שיר על התמוז

 

 

זה טקסט עתיק.
(אבל מחר יהיה כבר  משהו מעניין  אולי הפעם).
(בינתיים קראו בזה).

מוֹת הַתַּמּוּז

 

בְּלֵב דּוֹמֵעַ מִצַּעַר יָצָא דּוּמוּזִי

לְבַדּוֹ הָלַךְ בַּשָּׂדוֹת וְאָחוּ.

בְּלֵב מָלֵא דֶּמַע שַׂח לְאִטּוֹ בַּשָּׂדֶה וּבַנִּיר

כְּגוֹרָל עִוֵּר הוּא נָשָׂא עַל גַּבּוֹ אֶת מַקֵּל הָרוֹעִים.

 

הוֹ הָרִים! הוֹ עֲמָקִים! שְׂאוּ נָא בְּלִבְּכֶם אַף אַתֶּם רֹב צַעַר,

עַל מוֹתוֹ שֶׁל דּוּמוּזִי, הוּא תַּמּוּז הָעֶלֶם;

 כָּל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, הַצְּבִי וְהָאַיִל

כֹּל יְצוּרֵי הַנַּחַל, הַדָּגִים, קַרְפָּדוֹת

הַצְּרָצַר הַמְנַגֵּן, הַסַּרְטָנִים יִבְכַּיוּ;

"אַף אִמִּי תִּקְרָא לִי – שְׁלֹשָׁה תִּקְרָא לִי, תִּקְרָא לִי עֲשָׂרָה;

אִם לֹא תֵּדַע יוֹם מוֹתִי, הַשָּׂדוֹת יוֹדִיעוּהָ;

כַּאֲחוֹתִי כַּלָּה הִיא תֵּבְכְ בְּזוֹכְרָהּ אֶת שְׁמִי.

  הֲבִיאוּ אֶת הָאָחוֹת, הֲבִיאוּ אֶת  גֶשְׁתִינָנָה!

הֲבִיאוּ גַּם סוֹפְרִים,  גַּם סוֹפְדִים, זַמָּרֵי הַטִּיגִי!

אֶת הָאָחוֹת בַּת הַתְּבוּנָה, חֶדְוָתָהּ  רַק הוֹסֵף דַּעַת!

אֶת פּוֹתֶרֶת הַחִידוֹת, פּוֹתֶרֶת חֲלוֹמוֹת.

לַאֲחוֹתִי חֲלוֹמִי הָבָה אֲסַפֵּר נָא".

 

"חָלַמְתִּי חֲלוֹם, אָחוֹת! וּבַחֲלוֹם רַק קְנֵי סוּף,

רַק קְנֵי סוּף צָמְחוּ-עָלוּ עַל שְׂפַת הַנַּחַל.

קָנֶה רָצוּץ בּוֹדֵד

עָמַד לוֹ מֵעָלַי, מֵנִיד רֹאשׁוֹ בָּרוּחַ;

שְׁנֵי קְנֵי סוּף,  – הָאֶחָד  אֲחוֹתִי: הִיא עָמְדָה לְיָדִי,  מִמֶּנָּה,  הַשַּׁנִּי, נִפְרַדְתִּי;

עֵצִים שָׁם צַמַּרְתָּם הִגְבִּיהוּ: מֵי נַחַל גַּחֲלַי הֵקֵרוּ:

מַחְבֶּצֶת  לְצֹאנִי  אִבְּדָה אֶת מִכְסֶיהָ: סֵפֶל אַדִּירִים

שֶׁל חֶמְאָה  מֵעַל וָו בַּקִּיר נִתְלַשׁ, שָׁכַב עָפָר:

 מַקְלִי, מַקֵּל רוֹעִים נִשְׁבָּר – אוֹ אַיֵּהוּ?  אִבַּדְתִּיו:

יַנְשׁוּף רַע עֵינַיִם קָרַע גְּדִי מֵהָעֵדֶר,

נֵץ לָכַד בִּטְפָרָיו דְּרוֹר, פָּשׁוֹשׁ אוֹ כּוֹס.

