ביקורת על השוואת תרגומי "שלשה עורבים" – בלא משוא פנים…

הנה תגובות (אפשריות) שחברתי עבור הציבור הנכבד: 
לתרגום "שלשה בני עורב" ליעקב שבתאי: 
תרגום מאד יפה בעיניי, והדודאים שרים אותו יפה מאד, וזאת למרות שורותיו הצולעות קמעה. 
גם בתרגום שבתאי וגם בתרגום אלתרמן רבים החרוזים הנשענים על התנועה בלבד: ישבו- היו. (אצל אלתרמן: צהבהבה/צעדה). 
רבים החרוזים הדקדוקיים (הנשענים על כינויי הקנין וכיו"ב: מרגלותיו/ עליו. Marglotav/ alav (סיוע ה"למד" לחרוז מעשיר). 
החרוזים הצולעים הם דקדוקיים בעיקרם, מבוססים על תנועה וסיכול צלילים ( ראה לעיל "מרגלותיו וכו'), המתאשרים מהיותם במיקום איסטרטגי של מעין סיכום: בחלקו / כזאת. ואם כבר, נשאל: מדוע לא "כזו"? – מתברר שאין כזאת ככזו, אין שני אלה, בעלי משמעות זהה, סינונימים מוחלטים. יש ביניהם הבדל סימנטי. 
תשומת לב מיוחדת דורשת השורה "שָׂדֶה יָרֹק אֵי שֵׁם יָשֵׁן". (אין פסיק בין המלים בשורה). עלינו לברר לעצמנו אם המדובר הוא בשדה הירוק אי שם, או בשדה ירוק לעצמו ולחלק משפט האומר שאי שם ישן/אביר. – כלומר תיאור המקום אי-שם שייך לשדה או לאביר. יש כאן איזו תופעה לשונית שבוודאי יש לה שם – תחביר בו חלק משפט שייך לשני חלקים שונים סמוכים זה לזה בלא הכרע ביניהם. 
לתרגום "שלשה בני עורב" לנתן אלתרמן הקורא בשיר נתקל בדבר מוזר: אלתרמן מכביר מלים. שלשה בני עורב על ראש העץ ישבו – הוא משפט מובן ומספק את כל האינפורמציה הדרושה, אף על פי כן אלתרמן מרחיב את המשפט: הם ישבו. וכי לא בהם המדובר? זה סרבול. האם יש הצדקה – על פי אלתרמן – לסרבול? המשווה את משקל השיר במקור מוצא כי כרוב הבלדות הסקוטיות אף בלדה זו כתובה במשקל היאמבים: There comes a lady full of woe As big with bairn as she can go (אך אמנם גם בשורות אחרות של המקור המשקל איננו סדיר, ויש בכך אולי הצדקה למעשי אלתרמן המתרגם את השיר במשקל האנפסטים, כמשקל רוב שיריו). 
כאמור, גם אלתרמן חורז בתנועה: הלז/מעליו.AA-AA וחורז בתנועות בלבד: צעדה-צהבהבה: AAA/AAA 
אלתרמן הפך את העלמה שבהריון לצהבהבה, פתרון תמוה ומאולץ. 

לתרגום  השלישי התייחסו נא בעצמכם – אם בא לכם לנתח אותו לאשורו.
  
זהו בינתים. 
(הורדתי קטע שקיבל ביקורות  מביכה) , כדי לצאת עם הכל טוב.