חדשות מתחום התרגום:
מורגנשטרן חיבר כ-290 שירי שטות. כפי שהרואים רואים, הטלתי על עצמי וקיבלתי על עצמי לתרגם  מהם ( לא הכל באמת ניתן לתרגום*, ועוד אביא לכך הוכחות, אם טרם עשיתי זאת) אבל אם נניח שאתרגם את רובם – בלא כל התחייבות אודיע – מתי אגמור? עד היום יצאה חמתי על כ-74 שירים, ועל כן, אם נניח אתרגם 90% מהם, =261, 261 פלות 74 = 190, 190:25 לחודש = כ8 חודשים, הרבה. מתי אגמטר? ואולי לתרגם יותר משיר ליום?

בינתיים הנה שני שירים:

הֻלֶּדֶת הַפִּילוֹסוֹפְיָה

 

נִדְהַם מַבִּיט בִּי הַכֶּבֶשׂ בָּאָחוּ,

כְּאִלּוּ זֶה בְּרִאשׁוֹנָה פָּגַשׁ אָדָם.

שְׁנֵינוּ עוֹמְדִים כְּמִי שֶׁבּוֹ בָּרָק הָלַם:

כֻּלִּי תְּמִיהָה. זֶה כָּבַשׂ אִם כֵּן וְכָךְ הוּא?

 

Geburtsakt der Philosophie
 

Erschrocken staunt der Heide Schaf mich an, 

als sähs in mir den ersten Menschenmann. 

Sein Blick steckt an; wir stehen wie im Schlaf: 

mir ist, ich säh zum ersten Mal ein Schaf.

 

 

לאלה השואפים לשלמות: אם הכוונה לתרגם לעברית את השירים, – ראשית, עברית נכתבת באותיות אשוריות, על פי רוב ללא סימני תנועות:  יש שירים שמלכתחילה אינם ניתנים  להעברה לאותיות אשוריות, בגלל מגבלות כתב זה בעניני קריאות. הינהה – איך תתרגמו שיר כמו

 

Das große Lalula

 

Kroklokwafzi? Semememi!

Seiokrontro – prafriplo:

Bifzi, bafzi; hulalemi:

quasti basti bo…

Lalu lalu lalu lalu la!

 

Hontraruru miromente

zasku zes rü rü?

Entepente, leiolente

klekwapufzi lü?

Lalu lalu lalu lala la!

 

Simarat kos malzlpempu

silzuzankunkrei (;)!

Marjomar dos: Quempu Lempu

Siri Suri Sei []!

Lalu lalu lalu

או, לחילופין, שיר ב"לטינית"?

 

Lunovis

 

Lunovis in planitie stat

Cultrumque magn' expectitat.

Lunovis.

 

Lunovis herba rapta it

In montes, unde cucurrit.

Lunovis.

 

Lunovis habet somnium:

Se culmen rer' ess' omnium.

Lunovis.

 

Lunovis mane mortuumst.

Sol ruber atque ips' albumst.

Lunovis.

 

שלא לדבר כבר, כמובן, על השיר המפורסם – והפילוסופי– ביותר של מורגנשטרן: שיר לילה של הדגים:

  .

 

זה מעלה את מס' השירים שתורגמו על ידי ל-75, שהם כ-28%, – ועוד היד נטויה.

 והנה השיר מס' 76:

אֵרוּעַ בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

 

פַּלְמְסְטְרוֹם הוּא כְּבָר סָב, יָשִׁישׁ.

בְּצֹמֶת סוֹאֵן שֶׁל הַכְּבִישׁ

בִּידֵי נֶהָג שֶׁל מַזָּל בִּישׁ

בְּלִי שֶׁעָוַל, נִדְרַס הָאִישׁ.

"אֵיךְ", שׁוֹאֵל הוּא, בְּקוּמוֹ וְחַי,

כְּמִתְעַלֵּם, מוֹשֵׁךְ כָּתֵף – "אֵיךְ, רַבּוֹתַי,

יִתָּכֵן כָּאן כָּזֶה תֶּקֶר?

אֵיךְ זֶה קָרָה? מָה לֹא בְּסֵדֶר?"

הַאִם מִשְׂרַד הַתַּחְבּוּרָה

כָּשַׁל בְּעִנְיָנַי תַּעֲבוּרָה?

הַאִם הַהוֹרָאוֹת לַנֶּהָג

נָתְנוּ לוֹ הֵיתֶר שֶׁכָּךְ יִנְהַג?

 

הַאִם אֵין כָּאן בַּשְּׁכוּנָה

אִסּוּר עַל רֶכֶב מְמֻנָּע

לְשַׁנּוֹת אֶת הַחַי לְמֵת?

לַעֲבִירוֹ לָעוֹלָמוֹת  אֱמֶת?"

 

מְחֻתָּל בִּרְטִיּוֹת לַחוֹת

פַּלְמְסְטְרוֹם חוֹקֵר אֶת צַד הַחֹק.

וְאָכֵן, מִיָּד רוֹאֶה הוּא בְּבֵרוּר:

לְרֶכֶב לְכָאן לָסוּר אָסוּר.

 

וְהוּא מֵבִין: זֶה שִׁגָּיוֹן

וְהַתְּאוּנָה רַק אַשְׁלָיָה:

כִּי – הוּא טוֹעֵן  בְּהִגָּיוֹן –

מָה שֶׁאָסוּר שֶׁיִּהְיֶה זֶה לֹא הָיָה.

 

 

 

 

Die unmögliche Tatsache

 

 

Palmström, etwas schon an Jahren,

wird an einer Straßenbeuge

und von einem Kraftfahrzeuge

überfahren.

 

Wie war (spricht er, sich erhebend

und entschlossen weiterlebend)

möglich, wie dies Unglück, ja -:

daß es überhaupt geschah?

 

Ist die Staatskunst anzuklagen

in Bezug auf Kraftfahrwagen?

Gab die Polizeivorschrift

hier dem Fahrer freie Trift?

 

Oder war vielmehr verboten

hier Lebendige zu Toten

umzuwandeln – kurz und schlicht:

Durfte hier der Kutscher nicht -?

 

Eingehüllt in feuchte Tücher,

prüft er die Gesetzesbücher

und ist alsobald im klaren:

Wagen durften dort nicht fahren!

 

Und er kommt zu dem Ergebnis:

Nur ein Traum war das Erlebnis.

Weil, so schließt er messerscharf,

nicht sein kann, was nicht sein darf.