הַתַּיִשׁ רַב-זָקָן גָּרַר זְקָנוֹ עַל  הָאָרֶץ;

 רְאֵמִים   בַּעֲטוּ בַּקַּרְקַע הַבְּתוּלָה בְּרֶגֶל אֲחוֹרִית;

הֶחָלָב כֻּלּוֹ נִשְׁפַּךְ, מַחְבֶּצֶת הִתְרוֹקְנָה; לֹא נֶחְלְבוּ עִזִּים;

 קְעָרוֹת הַשְּׁתִיָּה הָזְנְחוּ, הֶעֱלוּ חֲלוּדָה;

וְדוּמוּזִי? –  הָלַךְ אֶל עוֹלָמוֹת הַחֹשֶׁךְ.

 

שֶׁהַקְּעָרוֹת הָזְנְחוּ – פֵּרוּשׁוֹ כִּי נִגְזַלְתָּ מֵחֵיק אֵם.

שֶׁמַּקֶּלְךָ, תַּרְמִילְךָ נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָם – שֵׁדִים יַצִּיתוּ בָּהֶם  אֵשׁ.

הַיַּנְשׁוּף שֶׁמָּרַט נוֹצוֹת צִפּוֹר –  עַל פָּנִים יְסַטְּרוּךָ.

הַנֵּץ שֶׁלָּכַד כּוֹס עַל גֶּדֶר הַסּוּף –  הוּא הַשֵּׁד יֶאֱתֶא לִיקַחֲךָ.

חִשּׁוּק הַמַּחְבֵּצָה,  חִשּׁוּרֵי הָאוֹפָן: חֶדֶל הַחֲלִיבָה, הַסֵּפֶל שֶׁנִּטָּשׁ בָּאֵפֶר –

זְרוֹעוֹתֶיךָ יוּשְׂמוּ בִּנְחֻשְׁתַּיִם, יָדֶיךָ אֲסוּרוֹת.

הַתְּיָשִׁים שֶׁגָּרְרוּ אֶת זְקָנָם הָאָפֹר בֶּעָפָר – הַשְּׂעָרוֹת עַל רֹאשְׁךָ

יְפֻרְעוּ  בָּאֲוִיר, תֹּאחֲזֵם סְעָרָה. – 

רְאֵמִים בְּרַגְלָם יִבְטְשוּ עָפָר –  אַף אֲנִי

אֲמַרְטָה מִשֵׂעַר רָאשֵׁי, אֶת פָּנַי עַד זוֹב דָּם אֶשְׂרֹט כִּבְצִפָּרְנֵי מַחַט.

 

הָאָחוֹת אָמְרָה כֹּה. אַךְ הוּא הֱשִׁיבָהּ:

עֲלִי עַל הַר, אָחוֹת,  לַהַר הַגָּבוֹהַּ,

תִּמְרְטִי אֶת לִבֵּךְ, אַל אֶת שְׂעָרוֹתַיִךְ;

 קַרְעִי בִּגְדֵךְ, פַּזְּרִי עַל רֹאשֵׁךְ עָפָר וְאָפֵר.

 

הָאָחוֹת גֶשְׁתִינָנָה עַל הַהַר עָלְתָה לָהּ,

סוֹבְבָה אֶת רֹאשָׁהּ,  רָאֲתָה אֶת בּוֹא מַר הַמָּוֶת.

"אֲחוֹתִי, הַבָּא הוּא כְּבָר?"?

 "כֵּן, אָחִי, הַשֵּׁדִים

כְּבָר בָּאִים קַחְתְךָ. הַרְכֵּן רֹאשְׁךָ לָעֶשֶׂב".

 

אֲחוֹתִי, אַרְכִין נָא אֶת רָאשִׁי לָעֶשֶׂב. אַל נָא תְּגַלִּינִי!

 אַרְכִין נָא אֶת רָאשֵׁי לָעֶשֶׂב הַגָּבוֹהַּ. אַל לָךְ תֵּת סִימָן,

אֶסְתַּתֵּר בִּתְעָלוֹת הָאָרַלִי.

