על עזה צבי ז"ל

על עזה צבי ז"ל

אין זה קל לכתוב על עזה צבי ( "עזקה" בפי ידידיה).

נפטרה פתאום.

כתבתי שיר לזכרה:

לְמוֹת עֵזָה צְבִי

אֲנִי רוֹצֶה לְצַלְצֵל לְיוֹסִי גוֹלְד, לְחֵלֶק עִמּוֹ אֶת הַצַּעַר.

 אַךְ הוּא לֹא בַּבַּיִת.

 גַּם הוּא אֵינֶנּוּ בַּבַּיִת – אַךְ

עַכְשָׁו שֶׁעַזְקָה אֵינֶנָּהּ,

לְמִי אֲצַלְצֵל לַחֲלֹק עִמּוֹ בַּצַּעַר וּבָחֹסֶר?

בַּבֹּקֶר, בְּהֵיעָטְפִי בְּתוּגָה

כְּשֶׁהַבְּדִידוּת אוֹכֶלֶת,

אֲנִי מַמְצִיא אֵיזוֹ סִבָּה

תֵּרוּץ, זֵכֶר רַעְיוֹן מֵצִיק

 וַאֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ, מְשָׁתְּפָהּ:

אִזְכּוּר שֵׁם שָׂדֶה בְּעִתּוֹן כָּלְשֶׁהוּ,

–        הִיא הַמֻּמְחִית וְהִיא הַיּוֹדַעַת:

שָׁנִים אֲנִי מְצַפֶּה לְמוֹצָא פִּיהָ

אוּלַי הַפַּעַם תֹּאמַר מַשֶּׁהוּ?

תְּעַרְבֵנִי אוּלַי בְּחַיֶּיהָ.

הָיִיתִי שׁוֹאֲלָהּ: לָמָּה מַתְּ?

אוֹ – אוּלַי בִּכְלָל – הָיִיתִי שׁוֹאֲלָהּ, לָמָּה לָמוּת.

הַאִם שָׁקְלָה? לֹא הַחְלָטָה

שֶׁבָּאָה מִתּוֹכָהּ הֵבִיאָה עָלֶיהָ אֶת הַקֵּץ?

הַאִם לְחוֹסְנֵנוּ  גְּבוּל?  כֹּחוֹת אַלְמוֹנִים

יַפִּילוּנוּ עַל הַקְּרָשִׁים לְפֶתַע,  לִרְצוֹנָם, עַד שֶׁנִּשְׂתָּרַע

עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר לְלֹא הַכָּרָה?

וְאָז, כְּמוֹ שֶׁחָיְתָה, עַל פִּי רֹב לְלֹא עֶזְרָה,

גַּם כָּעֵת אֵינָהּ זְקוּקָה לְאִישׁ, אֵין הִיא צְרִיכָה

עֶזְרָה גַּם לָמוּת, – הַטֶּבַע כְּבָר דּוֹאֵג לַכֹּל,

גַּם לְכָךְ, וְהִיא חֲדֵלָה מִחִיּוּת בֵּינָהּ לְבֵינָהּ,

כְּמוֹ שֶׁחָיָה כָּל הַשָּׁנִים.

II

חוּמִיצִירוּ [1]– אָמְרָה בְּהַטְעָמָה, בְּכֵיף,

זוּקָקִיפּוּ,  אָמְרָה וְחָזְרָה כִּמְחוֹלֶלֶת..

עַכְבָּר, עַקְרָב –

אֵיךְ שָׂמְחָה לְמִלִּים!

"אֵיךְ אוֹמְרִים בִּשְׂפַתְכֶם?"

וְהִיא דִּבְּרָה "טָטָרִית".

חוּץ מִזֶּה אָכְלָה עוּגוֹת,

–        יֵשׁ לְהוֹתִיר לַנֶּפֶשׁ פִּנַּת יִקְרַת לְתַעֲנוּגוֹת אַרְצִיִּים –

תּוֹךְ תַּעֲנִית תִּרְגּוּם  וְשִׁירָה.

