשק":

אֵין הָאָדָם אִי נִפְרַד, לְעַצְמוֹ: כָּל אָדָם

הוּא קֶטַע יַבָּשָׁה, חֵלֶק מֵהַכֹּל כּוֹלֵל:

אִם קֶטַע אֲדָמָה נִשְׁטַף,  אֵירוֹפָּה פּוֹחֶתֶת,

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ אַדְמָתְךָ הִיא, אוֹ שֶׁל חָבֵר:

מוֹת כָּל אָדָם הוּא הֶפְסֵד  שֶׁלִּי עַצְמִי,

 כִּי  אֳנִי חֵלֶק מֵהָאֱנוֹשׁוּת: וְעַל כֵן,

לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל,  לְמִי

צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים: הֵם צִלְצְלוּ לְךָ.

*

דברים אלה  כוונתם לשמש מבוא רופף לתרגום השיר "הסמיכה" בידי, או באנגלית, במקור,  "Canonization", שמשמעו על פי  OED:

as saints: sanction by church authority Admit formally to calendar of saints: regard Canonization is the act by which the  Christian church declares a deceased person to be a saint

קנוניזציה היא הפעולה על ידיה הכנסייה מכריזה על אדם שנפטר כי הוא קדוש.

ואמנם, שיר האהבה  החילוני של דון  מבוסס על רעיונות דתיים, ואחד ממרכיביו החשובים הוא המוות. בשיר נפגשים אפוא האלמנטים המנוגדים של  הארוס עם התַנָטוֹס, התשוקה עם המוות.

ייתכן שאין צורך מיוחד לעמוד כאן על הידוע – נטיעת  מוצר תרבות  בתרבות אחרת מעלה קשיים. כששיר זה מועבר מהמיליה, מעולם הדת והמושגים הנוצרי-קתולי אל השפה העברית –מן ההכרח שהוא עובר  דרך מחיצות תרבות, מן הנוצרית אל עולם המושגים היהודי.  היהדות אינה מכירה בבני אדם, חיים או מתים, כקדושים – על כל פנים לא במובן הנוצרי. אין אפיפיור היהודים מכריז על  אדם, ויהא קדוש ככל שיהא, כקדוש.

הקרוב ביותר ליהדות לאקט זה הוא הסמיכה.

לא רק בקביעת השייכות המושגיית של השיר קושי, אלא כמובן בעצם העברת השיר לעברית, לפי הפרוזודיה  המהווה לו מסגרת.   תרגום שיר של דון אינה מלאכה קלה, וזאת מפאת סמיכותה ( יש לנו מילה, אך הכוונה כאן לא לתוכנה ושייכותה הדתיים  אלא לצפיפות חומריה,  Its Density).  המשורר  ממלא כל שורה בתכנים שקשה להפריד ביניהם.

מנין צפיפות זו? רק אם נבדוק את שורות השיר מבחינה פרוזודית – ( כאן – המשקל הימבי, החרוז,  מספר ההברות בשורה), נעמוד על סוד מלאות השורות בתכניו. המשורר מטיל על עצמו לעמוד בחוקי השיר שהוא נוטל על עצמו. אין כתיבתו זורמת סתם – על השורה לעמוד בחוקים אלה, המגבילים ממילא את התוכן וההגשה. למה הדבר עלול להיות דומה בשירה העברית? בחוקי הפרוזודיה של שירת ספרד, למשל, בחוקים החמורים של ההשפלות וההרמות, היתדות, שהמשורר נוטל אותם על עצמו ברצון, מתחרה איתם, מבקש להתגבר עליהם במסגרת שירתו כעל מכשולים טבעיים. מי שנוטל על עצמו את משימת התרגום, אף הוא – עליו לעמוד בקצב המוכתב על ידי השיר מקורי.

מספר ההברות בשיר של דון הוא קבוע מראש, משתנה כמעט משורה לשורה, אך חוזר על עצמו מבית לבית, כך:

בשיר  "הסמיכה" לכל בית 9 שורות, המסודרות על פי  סדר החריזה הבא:

A

B

B

A

C

C

C

A

A

גם מס' ההברות בשורה, כאמור, קבוע:

 ארבע שורות של 10 הברות ( עם חריגה צנועה של 11 הברות בשורה הראשונה), ארבע שורות של 8 הברות ושורה מסכמת-מסיימת של 6 הברות.

המשורר שומר על מבנה זה מבית לבית, כאמור.

כדי לעמוד בתנאים שהוא הטיל על עצמו, דון גייס לעזרתו  את השפה האנגלית.

זו, כידוע, מורכבת משני יסודות לשוניים;  הטווטונית והלטינית. הלטינית, בה המלים הן רבות-הברות, מקורה בצרפת, בכיבוש אנגליה בידי ויליאם הכובש במאה ה-12. הטווטונית, בה מלים רבות הן בנות הברה אחת,  היא שפת האי המקורית.

 גם בעברית  יש מלים רבות בנות הברה אחת – מלים שכבר  משורר המקרא ידע מה כוחן, ( "אל, רפא נא לה", משפט שרפואתו וכוחו בקיצורו: ועוד הרבה), ואולי קיימת סטטיסטיקה משווה בין שתי הלשונות, העברית והאנגלית, מבחינת מספר ההברות הנפוץ במילה. משורר זה, בו אנו עוסקים – והוא אני, המתרגם – לא עמד בדרישות  החד-הברתיות והקיצור הנובע מכך במלואו. בהתאם לכך, תרגם שורה בת 8 או 10 הברות – במספר הברות רב יותר.