 

וְלוּ אֲגַלְּךָ, הַכְּלָבִים אֶת דָּמִי יָלֹקוּ.

הַכְּלָבִים, הַכֶּלֶב הַשָּׁחֹר, כַּלְבְּךָ, כֶּלֶב רוֹעִים,

הַכֶּלֶב הָאָצִיל, כַּלְבְּךָ יִטְרְפֵנִי.

 

הַבָּאִים  לָצוּד אֶת לֵב הַמֶּלֶךְ –  אֲסַפְסוּף;

לֹא אוֹכְלִים, לֹא שׁוֹתִים, הֵם שֵׁדִים בְּלִי רוּחַ;

לֹא קֶמַח הוּא לַחְמָם, לֹא יְקַבְּלוּ לְיָדָם שַׁי;

אֵין זוֹכִים בְּחִבּוּק נָשִׁים, לֹא  נוֹשְׁקִים לְיַלְדָּם:

אַף לֹא לוֹעֲסִים מַסְטִיק-שׁוּם חַד הַטַּעַם;

הֵם לֹא אוֹכְלִים דָּגִים, לֹא כְּרֵישָׁה בִּפְרוּטָה:

שְׁנַיִם בָּאוּ מֵאָדַבּ קַחַת  אֶת הַמֶּלֶךְ.

כְּקוֹצִים יָבְשׁוּ מִמַּיִם, כְּדַרְדַּר בְּמֵי הַסְּחִי,  מַדְמֵנָה:

"יָדוֹ עַל  שֻׁלְחָן הִנִּיחַ, לְשׁוֹנוֹ בָּאַרְמוֹן" ( פִּתְגָּם שׁוּמֵרִי  – מִי יָדַע?)

 

אַחַר שְׁנַיִם בָּאוּ מֵאַקְזָק, מְנוֹר אוֹרְגִים עַל גַּבָּם.

שְׁנַיִם בָּאוּ מֵאוּנוּג. בָּאוּ קַחַת  אֶת הַמֶּלֶךְ.

מֵאוּרִים בָּאוּ קַחַת אֶת הַמֶּלֶךְ;

אָלוֹת רוֹצְצֵי רֹאשׁ קָשְׁרוּ עַל אֲזוֹרָם;

חֲגוֹרָם כְּלֵי מַשְׁחִית.

הֵם לָכְדוּ אֶת  גֶשְׁתִינָנָה לְיַד הַמִּכְלָאוֹת,

הִצִּיעוּ לָהּ נְהַר-מַיִם; לֹא קִבְּלָה.

שָׂדֶה דָּגָן שָׁתוּ  לָהּ, לֹא קִבְּלָה.

הַשֵּׁדִים נִדְבְּרוּ, שֹׁד וְשֶׁבֶר אֶרֶץ.

 

מִי מֵאָז יְמֵי קֶדֶם   יָדַע אָחוֹת שֶׁגִּלְּתָּה  אֶת מַחֲבוֹא   אָחִיהָ?

נֵלֵךְ נָא אֶל רֵעָיו. הִצִּיעוּ

שָׂדֶה מָלֵא דָּגָן, גַּם נָהָר שֶׁל מַיִם. וְהוּא קִבֵּל.

 

הֵם חִפְּשׂוּ אֶת דּוּמוּזִי בָּעֶשֶׂב הַנָּמוּךְ,

הֵם חִפְּשׂוּ אֶת דּוּמוּזִי בָּעֶשֶׂב הַגָּבוֹהַּ.

 

"אֵין זוֹכֶרֶים אֵיפֹה הוּא" – הֵם אָמְרוּ,

"הוּא יָרַד לִתְעָלוֹת הַהַשְׁקָיָה, אֵין לָדַעַת…

הִסְתַּתֵּר בָּעֶשֶׂב, לֹא אֵדַע אַיֵּהוּ"

הִסְתִּיר רֹאשׁוֹ  בָּעֶשֶׂב, מִי יֵדַע מְקוֹמוֹ.

