לשירה של רות מהיום –

בענין התחנה המרכזית – שיר

יש ימים כאלה.  

הכל נובל.

צרור הפרחים שהבאתי מהשדה ושמתי אותם באגרטל  הצמיחו ריח זוועה.

הבאתי כמה ספרים ליריד לאקו"ם להנגר 22 בנמל תל הביב  החביב

הסריח  כהוגן ההנגר, לומר לך שהוא מקום פרחים.

 איש על ספסל קרא עיתון. הכותרת: אפריקאים אנסו נשים בטל חביב.

גם ילדים בני 13-14  אנסו. למדו את המלאכה. עם ישראל חרמנים. תרבותם גם הם  אפריקאית.

ליד תחנת רידינג, זאת אומרת ליד נמל התל, עובר הירקון. אינני מצוי כאן הרבה – תמהתי, האם הוא עוד מסריח, האם  הוא עוד מלא צואה, האם  יש בו עוד כמה מזוודות טבועות

ובהן ילדות קטנות שלא חטאו , חדלות אונים מול הורים שהחליטו לא לתת להן לחיות.

שיערות בנפשי תסמרנה בתתי דעתי על הילדה הנלחמת –  אך נרצחת בידי ההורים.

לבי לבי על הילדות הקטנות הטבועות  במים.

הורדים שהבאת לי לחג מעלים בי צמרמורת. לאן לקחתיכם.

פרחים קטנים, מסכנים, שקמלו מהר מדי.

ארץ מסכנה. מייבאת יום יום סוג רוצחים חדש.

פעם היו מפוצצי מסעדות, מרעילי  ארוחות. אבל אלה היו מאויבינו.

היום  האנסים הם החוסים בצל קורתנו. מי קראם.

יום יום הם מקצרים את גבעול חיינו.

עד ייסתמו צינורות ותשתוחח הכינרת.

הרדופים עייפים  מעטרים את הכביש.

האבק עליהם רב ומחניק

כמו האוויר בהנגר 22.