ארבע אגדות קטנות מהשאול

Vier Teufelslegendchen

 

1) סטודנט מצרפת

 

סְטוּדֶנְט מִבִּירַת צָרְפַת

שֶׁמֵּת וְנָדוֹן לִחְיוֹת בַּשְּׁאוֹל,

לְבַיִת מוֹרוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת

שָׁב לְפֵשֶׁר תַּלְמוּדוּ לִשְׁאֹל.

 

אֶגֶד רְאָיוֹת כָּזָב

בְּאוֹת זָהָב עַל חוּלְצָתוֹ רָקַם,

כְּסוּת יָחִיד לוֹ: נָדַם הָרַב

וְהַבָּחוּר קַד וְנֶעֱלַם.

 

1. Der Schüler

 

Ein Schüler in Paris,

gestorben und zur Hölle verdammt,

sich eines Abends wies

vor seinem Lehrer, der noch im Amt.

 

Ein Hemd war sein Gewand,

das war mit lauter Sophismen bestickt.

Und nachdem er den Unglücksmann angeblickt,

verneigte er sich und verschwand.

 

2) הַצַּיָּר

 

צַיָּר אֶחָד בַּכְּנֵסִיָּה

אֶת דְּמוּת הַשָּׂטָן לְצַיֵּר נִסָּה
בִּדְמוּת שֶׁל כֶּלֶב פִּגּוּלִים;

אַךְ הַשָּׂטָן דְּחָפוֹ מֵהַפִּגּוּמִים.

 

אָז מָרִי-יָה עָלָיו הִבִּיטָה

אֶת יָדָהּ מַהֵר הוֹשִׁיטָה

גַּם אֶת רַגְלֶיהָ תַּחְתָּיו פָּשְׁטָה,

בִּקְצוֹת נַעַלָהּ אוֹתוֹ לִקְּטָה;

 

וְכָךְ לְפֶלֶא לוֹ אָמְרָה: הָא רְאָיָה,

אֵיךְ גָּמְלָה לָךְ מַרְיָה,

עַל כִּי לַלֵּץ לַצְתָּ, אוֹתוֹ כַּכֶּלֶב אִיַּרְתָּ,

אַךְ קֹדֶם אוֹתָהּ עָצְמָה כֹּה יָפֶה צִיַּרְתָּ!

 

 

2. Der Maler

 

Ein Maler kühlte sein Gelüst –

und malte in der Apsis Grund

den Teufel wüst wie einen Hund.

Da stieß ihn dieser vom Gerüst.

 

Doch tiefer unten Maria stand.

Die reichte ihm ganz schnell die Hand

und, dass er stehn kunnt, seinem Fuß

die Spitze ihres winzigen Schuhs –

 

und sprach zu dem Erschrocknen: Sieh,

so lohnt die junge Frau Marie

dem Schelm, der heute schier geprahlt,

doch vordem sie so schön gemalt!

 

 

 

 

3) מוֹת הָרַב

 

חֲכַם תּוֹרָה מִבְּרוֹד, הוּא רַבִּי

אִישׁ שֶׁל חֵ"ן, חָכְמָה רַבָּה,

לְשָׁוְא קָרָא לוֹ מַלְאָךְ הַמָּוֶת,

הוּא עָנָה לוֹ: לְאַט לְךָ!

 

אַךְ הַמַּלְאָךְ מָצָא מָקוֹם.

נֶחְבָּא בַּעֲרוּגַת פְּרָחִים.

מִי כְּבָר יָשִׂים לֵב אֶל וְרָדִים?

אַךְ הָרָב הֵרִיחַ וְעָלָה מָרוֹם.

3. Der Rabbiner

 

Ein Prager Rabbiner, namens Brod,

gelangte durch teuflische Magie

zu solcher Macht, dass selbst der Tod

vergeblich wider ihn Flammen spie.

 

Doch endlich geriet es dem Tode doch:

Er verbarg sich in einer Rose Grund.

Der Teufel dachte der Rose nicht – und

der Rabbiner starb, als er an ihr roch.

 

 

 

4) התרנגול

 

בְּבָּזֶל – עִיר מַאֲמִינִים –

לַכֶּלֶא זָרְקוּ – וְלֹא סְתָם! –

תַּרְנְגוֹל מֵהַמִּינִים:

וּמַעֲשָׂיו – מַעֲשֵׂי שָׂטָן.

 

לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע

בֵּיצָה הֵטִיל – לְהַרְגִּיז בּוֹרֵא.

וּלְהוֹסִיף עוֹד חֵטְא עַל פֶּגַע

הִתְמִיד בַּמֶּרֶד וְנִשְׁאַר שׂוֹרֵר.

 

לְמִשְׁפָּט כְּכוֹפֵר קוֹרָא,

נֶחְקַר, עֻנָּה וְגַם קֻלַּל.

הִדְלִיקוּ תַּחְתָּיו מְדוּרָה,

כְּדֶרֶךְ הַחֹק בְּדֶרֶךְ כְּלָל.

 

אָז נוֹאַשׁ קָרָא: קוּרִילִירַע[1]:

סָבִיב הָעַם שָׁר בְּקוֹל גָּאוֹן:

"בֶּרֶךְ כִּרְעוּ!" אָז קוֹל עָלָה,

"הַשֶּׂכְוִי קוֹרֵא: קִירִילֶאִיזוֹן[2]!

Der Hahn

 

 

Zu Basel warf einst einen Hahn
der hohe Magistrat ins Loch,
dieweil er eine Tat getan,
die nach des Teufels Küche roch.

Er hatte, wider die Natur,
ein Ei gelegt, dem Herrn zum Trotz!
Doch nicht genug des Frevels nur, –
er schien auch reulos wie ein Klotz.

So ward er vor Gericht gestellt,
verhört, gefoltert und verdammt,
und Rechtens dann, vor aller Welt,
ein Holzstoß unter ihm entflammt.

Der Hahn schrie kläglich Kikriki,
der Basler Volk sang laut im Kreis.
Doch plötzlich rief wer: Auf die Knie!
Gottlob! jetzt schrie er – Kyrieleis[3]!