Friedrich Hŏlderlin:

An die Parzen

Nur Einen Sommer gönnt, ihr Gewaltigen!

   Und einen Herbst zu reifem Gesange mir,

      Daß williger mein Herz, vom süßen

         Spiele gesättiget, dann mir sterbe.

 

Die Seele, der im Leben ihr göttlich Recht

   Nicht ward, sie ruht auch drunten im Orkus nicht;

      Doch ist mir einst das Heilge, das am

         Herzen mir liegt, das Gedicht, gelungen,

 

Willkommen dann, o Stille der Schattenwelt!

   Zufrieden bin ich, wenn auch mein Saitenspiel

      Mich nicht hinab geleitet; Einmal

         Lebt ich, wie Götter, und mehr bedarfs nicht.

 

לאלות הגורל

 

רַק קַיִץ אֶחָד עוֹד, אֵלוֹת הַגּוֹרָל,

וּסְתָו שֶׁיַּבְשִׁיל בָּהֶם שִׁירִי!

אֲזַי לִבִּי יִכּוֹן, שְׂבַע מִשְׂחָקִים

יִמְתָקוּ, אָז לִבִּי יִכּוֹן לָמוּת.

 

הַנֶּפֶשׁ, שֶׁבְּעוֹדָהּ עֲלֵי אֲדָמוֹת לֹא זָכְתָה

בִּזְכֻיּוֹת שֶׁאֱלוֹהֶיהָ מַעֲנִיק,  גַּם בַּשְּׁאוֹל לֹא תָּנוּחַ;

אַךְ אִם זְכוּתִי תַּעֲמֹד וְאֶזְכֶּה

בַּקָּדוֹשׁ לְלִבִּי בְּיוֹתֵר, בְּכֶתֶר הַשִּׁיר,

 

בְּרוּכִים הֱיוּ לִי, עוֹלָמוֹת הַצֵּל!

אֶתְפַּיֵּס עִמָּכֶם, אַף אִם לֹא יְלַוּוּנִי

עֲדֵיכֶם מֵיתָרֵי: כִּי הִנֵּה אָז

הֵן חָיִיתִי כָּאֵלִים, וְאֵינִי צָרִיךְ יוֹתֵר.

 

Ehemals und Jetzt.

In jüngern Tagen war ich des Morgens froh,
Des Abends weint’ ich; jetzt, da ich älter bin,
     Beginn’ ich zweifelnd meinen Tag, doch
          Heilig und heiter ist mir sein Ende.

בִּנְעוּרַי, בַּבֹּקֶר שִׂמְּחָנִי הַיּוֹם,

וּבָעֶרֶב – דִּמְעוֹתַי: עַתָּה, מִשֶּׁזָּקַנְתִּי

רֵאשִׁית יוֹמִי סָפֵק, אַךְ

הִלַּת קֵץ הַיּוֹם מְשַׂמַּחַת וּקְדוֹשָׁה.

 

Das Angenehme dieser Welt…

 

Das Angenehme dieser Welt hab' ich genossen,

Die Jugendstunden sind, wie lang! wie lang! verflossen,

April und Mai und Julius sind ferne,

Ich bin nichts mehr . Ich lebe nicht mehr gerne!

 

אֶת מְתִיקוּת הַחַיִּים מִצִּיתִי כֻּלָּהּ.

תַּעֲנוּגוֹת הַנְּעוּרִים  כְּבָר חָלְפוּ, עָבָרוּ.

אַפְּרִיל, מַאי, יוּלִי – כַּמָּה כְּבָר רְחַקְתֶּם!

הָפַכְתִּי לְאַיִן, בָּאָה עֵת פְּרִידָה.