הֵם חִפְּשׂוּ אֶת דּוּמוּזִי בַּשָּׂדֶה, בָּאָחוּ.

 

הֵם לָכְדוּ אֶת דּוּמוּזִי בַּתְּעָלוֹת. הוּא הֶחֱוִיר,

  הִתְחַנֵּן, הוֹכִיחַ: אֲחוֹתִי בָּעִיר הִצִּילַתְנִי,

אַךְ יְדִידַי זָנְחוּנִי, הִפְקִירוּ גּוֹרָלִי בְּיָד זֵד.

מְסָרוּנִי  עַד גֵּוִי נִלְכַּד בִּזְרוֹעוֹת הַמָּוֶת.

  

אוֹיְבָיו הֵקִיפוּהוּ, יִבְּשוּ אֶת הַנָּהָר.

טָווּ סְבִיבוֹ  כַעֲשָׁתוֹת  קֶשֶׁר-רֶשֶׁת

 עָבֶה מִכֹּל רִכְסָה, כְּכַבְלֵי אֳנִיָּה,

 לְכָדוּהוּ כְּאֶת תּוֹא מִכְמָר.

עַנְפֵי עֵצִים כָּרְתוּ, אַף הִקְצִיעוּם,

  רָגְמוּהוּ בְּאֶבֶן, יָרוּ בּוֹ אַבְנֵי קָלַע.

יָדָיו נֶאֱסָרוּ,  גֵּווֹ בִּנְחֻשְׁתַּיִם.

 

אָחִי אַתָּה, אוּטוּ, לַאֲחוֹתְךָ בַּעַל!

שֶׁבֶר לְאֵי-אַנָּה, דוֹרוֹנוֹת לְאוּנוּג

לְנִשּׂוּאָיו הֵבֵאתִי, אַף שְׁפָתָיו נָשַׁקְתִּי. רָקַדְתִּי עֲלֵי בִּרְכֵּי אִינָנָה.

בָּרְכִי נָא אִינָנָה, אָנָּא, שְׁתֵּי רַגְלַי, וְהָיוּ לְרַגְלֵי אַיָּלָה.

אֶמָּלֵט  מֵאוֹיְבַי, וְהֵם   שֵׁדֵי הַשַּׁחַת.

 

נַעֲנָה לוֹ אוּטוֹ, קָלַט אֶת דִּמְעוֹתָיו,

כְּאָדָם רָב חֶסֶד    הוּא שָׁפַע רַחֲמִים.

הוּא שִׁנָּה אֶת יָדָיו לְכַפּוֹת אַיָּלָה,

הוּא שִׁנָּה אֶת רַגְלָיו, אָז רָץ כִּצְבִי.

 הוּא נִמְלַט מִכַּף זֵד. בָּרַח אַל קוּ-בַּירֶק דּוֹלְדֶרֶק.

 

הַשֵּׁדִים תָּרוּ אַחֲרָיו: לֹא נִמְצָא.

 

"יְשִׁישָׁה, אֲנִי כְּכָל אָדָם!  אֵלָה הִיא רַעְיָתִי!

הֲתִיצְקִי לִי מַיִם – בִּי – וְאַשְׁקֶה גָּרוֹן נִחָר?

הֲתִזְרִי מְעַט קֶמַח וְאֹפֶה לִי לֶחֶם?

 

הִיא יָצְקָה לוֹ מַיִם, זָרְתָה  עַל קֶרֶשׁ קֶמַח,

לַבַּיִת נִכְנַס הוּא,  הַיְשִׁישָׁה – לַעֲסָקֶיהָ.

 הִיא יָצְאָה אֶת הַבַּיִת, הַשֵּׁדִים אַחֲרֶיהָ.

 

נִבְהֲלָה הַזְּקֵנָה, אֶת קוֹלָהּ הִשְׁמִיעָה.

הַשֵּׁדִים: "נֵלְכָה נָא גַּם יַחַד, בָּלִילְתִּי!