For god's sake hold your tongue, and let me love

אומר המשורר בשורה בת 10 הברות, כשכל מילה היא בת הברה אחת:

בשורה הבאה רק 8 הברות ורק מילה אחת בת שתי הברות: וכך הלאה.

לְמַעַן הַשֵּׁם, יָד לַפֶּה,  תַן לֶאֱהֹב!    = 12 הברות , מול 10 שבמקור:                                   

הַצִּנִּית, אוֹ שִׁתּוּק שֶׁבִּי גַּנֵּה,  = 10 הברות, מול 8 שבמקור, וכך הלאה.

חוסר נאמנות זו למקור בענין מספר ההברות בשורה מלווה את הקורא מהשורה הראשונה של התרגום עד האחרונה בו.

כשלון חרוץ.  לא בכל שורה משורות השיר, אמנם, (נא לבדוק), אך  לעתים תכופות מדי לטעם מתרגם בעל מצפון.

בצר לו, אין ביד המתרגם אלא לפנות לטובים ממנו, לראות איכה עמדו במשימה.

אין מתרגם חשוב וטוב מפרופ' שמעון זנדבנק, מורי הראשון לשירה האנגלית.

 הבה נראה מה הוא עושה ואיך הוא מתגבר על המכשול שהמשורר העמיד בדרכו.

לא נוכל להביא כאן את כל השיר הארוך, אבל ננסה להתחקות בעקבותיו.

1 שת-קו, -ב-שם- ש-מ-ים,- תנו -לי-ל-א-הוב. – 12 הברות. חרוז A

 נראה כי זנדבנק לא מקפיד על מספר ההברות בשורה.

2 נז פו – בי –ש-א-ח-זה – בי – ה-פו-דג-רה. 12( הברות ( לא 8). חרוז B

3 ש-יש- לי –ש-ע-רות –שי-בה –ל-רוב (במקור יש רק 5: אך יש דיוק במס' ההברות – 10) חרוז צ"ל B, אך הוא A

4 ש -אין- לי- אף- פרו-טה.- צב-רו –מ-מון[1]  (10 הברות. מדויק. ) חרוז צ"ל A, אך הוא C

5  הש-כי-לו-הת-קד-מו ע-לו מ-רום 10 הברות, במקום 8, חרוז C

 6  זמ-רו ל-מ-לך – או – ל-ח-ס-דיו( 10 הברות כדרוש,  חרוז D במקום C

7 ש-ח-רו  פ-ניו-או-את-טבי-עת-פ-ניו (11 הברות – סטיה  מקובלת – חרוז D)

8 ע- שו-מה-ש-תר-צו, אמ-רו-כי-טוב  (10 הברות, במקום 8, חרוז A כדרוש)

9) רק תנו לי לאהוב (6 הברות, כבמקור, חרוז A)

הוקל ללב. גם זנדבנק  פועל כדרכו, משנה כעלות הדבר על לבו, אין נזק,  העיקר שהוא מעביר את השירה הגדולה מאנגלית לשפתנו הקדושה, העברית. אין במה להתבייש.

נותר  עוד לבדוק, אם  זנדבנק משתמש בסריגה החדשה באופן קבוע, או ספורדי.

למי יזיק חלילה אם אוהב? (10 הברות, בית ראשון 12 הברות:  A)

איזו ספינה הטביעו אנחותי?10 הברות, בית ראשון 12 הברות,  B)

מ י הוצפו שדותיו בדמעותי (9 הברות, B: החריזה- כבמקור).

וכי דחו צמרמורותי את האביב (12 הברות, חרוז  C במקום A)

קדחת שבוערת בעורקי  (10 הברות, במקום 8  שבמקור, חרוז B במקום C)

מתי הוסיפה מת  לרשימה? (10 הברות, חרוז D)

ימצא לו הפרקליט אנשי חמה (10 הברות, חרוז D)

ימצא לו החיל עוד קרב (8 הברות,כדרוש לפי המקור)

אני והיא נאהב. (6 הברות, כדרוש, A)

וכך הלאה. אין קביעות.

זנדבנק שומר  אבל באדיקות על מספר ההברות המקורי בשורה האחרונה של הבית: לפחות כך בשני הבתים הראשונים.(אחר כך כנראה הדיוק הזה נמאס לו יותר ויותר): בבית השליש השורה האחרונה נשמעת כך: Mysterious by this love : רזי רזין מכוח אהבה – 10 הברות:

בית 4:   us canoniz'd for love  – קודשנו בקדוש האהבה – 10 הברות  ובבית האחרון 11.

אעיר, כי אין זה מפריע כלל.  הקורא איננו סופר תוך קריאתו הברות. עלינו להסיק כי  אין נפקא מינא במספר ההברות. ספירתי את ההברות  בתרגום הוא דקדקנות יתר, פדנטריה,  שהיא גם קצת משעממת ואולי אינה משרתת  דבר –  מלבד  שהיא מרגיעה.