אין כמוהו בתחתונים

תַּחְתּוֹנִים.

הוֹד קְדֻשָּׁה לָהֶם קוֹנִים

בִּמְעוּפָם הַתַּחְתּוֹנִים.

חָפְשִׁים מִכָּל, בְּעוֹלָמָם

בְּעַצְמָם יֶהְגוּ, וּבְגוֹרָלָם.

בְּנֵי דְּרוֹר עַתָּה מִכָּל מְרִירוּת

תְּחוּשׁוֹת תַּחְתּוֹנוּת,

כְּמִפְרָשׂ נָפוּחַ הֵם

 רוֹקְדִים עַל הַחוּט.

שׁוּם דִּמּוּי לְהַאֲדִירָם

הֵן לֹא יַחְסֹךְ זַמָּר מֻכְשָׁר.

אַתְּ מֵיטָב שִׁירָיו בִּסְתָו, בַּחֹרֶף,

אָבִיב וְקַיִץ לָהֶם הוּא שָׁר.

Die Unterhose

Heilig ist die Unterhose,
wenn sie sich in Sonn und Wind,
frei von ihrem Alltagslose,
auf ihr wahres Selbst besinnt.

Fröhlich ledig der Blamage
steter Souterränität,
wirkt am Seil sie als Staffage,
wie ein Segel leicht gebläht.

Keinen Tropus ihr zum Ruhme
spart des Malers Kompetenz,
preist sie seine treuste Blume
Sommer, Winter, Herbst und Lenz.