הַגְּבֶרֶת

 

 

אַבִּיר אָצִיל נָטָה לָמוּת

שָׁכַב עַל עֶרֶשׂ מִטָּתוֹ.

אֵשֶׁת חֵן אֲזַי הוֹפִיעָה

אֵין כְּיָפְיָהּ בָּעֲלָמוֹת.

עָמְדָה עָלָיו וּסְעָדַתּוֹ.

אֵלָיו פָּנֶיהָ אָז הֵאִירָה.

אָמְרָה: אַבִּיר יָקָר, הַגֵּד לִי כֵּן,

הֲבְעֵינֶיךָ מָצָאתִי חֵן?

שֵׁרַתְתַּנִי שָׁנִים רַבּוֹת

בַּמֶּה אֶגְמָלְךָ, אֶתֵנְךָ אוֹת?

 

כִּתְרָהּ זָהָב, חֲגוֹר פְּנִינִים

אֲזוּרָה הִיא לְמָתְנֶיהָ.

אָז אָמַר לָהּ: אִשָּׁה, מִי אַתְּ?

"אֲנִי תֵּבֵל. אַךְ לֹא מִלְּפָנִים

מֵאָחוֹר רַק תִּרְאֶה פָּנֶיהָ.

הַבֵּט, וְזוֹ לְךָ הָאוֹת".

גַּבָּה הָרֵיק, כֻּלּוֹ חֲלַל,

לְרָקָב, רִמָּה הוּא מַאֲכָל

וְרֵיחַ פֶּגֶר נִיחוֹחוֹ. – קָם נִכְחוֹ

וַיֵּבְכְ הָאִישׁ: "יֹאבַד הַיּוֹם,

נָתַתִּי לָךְ בּוֹ לֵב שֶׁל תֹּם"!

 

מְשׁוֹרֵר   גֶּרְמָנִי   אַלְמוֹנִי : הַגְּבֶרֶת

 (תִּרְגֵּם: פנחס שְׂדֵה)

 

הָיֹה הָיָה אַבִּיר אָצִיל

עַל מִטָּתוֹ שָׁכַב גּוֹוֵעַ.

אֵלָיו אָז נִגְלְתָה גְּבִירָה

יְפֵהפִיָּה מִכָּל יֹפִי.

יָפָה כֹּה עַד אֲשֶׁר דִּמָּה

כִּי לֹא שָׁזְפָה עֵינוֹ כָּמוֹהָ.

וַתֹּאמַר: "אַבִּירִי הַטּוֹב,

הַגֵּד לִי, הֲמָצָאתִי חֵן ?

הֵן כָּל יָמֶיךָ לִי עָבַדְתָּ,

עַתָּה בָּאתִי לִגְמֹל לְךָ כִּגְמוּלְךָ

לְאַחֵר מוֹתְךָ".

 

לָהּ כֶּתֶר פָּז הָיָה, פְּנִינִים

לַחֲגוֹרָתָהּ וְקִשּׁוּרֶיהָ.

וַיֹּאמַר לָהּ : "גְּבִרְתִּי, מִי אַתְּ ? "

ותען לוֹ: "אֲנִי תֵּבֵל,

עַכְשָׁו תִּרְאֶה גַּם אֶת הַתַּחַת,

וָזָה לְךָ גְּמוּלְךָ מִמֶּנִּי"

גַּבָּה, חָלוּל וּלְלֹא בָּשָׂר,

שָׁרַץ צְפַרְדֵּעַ וְתוֹלַעַת

וּכְמוֹ כֶּלֶב מֵת הִסְרִיחַ.

אָז הִתְיַפֵּחַ וְאָמַר : "אֲבוֹי לִי כִּי

עֲבַדְתִּיךְ מֵעוֹדִי !

 

(מאזנים נ"ד 3-4)

 

 

DER GUOTAERE

 

1.             Hie vor ein werder ritter lac

2.             tôtsiech da an dem bette sîn.

3.              Sô schoene eine vrouwe vür in gie

4.              daz er sô hô ir schoene wac:

5.              sî het vor allen wîben schîn,

6.              ern sach ouch schoener vrowen nie.

7.              Sî stuont vor im und sprach “nu sage,

8.              guot ritter, wie ich dir behage:

9.              du hâst gedienet vlîzic mir

10.              gar dîne tage: nu bin ich komen und wil nâch tôde lonen  dir.

 

11. Von golde ir krône, wol geberlt

12.              ir wât ir gurtel ir vurspan:

13.               dô sprach er vrouwe, wer sît ir?

14.              Sî sprach zuo zim “ich binz diu Werlt,

15.              du solt mich hinden schouwen an:

16.              sich, den 1ôn den bringe ich dir”.

17.               Ir was der rucke vleisches hol,

18.               er was gar kroten würme vol

19.               und stanc alsam ein vûler hunt.

20.               Dô weinet er und sprach  “Owe daz,  dir wart ie mîn dienest kunt!”[…']

 

 

ONCE a noble knight lay mortally ill in his bed. A beautiful lady appeared before him, so beautiful that he thought her brighter than all other women and that he had never seen a lovelier woman.

She stood before him and said: *Tell me now, good knight, how do you like me? You have served me diligently all your days; now I have come to reward you after your death.*

Her crown was of gold, her dress, her belt, her waist-buckle were ornamented with pearls. Then he said, * Lady, who are you? * She said to him, *I am the World, you must see me from behind; look, this is the reward I bring you.* Her back was fleshless and hollow, it was full of toads and worms and stank like a dead dog. Then he wept and said, *Alas that I ever gave you my service. *

 

The Pinguin Book of German Verse, p. 39