קִבְרוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב

 

הנה שיר חדש – לקראת השנה החדשה:

תִּרְגּוּם זֶה – בִּמְיֻחָד – מֻקְדָּשׁ לַחֲבֵרָה  הַטּוֹבָה 

בְּיוֹתֵר עֲלִי אֲדָמוֹת – אוֹהֶבֶת  הַכְּלָבִים – מריאן

 

גַּם לְזֵכֶר הַכֶּלֶב שֶׁנִּכְנַס לַמִּטְבָּח וְגָנַב מָעַל 

הַשֻּׁלְחָן אֶת הַנַּקְנִיק. עַל סּוֹפוֹ הַמַּר שָׁרִים שִׁירִים עַד 

אֵין קֵץ – עַד הַיּוֹם הַזֶּה, בזו הלשון:

 

כלב נכנס למטבח,

וגנב בשר מהטבח:

הטבח חש כי חולל

והפך אותו חלל:

אז בא גדוד של הכלבים,

קבר אותו, ועל הקבר להחכים

רשם:  כלב נכנס למטבח,

וגנב בשר מהטבח:

הטבח חש כי חולל,

והפך אותו חלל,

 אז בא גדוד של הכלבים,

ועל הקבר  להחכים

רשם: כלב…

 

קִבְרוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב

 

אֶמֶשׁ בִּקַּרְתִּי עַל גַּב הַהַר

כַּלְבִּי שָׁם לֹא מִכְּבָר נִקְבַּר:

עָבַרְתִּי שַׁעַר בֵּין סְלָעִים,

מוֹרְדוֹת הַשְּׁבִיל שָׁם נִפְלָאִים;

 

כִּבְרַת דֶּרֶךְ לֹא רַבָּה

עָבַרְתִּי עוֹד בְּלִי הַפְרָעָה;

אֵין אִישׁ שֶׁשָּׁם עִמִּי יַקְפִּיד.

אָז עָשִׂיתִי דָּבָר מַחֲרִיד,

 

הֵרַמְתִּי אֶבֶן שֶׁעָלֶיהָ שֶׁלֶט:

כָּאן קָבוּר רֶקְס, שֶׁהָיָה כֶּלֶב;

הֵרַמְתִּי, וְהִנֵּה – אוֹ-לָהּ-לָהּ!

עָלֶה שָׁם פֶּתַע דָּבָר נִפְלָא:

 

מָה רָאִיתִי  שָׁם?  אִידֵיאָה,

, Cane ipsum[1]– אֶת הַכֶּלֶב כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ; 

הוֹשִׁיט לִי טֶלֶף – הָאַל יוֹדֵעַ!

אַךְ הָיָה רַק רוּחַ, בְּלִי עֲצַמוֹת.

אֵיךְ הִיא נִרְאֵית, כֹּה הִיּוּלִית?

יָד לַפֶּה, וּבְלִי כָּל סֶלֶף!

הִיא נִרְאֵית כֹּה חִיּוּנִית!!!

הִיא נִרְאֵית – פָּשׁוּט כְּכֶלֶב.

 

 

 

Das Grab des Hunds

Gestern war ich in dem Tal
wo der Hund begraben liegt.
Trat erst durch ein Felsportal
und dann wo nach links es biegt.

 

Vorwärts drang ich ungestört

noch um ein Erkleckliches –
ist auch niemand da, der hört?
Denn nun tat ich Schreckliches:

Hob den Stein, auf welchem steht,

welchem steht: Hier liegt der Hund –

hob den Stein auf, hob ihn – und –
sah – oh, die ihr da seid, geht!

Sah – sah die Idee des Hunds,
sah den Hund, den Hund an sich.

Reichen wir die Hände uns;

dies ist wirklich fürchterlich.

Wie sie aussah, die Idee?
Bitte, bändigt euren Mund.
Denn ich kann nicht sagen meh

als daß sie aussah wie ein – Hund.