*

אוֹסִיף שׁוּרוֹת עוֹד לְזִכְרֵךְ –

עַל כֻּלָּם יֶאֱפֹף אוֹרֵךְ.  –

אך האמנם די בכך?

שנים הכרתיה. קישר ביני לבינה ז'יל אמויאל, מנהל בית הסופר בירושלים אז, בסמוך אחר מותו של פנחס שדה, שידע כי אני מתעניין בדמותו.   "אם כן, עליך לדבר עם עזה צבי" – אמר. ואמנם, היתה היא מקור בלתי נדלה של אינפורמציה עליו, – ידעה כל שיר שלו בעל פה. "עזקה, איפה פנחס כתב…כך וכך?": והיא הייתה מוכנת עם התשובה המדויקת בפיה.

עברנו יחד ברחובות ירושלים. ברחוב הנביאים, מול פינת אחת הסימטאות נעצרה. "אתה רואה את פינת הרחוב הזו? כאן, פנחס סיפר לי – אמרה – הוא עבר בדיוק עת הפגזת הרחוב במלחמת השחרור בידי הירדנים ופגז פגע באיש,  כמה מטרים ממנו, שם. הוא ניגש לעזור – אך כבר לא היה למי" – סיפרה.

 היא חזרה וסיפרה לעתים את סיפור פגישתה עם פנחס. היא קראה את "החיים כמשל" ונפעמה. היא מיהרה לחפשו בדירתו – היה גר אז  ברחוב עזה, אם אינני טועה – אך הוא לא היה בבית. בעל הדירה הרשה לה להיכנס, והיא נתכנסה לה במרפסת הקטנה של הדירה, ממשיכה לקרוא ב"חיים כמשל" (ספר שאחר כך, אגב, עוד בהוצאת "ששת",  פנחס שדה נתן לה במתנה –  מלא איורים מידיו.   היא הביאה את הספר איתה לפגישתנו הראשונה שנערכה בקפה החרדי "גרליץ" בגאולה. כששדה הגיע הביתה, היא יצאה לקראתו מהמרפסת.  מלווה בצחוקה המצלצל היתה עזקה מספרת – מאז פנחס תמיד הזכיר – הופעת לי בפעם הראשונה כציפורת קטנה מהמרפסת.

על צחוקה המצטלטל, על חיותה,  על היותה מלאת חיים ומרץ, העיד גם צבי קירזון,   שאמו  מרים היתה ידידת נפש של זלדה ובביתה הכיר  את הנערה עזקה מילדותו המוקדמת.. וטוב שהוא סיפר, כי  עזקה מיעטה לספר על עצמה ועל חייה: היא היתה מטבעה מעוטת דיבור. תעיד על כך גם כותרת מאמר שנכתב לזכרה[2]  וגם דברי צבי קירזון: "היו מי שאמרו שהיא שתקנית. אני    אינני יכול לתאר אותה כשתקנית,  אם כי כל אחד שותק לעיתים בנסיבות כאלה ואחרות. הכרתי אותה שנים ותמיד היתה אשת שיחה נלהבת , תמיד אוהבת לדבר , כרגיל בעליזות רבה ולעיתים בכעס, ותמיד היה לה מה לומר.  הדיבור קלח אצלה".

לעומת זאת, יש אומרים – ואני ביניהם – שידעה להקשיב. בשיחה עימה במהרה  סובבה את הדברים כך שמבלי להרגיש, החילות לספר על עצמך.  בסוף יצא שיצאת עם הרגשה ש"רק על עצמך לספר ידעת", או יכולת – על עצמה כאמור מיעטה דווח.

 צבי הזכירני מתכונותיה: היתה תמיד מאחרת.  "לא כדי לבקר אני אומר זאת,  אלא מפני שזה אומר משהו. פעם הגיעה לבית  הורי אחרי חמש  במקום בארבע כפי שנקבע. תגובתה: "לא ידעתי שאתם כל כך מדייקים". זה מורה על חוסר רצון להכנע למסגרות ולדרישות מהחוץ ועל היותה באופיה ציפור דרור.

