עיר שלום

רק רציתי לציין שאמיר אור  + נחמיה שטרסלר צודקים ( ראו פוסט של אמיר מהיום)
לא ידעתי שהאדון הנכבד, מבקר הספרות  רני יגיל חרדי. עכשיו למדתי זאת.
 לא ייתכן  לנהל   איתם ויכוח .  מה שלא תעשה, הם תמיד צודקים. עם מי שתמיד צודק, יהא אשר יהא ותאמר להם דבר שתאמר ותצביע ותראה,  אין טעם להתווכח. הם תמיד צודקים, ולא רק זאת , הם צדיקים.  האלהים עצמו לוחש  להם, פניהם מכוונים השמימה,  הם מכורים לדעה אחת.

אבל מה עם הפוסט של היום?

(בוודאי לא חכיתם/ן לו…)

הנושא  שלי היום הוא בענין הישארות החומר. דבר איננו הולך בספרות לאיבוד. נושאים  כלים לשעה ומתחדשים שוב לאורך הדורות.
אמנם הם לובשים ופושטים צורה.

הבוקר האזנתי ברדיו לשיר של ז'בוטינסקי על עיר השלום. 
מכל מקום אני חשתי עם השיר וחשתי בו נושא עתיק – שפגשתיו אצל השומרים כבר.
והנה השיר , בתרגומי:

ספר תהילים פרק קז

(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:

(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:

(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:

(ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:

(ח) יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:

הדרכים

הוֹ, לוּ מַלְכוּת, וּבָהּ שְׁבִילִים רְחָבִים,

הַדְּרָכִים הַיְשָׁרוֹת בֵּין שָׂדוֹת יוֹבִילוּ,

בָּתִּים אֲדֻמֵּי גַּג יְלַוּוּן, וִילָדִים מְשַׂחֲקִים,

וְגַנּוֹת עִם עֲצֵי פְּרִי מָתוֹק בְּרֹב צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת:

וְאָהֳלֵי מוֹר, עֲצֵי צֵל לְנָוֶה לַיָּגֵעַ:

שֶׁהָעוֹלִים מִתַּחְתִּיּוֹת הַשְּׁפֵלָה, הַמִּדְבָּר, הַיּוֹרְדִים מִפִּסְגּוֹת הֶהָרִים

 יִמְצְאוּ מַעֲיָן, שָׁם חַיִּים הַמַּיִם מְפַכִּים.

אַף הַנּוֹדֵד, הַהוֹלֵךְ לְאוֹר כּוֹכָבוֹ בַּאֲפֵלַת הַלַּיִל

 יַגִּיעַ אַל מְחוֹז חֶפְצוֹ בַּדֶּרֶךְ הַבְּטוּחָה, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ,

 יַגִּיעַ אַל מְחוֹז חֶפְצוֹ, וּכְבָר תְּחַכֶּה לוֹ, בַּפֶּתַח שְׁעָרֶיהָ

 הָעִיר,  הַבְּנוּיָה בַּשֶּׂגֶב.

מקור: Amalia Kuhrt, Mesopotamia in the Third Millenium, p. 68.

(ואולי כבר פרסמתי אותו פעם? 
(גם אם כן,  אולי  לא קראו.
 הזדמנות חוזרת..