בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
Der Wasseresel taucht empor
und legt sich rücklings auf das Moor.
Und ordnet künstlich sein Gebein,
im Hinblick auf den Mondenschein:
So daß der Mond ein Ornament
auf seines Bauches Wölbung brennt…
Mit diesem Ornamente naht
er sich der Fingur Wasserstaat.
Und wird von dieser, rings beneidet,
mit einem Doktorhut bekleidet.
Als Lehrer list er nun am Pult,
wie man durch Geist, Licht und Geduld,
verschönern könne, was sonst nicht
in allem dem Geschmack entspricht.
Er stellt zuletzt mit viel Humor
sich selbst als lehrreich Beispiel vor.
»Einst war ich meiner Dummheit Beute«,
so spricht er – »und was bin ich heute?
Ein Kunstwerk der Kulturbegierde,
des Waldes Stolz, des Weihers Zierde!
Seht her, ich bring euch in Person
das Kunsthandwerk als Religion.«
אָתוֹן הַמַּיִם
אָתוֹן הַמַּיִם עוֹלָה מִיָּם,
וּמִשְׁתַּכֶּבֶת עַל הַחוֹל הַחַם.
מְסַדֶּרֶת אֵבָרֶיהָ:
אוֹר יָרֵחַ נָח עָלֶיהָ.
כָּךְ שֶׁהַסַּהַר עַל בִּטְנָהּ קִשּׁוּט:
נָח עָלֶיהָ, דּוֹלֵק קָשׁוּת[1].
עִם עֲדֵי זֶה מִתְקָרֵב
לְבוּשׁ-הָדָר מַר מֵי-עָצֵב[2].
קִנְאַת קְשָׁתוֹת רֹאשׁוֹ עוֹטֵר
חַבּוּשׁ הוּא קוֹבַע שֶׁל דוֹקְטֵר.
כִּמְלֻמָּד מֵעַל בָּמָה
הוּא מַסְבִּיר בְּרֹב תְּבוּנָה
אֵיךְ יִיפ הַכֹּל, עֲטוּר עֲתֶרֶת
דִּבְרֵי רוּחַ: אַךְ לֹא אַחֶרֶת.
בְּלָצוֹן רַב מַצִּיג מָשָׁל
מַחְכִּים – עַצְמוֹ – לִפְנֵי קָהָל.
"שָׁבוּי הָיִיתִי בְּיָד בּוּרוּת,
אַךְ לְזָרָא הָפְכָה זָרוּת
עוֹלָם: אֲנִי פְּרִי יָד תַּרְבּוּת,
פְּאֵר הַיַּעַר לִי מַהוּת,
אֲנִי עַצְמִי כְּדָת אָבִיא
אֶת הָאָמָּנוּת, כְּמִין נָבִיא.