הַתַּרְנְגוֹל

בְּבָּזֶל – עִיר מַאֲמִינִים –

לַכֶּלֶא זָרְקוּ – וְלֹא סְתָם! –

תַּרְנְגוֹל מֵהַמִּינִים:

וּמַעֲשָׂיו – מַעֲשֵׂי שָׂטָן.

לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע

בֵּיצָה הֵטִיל – לְהַרְגִּיז בּוֹרֵא.

וּלְהוֹסִיף עוֹד חֵטְא עַל פֶּגַע

הִתְמִיד בַּמֶּרֶד וְנִשְׁאַר שׂוֹרֵר.

לְמִשְׁפָּט כְּכוֹפֵר קוֹרָא,

נֶחְקַר, עֻנָּה וְגַם קֻלַּל.

הִדְלִיקוּ תַּחְתָּיו מְדוּרָה,

כְּדֶרֶךְ הַחֹק בְּדֶרֶךְ כְּלָל.

אָז נוֹאַשׁ קָרָא: קוּרִילִירַע[1]:

סָבִיב הָעַם שָׁר בְּקוֹל גָּאוֹן:

"בֶּרֶךְ כִּרְעוּ!" אָז קוֹל עָלָה,

"הַשֶּׂכְוִי קוֹרֵא: קִירִילֶאִיזוֹן[2]!

Der Hahn

Aus DCMA

Wechseln zu: Navigation, Suche

Zu Basel warf einst einen Hahn
der hohe Magistrat ins Loch,
dieweil er eine Tat getan,
die nach des Teufels Küche roch.

Er hatte, wider die Natur,
ein Ei gelegt, dem Herrn zum Trotz!
Doch nicht genug des Frevels nur, –
er schien auch reulos wie ein Klotz.

So ward er vor Gericht gestellt,
verhört, gefoltert und verdammt,
und Rechtens dann, vor aller Welt,
ein Holzstoß unter ihm entflammt.

Der Hahn schrie kläglich Kikriki,
der Basler Volk sang laut im Kreis.
Doch plötzlich rief wer: Auf die Knie!
Gottlob! jetzt schrie er – Kyrieleis[3]!