בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
Shamhat (or Šamhat, also called Shamkat in the old babylonian version of "Gilgamesh")[ is the name of a female character who appears in Tablets I/and II of the Epic of Gilgamesh-(and later in Tablet VII (ץ
Shamhat plays the integral role in Tablet I, of taming the wild man Enkidu, who was created by the gods as the rival to the mighty Gilgamesh. The texts attribute her with "kuzbu", or sexual attractiveness. She uses this attractiveness to tempt Enkidu from the wild, and his 'wildness', civilizing him through continued sexual intercourse. Shamhat persuades him to follow her and join the civilized world. with Humbaba.)
Shamhat's name is a feminine form of the Akkadian adjective "šamhu", which comes from the verb "šamāhu", which can be translated into English as "to be magnificent".[3] The meaning of Shamhat's name thus can be translated into English as "The Magnificent One".
השיר שלהלן לקוח מספרו של שמואל נוח קראמר: השומרים.
From the poetry of Sumer: Adoration: A divine model of the liberated woman, p. 71.
A POEM TO THE HARLOT WHO IN THE TAVERN MAKES SLUMBER SWEET
To her who provides the true mental satisfaction
To her who provides the true food for the lonely and the poor,
To the One who selects the One who is coming pleading for companionship to her door:
To the one who always will be ready to share your lonely Bed:
To the one, who sees you with warmth and accompanies you through your heavy dreams,
To Her, who, like the Goddess, like Inanna, the only daughter of Sin, the Goddess of the Moon,
Lifts your head, like a bull,
Lifts your head, like a bull, in your most downcast loneliness:
Whose shining countenance, your only friend in the land enters your lonely cave:
To Inanna, to whom, desolate and full of fearsome forebodings you lift your eyes:
In the mountain-cave she soothes your yearning eyes:
Her creamladen, soft, bejeweled fingers,
Her comely hands…
[Rest lost in the wilderness].
תוספות, הערות, תרגום:
שירו-תרגומו "המקורי" (תרתי משמע!!) של שמואל נוח קראמר הוא יפה כשלעצמו, טרי תמיד בקריאה ומעביר (לפחות בי) רטט. הוא מזמין את הקרוב לשירת אכד ולשירה זו בכלל (בעלת תכנים ישירים, – כרעיהם Ronsard, Verlaine וכו' – מן הצרפתים!) ליטול בידיו את עט התרגום. אלא שבזמן מלאכת התרגום – כידוע לכל מתרגם שלוח-רסן ומשמעת – החומר מתחיל להתיז ניצוצות, ולא הרי כהבא אל קרבו – היוצא. המתרגם בעל המצפון לגבי המקור צר את החומר כַּאֲוַת לבו ועושה אותו לשלו – צר אותו כצורתו מחדש, כברחם.
לַחַשׁ
לְאֵשֶׁת הַשְּׂמַחוֹת (Samchat), אִם הַתַּעֲנוּגוֹת, הַהוֹפֶכֶת בַּטָּבֶרְנָה שֶׁעַל אִם הַדְּרָכִים אֶת שְׁנַת הָאוֹרֵחַ-הַגִּבּוֹר לִמְתוּקָה:
לְזוֹ הַמְבִיאָה אַל חֵיק הַגֶּבֶר אַךְ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה,
לְזוֹ הַמַּגִּישָׁה לַנִּקְלָע לַטָּבֶרְנָה מָזוֹן עַד בּוֹא הַשַּׁחַר:
לְזוֹ הַמְּאָרַחַת בִּמְעוֹנָהּ אַתְּ הַבּוֹדֵד וְהֶעָנִי: אֵלָיו מְאִירָה פָּנֶיהָ,
לְזוֹ הַמְקַבֶּלֶת אֵת הַבָּא בִּשְׁעָרֶיהָ, מֵחוֹנַן חֲבֶרְתָּהּ:
לְזוֹ הַמּוּכָנָה לַחֲלֹק תָּמִיד עַמּוֹ אֶת מִטָּתָהּ הַמֻּצַּעַת:
לְזוֹ הַמְסַפֶּקֶת לוֹ חֹם מַגָּע, וּמִתְלַוָּה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ הַכָּבֵד:
לָהּ, שֶׁכְּבִתּוֹ הַיְחִידָה שֶׁל סִין, אֵלַת הַיָּרֵחַ הַצּוֹחֵק
הוֹפָכְתּוֹ לְגֶבֶר, אַף בְּרִגְעֵי דִּכְּאוֹנוֹ,
אִינָנָה הַזּוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, אֵלֶיהָ יִשָּׂא עֵינָיו כָּל גֶּבֶר:
שֶׁתָּסוּר אֶל נָוֵהוּ, אֶל הַמְעָרָה בֵּין נִקְרוֹת צוּרִים, בְּחַגְוֵי הַסְּלָעִים,
שֶׁאֵלָיו תָּסוּר אַל בֵּין מִכְלְאוֹת הַצֹּאן,
שֵׁם תַּעֲבִיר עַל עוֹרוֹ מַגַּע יָדָהּ הָרַךְ, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עֵדֻיּוֹת הָעֲדִי,
יָדֶיהָ הַנָּאוֹת…
(הַשְּׁאָר אָבַד בֵּין נָאוֹת הַכִּכָּר [קרי: יפהפיות המדבר]).
יכול להיות שאלתרמן הושפע ממנה בעיצוב דמות הפונדקאית ב"פונדק הרוחות" ?
משום מה הזכירה לי אותה
מכל מקום זה נושא נאה ומאתגר להשוואה
תודה שהבאת משה
לחנה,
תודה.
אחזור ואקרא במחזה.
מוטיבים רבים הם נכס צאן ברזל של הספרות כולה – וכל משורר (מחבר) משתמש במוטיב כדרכו.
תודה על הערתך-הארתך. – ואולי יבואו עוד וימצאו בשיר הזה, השומרי העתיק – אך אנושי כל כך!!! (לטעמי) ענין.