יהי זכרה ברוך".

 עזקה –  סופרים ומשוררים רבים הגישו לפניה את מנחתם, את שיריהם לביקורת, והיא התייחסה אל הכל יפה ובתבונה ואמרה, בדברים מעטים, את דעתה על מעשיהם.  ביקורתה היתה נעימת נעימה, ומעוטת מלים. היא היתה אשת ספרות ממיטבה, ומשוררים רבים ואנשי ספרות נמנו בין ידידיה. אם עברת איתה ברחוב, שלא לדבר על מפגשי ספרות, חברים-סופרים  ומשוררים  בירכוה על כל צעד ושעל. היא גילתה את זלדה ושכנעה אותה –יחד עם יונה וולך, ויחד עם אמו של צבי קירזון, –  להביא את דבריה לדפוס.

עזקה הכירה את זלדה בזכות הוריה שגרו בסמוך לזלדה. הם השאירו את עזקה  לא אחת לישון אצל זלדה,  כשהיתה ילדה. לימים היא הציגה לפני זלדה את יונה וולך, שהיתה שכנתה לדירת מגוריה (סליחה, שכנתה לחדר במלון האורחים "נוטר-דם" שהפך למלונת כל הבוהמה הירושלמית באותן שנים, אחר מלחמת השחרור). גם אהרון שבתאי היה גר שם. דמותה  – העגלגלת משהו – הונצחה בידי פנחס שדה בשירו "הנערה תפוח"  ובעוד שירי רעות. אלישע פורת מעיד כי שדה הנציחהּ בספרו "על מצבו של אדם", בדמותה הרוחנית של אבישג, שנודעה בטוב לבה, בעוד שאת דמותה הפיסית היפהפייה הוא העתיק מחברתו של שדה אז, והיא שרי פויירשטין. וכך גם יגאל סרנה מעיד עליה: "היתה ישרה וטובה, כאחות רחמניה, נלהבת מאד, בת יחידה להורים זקנים  שבהם טיפלה עד יום מותם ( סרנה על יונה וולך, עמ' 144).

עזקה בעיקר קידמה משוררים אחרים,  נכון לומר משוררות:  את זלדה, כאמור, שבחצרה  היא גדלה ואשר לה הציגה את יונה וולך: לאה איילון:  חברתה היתה פנינה כספי, שכמה ממכתביה היא פרסמה ב"חדרים", וגם הלית ישורון,  עורכת "חדרים",  כתב עת בו עזה צבי פרסמה את מיטב מאמריה. כל המשוררות ואנשי ספרות אלה היא היתה במגע איתן והכירה אותן אישית. –  אך עדות לכך, מפי יגאל סרנה בספרו על יונה וולך ( עמ' 157) שקרה ואף בעצמה כתבה שירים: בנימין תמוז, עורך דף הספרות של "הארץ", פרסם את שירי החבורה.    יש ומוקד הבטיח, ולעתים אף קיים,  ופרסם להם דברים, בעיקר לחברתה של עזה צבי, יונה וולך:  השתים היו  ידידות בנפש, עזרו זו לזו וחיו  בסימביוזה מתמדת.   ויש שהיוו עם זלדה, שהיתה אמנם נשואה ומבוגרת מהן בשלושים שנה, מעין שלישיה.

עזקה גרה כל חייה בשכונה שאמנם לא בתחילה, אך אחר כך הפכה יותר ויותר דתית. היא היתה בתם של זוג אנשי התיאטרון – רפאל צבי, ממייסדי הבימה ואשתו התפאורנית, חיה אלפרוביץ. עם עלותם ארצה הם נפרדו מ"הבימה" והתפרנסו מבימוי מחזות בקיבוצים.

