בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
שמים וארץ רוּחַ חֲצוֹת בּוֹכֶה כַּכֶּלֶב, פַּרְוָתוֹ דּוֹלֶפֶת דֶּלֶף, כָּעֵת עַל דְּמוּת בְּיָרֵחַ נָסָה בְּגֵו כָּפוּף בּוֹרְחָה וְרָצָה יִבַּח, בְּעוֹד מַטָּה כְּכֶתֶם שְׁחוֹר שׁוֹמֵר הַיַּעַר – הָלֹךְ, חֲזֹר. Himmel und Erde Der Nachtwindhund weint wie ein Kind,
dieweil sein Fell von Regen rinnt.
Jetzt jagt er wild das Neumondweib,
das hinflieht mit gebognem Leib.
Tief unten geht, ein dunkler Punkt,
querüberfeld ein Forstadjunkt
Es gibt ein Gespenst,
das frißt Taschentücher;
es begleitet dich
auf deiner Reise,
aus dem Nachttisch,
wie ein Vogel
aus der Hand, vieles weg, – nicht alles, nicht auf Ein Mal.
Mit 18 Tüchern,
stolzer Segler,
fuhrst du hinaus aufs Meer der Fremde, mit acht bis sieben
kehrst du zurück,
ein Gram der Hausfrau. רוח ים (כריסטיאן מורגנשטרן) יֵשׁ בְּעוֹלָם רוּחַ הַזּוֹלֶלֶת מִטְפָּחוֹת. הוּא יַלְוְךָ נֶאֱמָן בַּנְּסִיעוֹת. הוּא נִזּוֹן מִמִּזְוָדוֹת. מְזוֹנוֹ: מַצָּעִים, מַפּוֹת שֻׁלְחָן, כְּמוֹ הַצִּפֹּרֶת הַמְּלַקֶּטֶת פֵּרוּרִים מִכַּף הַיָּד, אַט אַט, לֹא הַכֹּל, בְּבַת אַחַת. מי"ח מִפִּיּוֹת כִּמְפָרְשִׁים מְתוּחִים שֶׁלָּקַחְתָּ אִתְּךָ, לַנְּסִיעָה עַל יָמִים זָרִים, לַשַּׁיִט, אַתָּה חוֹזֵר עִם שְׁמוֹנֶה אוֹ שֶׁבַע, לִמְגִנַּת לִבָּהּ שֶׁל עֲקֶרֶת הַבַּיִת. כְּמוֹ כֶּלֶב, חָתוּל, אוֹ לְהַבְדִּיל – אִשָּׁה בּוֹגְדָּנִים שֶׁעוֹזְבִים אוֹתְךָ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה – כָּךְ גַּם אֵלֶּה: אוֹ בְּדוֹמֶה לְגֶרֶב, שֶׁאֵלֶּה תּוֹלְדוֹתָם; אֵין לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם; גַּם הֵם נֶעֱלָמִים תָּמִיד אֵיפֹהשֶׁהוּ בַּדֶּרֶךְ. הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁל הַגֶּרֶב הֶחָסֵר (זֶה גֶּרֶב הַגְּבָרִים!!!) תִּרְגֵּם : מ. גַּנָּן מִשִּׁיר שֶׁל מְשׁוֹרֶרֶת אַלְמוֹנִית אֵין זוֹ כִּי אִם חִידָה כָּמוֹהָ כֹּל מִשְׁפָּחָה יָדְעָה: זֶה קוֹרֶה בְּיוֹם כְּבִיסָה לָכֵן הִיא כָּל כָּךְ מְאוּסָה: אַתְּה מְסַדֵּר כֹּל גֶּרֶב בַּמִּסְדָּר, לְפִי צָבַע, סוּג, מִסְפָּר, אַךְ נַחֵשׁ נָא מָה קוֹרֶה? כֹּל גֶּרֶב, בֵּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, סוֹרֵר: מִכֹּל זוּג אַתְּה מוֹצֵא אֶחָד מִתְנוֹסֵס לוֹ שָׁם לְבַד. לַכְּבִיסָה הֵם נִכְנְסוּ יַחַד, אַךְ נִפְרְדוּ – וַהֲרֵי זֶה פַּחַד מָה לְכָל אֶחָד קָרָה. אֵיךְ הִתְאַדָּה, דַּרְכּוֹ סָרָה, אֵיךְ דַּרְכֵיהֶם נִפְרְדוּ, מִכַּבְלֵי זִוּוּגָם נִפְדוּ. תַּחְתּוֹנִים, חוּלְצוֹת, הַלְבָנִים אִם לַבָּנוֹת, אִם לַבָּנִים תְּקַפְּלִ בְּחֵשֶׁק, רוֹן, אַךְ גֶּרֶב – כֹּל זוּג, עַד אַחֲרוֹן לֹא מִסְתַּדֵּר: זוֹ דֶּרֶךְ הַגְּרָבִים שֶׁבְּלִי בְּנֵי זוּג הֵם פָּרִים, רַבִּים. וְאוּלַי הֵם בֶּאֱמֶת רָבוּ בַּדֶּרֶךְ – כָּךְ אֲתָאֵר לִי זֹאת בְּעֵרֶךְ. אֵין זֶה כִּי אִם מִסְתּוֹרִין חִידָה שֶׁאֵין לָהּ פִּתְרוֹנִים. הֵם לֹא נִתְקְעוּ בַּמְּכוֹנָה, לֹא נָפְלוּ מֵחוּט קוֹמָה, הֵם לֹא נִבְלְעוּ תַּחַת שָׁטִיחַ לֹא מִסְתַּתְּרִים תַּחַת הַטִּיחַ. וְוַדַּאי קַיָּם אֵי שָׁם כּוֹכָב חִיצוֹנִים שָׁם עִם חַד–תּוֹתָב גּוֹנְבֵי חַד–גֶּרֶב, הַתּוֹתָב כַּסּוֹת מִבְּלִי הַשְׁאֵר שָׂרִיד אוֹ אוֹת. אָז תַּגִּיד לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁחוּצָנִים שָׂשִׂים לְמִסְפָּחָהּ, כִּי תַּחַת מִכְנָס לֹא רוֹאִים אִם הַגָּרְבַּיִם קְרוּעִים, אוֹ מָה צִבְעָם, אַךְ עַל כֹּל פָּנִים אֲנִי קוֹנֶה רַק לְבָנִים.