נִכְנְסוּ בַּפֶּתַח, אָחֲזוּ בְּדוּמוּזִי,

הִנֵּה, הֱקַיפוּהוּ,  יִבְּשוּ סְבִיבוֹ אֶת הַנָּהָר.

טָווּ סְבִיבוֹ  כַעֲשָׁתוֹת  קֶשֶׁר-רֶשֶׁת

 עָבֶה מִכֹּל רִכְסָה,  מִכַּבְלֵי אֳנִיָּה  טָווּ רֶשֶׁת.

הֵם בָּנוּ מַלְכֹּדֶת מִלְּוָחֵי קְנֵה סוּף.

יָדָיו נֶאֱסָרוּ,  גֵּווֹ בִּנְחֻשְׁתַּיִם.

בָּאֲזִקִּים שָׂמוּ רַגְלָיו.

 

לַשָּׁוְא אִוָּה לִבּוֹ לֶכֶת לַמִּכְלָאוֹת.

אַחֲרָיו בָּא הַשֵּׁד,  הוּא הַשֵּׁד הָרִאשׁוֹן.

הוּא שָׂרַף בָּרִיחַ: אֶת מַקֵּל הָרוֹעִים, הַשֵּׁנִי:

הַשְּׁלִישִׁי   רָמַס בְּרַגְלָיו מַחְבֵּצָה:

הָרְבִיעִי קָרַע מֵעַל וָו  אֶת סֵפֶל הַחֶמְאָה.

בְּבוֹא פְּנִימָה חֲמִישִׁי, לֹא עוֹד נָתְנוּ הַפָּרוֹת חָלָב:

יָבְשׁוּ הֶעָטִינִים, שֵׁדִים שָׁלְטוּ בָּאָחוּ.

כְּשֶׁבָּא הַשִּׁשִּׁי, הוּא כִּבָּה אֶת הָאֵשׁ:

הַשְּׁבִיעִי נָשַׁם עַל גֵּווֹ שֶׁל דּוּמוּזִי, וְהָיָה לְאֵפֶר.

 

הערות:

 

זהו טקסט עשיר. רקעו, כמובן, חיי רועים. הוא מביא לפני הקורא את גורלו של האדם שאויביו הקיפוהו.  השדים – כוחות המות. זה שיר  על כוחות הרוע המתנכלים לאדם.

 ביקורו של דומוזי אצל הישישה מזכיר את ביקור שאול המלך, התשוש, היגע, הנרדף, בקצה כוחותיו אצל המכשפה בעין דור, את פנייתו אליה בצר לו, כמפלט אחרון, את דאגתו לו ואת הכנסת האורחים שלה – עד כדי כך שעולה על הדעת שגם הסיפור התנ"כי  איננו משקף ארועים של ממש אלא הוא פרי ז'אנר ספרותי בלבד?

 

העיקרון שנקטתי בתרגום הוא כי אין המתרגם מחויב  בכל פסיק ויוטה של המקור. חזרות עד אין סוף  לא נשמרו גם בתרגומים נפוצים אחרים, אותם אני כמובן מכבד על דיוקם למופת.   כאן שוחזרו חזרות  כאלה  רק בבחינת נותן טעם כדי שהקורא ייטיב להתוודע אל  סגנון המקור.  לדעת המתרגם הנוכחי על המתרגם לתפוס את עיקר הטקסט, לכוון, כביכול, לרעו של המחבר עלום השם.  עיקר הטקסט, כאמור, הוא תיאור גורלו של אדם שסופו ליפול ולהילכד ביד  הגורל שיועד לו ושיועד לכל אדם ואין מידיו להימלט.

אין  צורך מיוחד לעמוד על הרקע החקלאי של רועה-מלך זה, מין אברהם אבינו ויעקב, מלכים אף הם וראשי עם.  אף הרקע  הגיאוגרפי ברור: – מסופוטמיה, חופי הפרת, הארץ שהתמלאה הודות לידיו   השקדניות של האדם בתעלות השקיה ושדות מרעה. מציאותן של אלה אף היא משתקפת היטב בשיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.