עזקה עצמה נולדה בעמק, ולא סתם בעמק (יזרעאל) אלא ברכבת העמק, תוך נסיעה. כל נוסעי הרכבת, כולל אפנדים עשירים   ואנשי הרכבת עמדו סביב אמה לעזור לה בלידתה את עזה. (ראה דברי דר' מרדכי נאור, "בחזרה לרכבת העמק, 2009"). ואלה מהדברים כפי שקרו וכפי רשמתים מפי עזקה:

"זה היה בבוקר…ברכבת היו מחלקות. במחלקה הראשונה נסעו האפנדים, העשירים. היו להם ג'ארות, כדי מים גדולים, כי מים לא היו הרכבת…במחלקה השלישית נסעו חברי הקיבוצים…והנה הלידה החלה – 10 דקות לפני הגיע הרכבת לכפר יהושוע.

הקונדוקטור הערבי הוציא את האפנדי ממקומו, (הוא לא אבה למסור את מקומו בתחילה). הקונדוקטור גם נתן עצה לאמא של עזקה איך ללדת,  – בכריעה, כדרך נשי המזרח…אחדים מהנוסעים  חיפשו  מספריים  וגפרורים לחתוך את הטבור  ולחטא את המספרים. אחר כך החלו הנוסעים לנהור לברך את היולדת הצעירה במזל טוב – וגו". (נאור, עמ' 106).

חיי עזקה לא היו קלים, היא התפרנסה ממעשי ספרות , ובמשורה.  –אך  תמיד היתה עסוקה. היתה מתנתקת מהעולם ולא נפנית לפונים אליה דרך הטלפון . – היתה מדקדקת בכתיבתה ובפרטים שהיא העלתה על הנייר כחוט השערה – על כן עבדה לאט. קינאה בי על כי אני זריז והתפעלה שאני מספיק הרבה – – ( וגם לא מדייק – הכהתה בי, – אך הכל לטובה, וברוח טובה). ביתה היה מחסן כתבים. פעם איש מרוסיה, חוקר ענייני התיאטרון העברי שהתעניין במעשי אביה ביקר אותה והיא, כדרכה, פרשה לפניו את אוצרות כתביה השמורים עימה כבארכיון.  היא פתחה את אוצרותיה לפני זרים  בלא חשש,  בתמימות שאיפיינה אותה, – ובכל זאת עם ההרגשה, הנכונה או המדומית, שגונבים ממנה כתבי יד. זה היה מצער. אולי היא ירשה פוביה זו מיונה – שגם טענה והרגישה שגונבים  את יצירותיה. אך אם עזקה לא מצאה דבר שידעה כי הוא בבעלותה – ניתן לייחס זאת גם לכך שדירתה מלאה חוברות שירה מכל השנים, וקשה היה בה להתמצא.

נהגה – כאחרות מחברותיי שזו היתה תכונתן – לבקר אותי בכל מקום בו שהיתי, – אך רק פעם אחת. היא ביקשה להתרשם מכל ההוויות שסובבו אותי – אך הסתפקה בהתרשמות חדפעמית, ודי לה. לא פעם ניסיתי לפתותה בארוחת דגים שאכין לה בביתי – פחדה לנסוע באוטובוסים, שהיו לעתים מתפוצצים בירושלים.  במקום זאת היינו יוצאים למסעדות, לבתי קפה יחד –  בעיר או בירושלים המזרחית, ב"אמריקן קולוני",   שם היא אהבה לשבת ולסעוד ליבה בעוגה.

היא מעולם לא נזקקה לתרופות – היו אלה שנאת נפשה. האמינה  בתרופות שנותן בידיה הטבע, במיני תה צמחים, אחיניציאה. ליונה וולך הגוססת בסרטן הביאה חלב עזים – בוודאי יַצִּילָהּ. (סרנה, עמ' 307). לרופאים לא נזקקה, אף כי סבלה ממחלת ריאות מסוימת שהקשתה עליה לעתים את הנשימה וההליכה.

היא עמדה בסכסוך משפטי עם חברה כלשהי שרכשה את הדירה מעליה וביקשה לבנות עליה קומה נוספת. היא זכתה במשפט[3].

עזקה, כאמור, כל חייה הוקדשו למעשי ספרות. פרסמה  מאמרים, מסות, על נושאים שונים ומשונים – כתבה   מחווה  לשירתו של נאזים חיכמא,  משורר טורקי, על משמע המילה "אשרי", על אביה (צבי רפאל,  משורר ומורה, במה 105-106, תשמז), ועוד.

  היא תרגמה מחזות וערכה כתבים – ביניהם של ידידתה פנינה כספי שממכתביה עזה פרסמה ב"חדרים" ב-1995.   היא העריכה – וביקרה במעט מלים,  אך בהחלטיות, לעתים בתכיפות,   את יצירותיהן של חברותיה המשוררות. –

עזקה חיה חיי נוודת. היא נסעה, כאמור, כבר בעודה בבטן אמה, ברכבת העמק, בין הקיבוצים. כך גם אחר כך, משבגרה מעט – היתה מעין ילדת משק, שוחה בבריכות  של המשקים אליהם  אביה הביאה בעוד הוא עוסק במתן תרבות חיה לשואפי המשחק בין חברי המשק. וכך נכתב עליו: "[היו] במאים המוכרים בתחום התיאטרון של הקיבוצים ובתחום תיאטרון החובבים בארץ.  הבולט מביניהם הוא ללא ספק רפאל צבי, מוותיקי הבמאים הנודדים בארץ, מוותיקי השחקנים ומראשוני "הבימה" ברוסיה. רפאל צבי[4] התפרסם בעבודתו המיוחדת עם השחקנים ואחדות מן ההצגות שביים זכו בשעתן להצלחה גדולה. הוא הרבה לעבוד עם חובבי התיאטרון בקיבוצים ברחבי הארץ. בתו, הסופרת והמתרגמת עזה צבי, המקדישה הרבה לזכרו, פרסמה כמה מסות יפות על חייו ויצירתו".

בין מסעותיהם לקיבוצים גרו הורי עזה כנראה בירושלים, ברחוב צפניה  31.  שם הכירו בין ידידותיה של זלדה גם את אמו של צבי קירזון, מדען צעיר. בין אמו לזלדה היו קשרים הדוקים, גם קשרי מכתבים.

זלדה כידוע תפסה אצל עזה צבי מקום מרכזי- היא היתה עבורה לא רק משוררת דגולה אלא גם כעין אם שדאגה לה וטיפלה בה בהיעדר הוריה. היא גמלה לזלדה באהבה ובעידוד שנתנה לה – בין היתר, כי גם אחרים, כגון אם צבי האיצו בה לפרסם את שיריה שהיו פזורים ולא אסופים, כי דרכה של זלדה היתה להתבייש בהם. (סרנה, עמ' 145). עזקה גמלה לזלדה  על טיפולה בה בעוד ילדה – היא היתה מורה, אך לעת מצוא כנראה גם מעט גננת – על ערש מותה. עזקה יצא לה לטפל באמה שגססה במשך 16 שנים למות, עמדה ליד מיטת אביה שאיבדה אותו, ליד מיטת זלדה  והיתה עדה לגסיסתה של חברתה יונה בסרטן.

עזקה היתה בעבודתה הספרותית אישה מאד יסודית – ועל כן גם מאד אטית. היא ידעה זאת. אולי על כן גם מעולם לא לקחה עליה עבודה קבועה –היא היתה פרי-לנסרית free lance) ),  כלומר  קיבלה עליה עבודות מידי אנשים שהיא ערכה את כתביהם. היא הכירה את יוסי גולד, ארכיטקט וותיק בירושלים, שאשתו מתה עליו והיא ערכה לה לבקשתו  ספר זיכרון.

 עם פטירת הוריה עזקה ירשה סכום כלשהו שאיפשר לה לרכוש דירה בירושלים, בגאולה – בשכונה שבמהרה הפכה דתית. עזקה עצמה לא  קיימה את הליכות הדת, אך היתה קשורה בדת  בנימי נפשה, מבעוד ילדותה (למרות שגדלה לא מעט בקיבוצי העמק הסוציאליסטיים-אתיאיסטיים):  הדת הקיף אותה, צמח סביבה: גם קשריה עם פנחס שדה צמחו מהיות שניהם ביסודם אנשים הקשורים, שלא באופן ממוסד,  בדת[5]. היתה מקשרת – ומהצד החילוני שבה היא היתה   מין אי מבודד נציגת תרבות ישראל החילונית בתוך ים השחור החרדי שגאה וגעש סביבה.

היא התבגרה בשכונה הזאת ועברו עליה השנים: אך לעולם נשארה צעירה, ילדה תמימה, רודפת אחר שירים – ועוגות, מסוגלת לרקוד משמחה בפרוץ עליה רגע של מראות זיקוקי די נור מבעד לחלון, שמחה  ללמוד קולות ומלים זרות ( היתה קשורה בכל נימי נפשה בלשונות, ראה  שמחתה למלים האכדיות בראשית מאמר זה, ועוד. ליבה אבה מאז ילדותה "לבוא אל המשתה האמיתי של המלים", כפי שכתבה במאמרה "מסעו של אבא נלחם לחופש"  "משנה קסם היה למלים הסתומות" –  אהבה את המנגינה שנלוותה למלים).  התבגרה, אך נשארה צעירה בנפשה לנצח. צבי מספר כי היתה שובבה כילד: הוא זוכרה כצחקנית, צוהלת, מדברת (אחרים זוכרים אותה בפירוש כממעיטה בדיבור):  יום אחד,  אחר יום גדוש ומייגע של הרצאות במקום כלשהו כשצבי שנתלווה אליה כל אבריו שוקקים ללכת לישון היא הציעה לו לצאת יחד ולטייל על שפת הים – בלא כוונות רומנטיות, כמובן.   במובן זה היא היתה נפש פוריטנית מושבעת, ילדת פרחים שמעולם לא התחברה עם גבר.

אין בידי מידע איה נפרדו דרכיהם של ההורים והבת.  ב-1965 אנו מוצאים אותה מתגוררת ברח' תבור, בעליית הגג (כמו שעשה  פנחס שדה לאחר מכן): מכאן עברה כנראה למעון הסטודנטים העניים במנזר נוטר-דם, שם גרה בחדר מאד פרוגלי, עם ארון ושולחן ומיטה, בסמוך לחדריהם של יוצאת שואה בהולה וזועקת בלילות, זונה כושית שגרה עם ילד, בסמיכות ליונה וולך, אהרון שבתאי ועוד. בתקופה זו  עזה צבי לומדת צילום וקולנוע, ומתגוררת בעוני מושלם, כדרכה כל החיים, בין כל מוכי החיים, המשוגעים, הזונות, המשוררים הדלפונים בשכונת העוני של נוטר-דם. בין כל מבלי עולם אלה, שתיינים ובורים היתה עזה צבי מלאך טהור, "ישרה וטובה כאחות רחמניה" (סרנה, עמ' 144). היא היתה אישה אמיצה שלא נבהלה מקשיי החיים. היא ידעה לקבל  כל חייה בכל תמימותה גם  עזרה מהזולת, וחבריה אירחוה ברצון.

     הוריה השתכנו מלכתחילה בירושלים, כנראה. היא גרה שנים רבות באותו בית – באותה קומה, או קומה מעליה,  בקרב אנים דתיים: היא גם התחברה בסוף עם  חוג מכרים דתיים, אנשי "משיב הרוח", עימם הופיעה במופעי שירה שהם ערכו  – פעם ברכבת נוסעת (מירושלים לבן שמן), או באירוע רחוב, בפינת יער זעירה בלב ירושלים. אנשים אלה טיפחוה ודאגו לה, והם הנושאים עימם גם את ארונה – בדרך חתחתים.

חיה  אלפרוביץ, אמא של עזה צבי