הפרידה (לאביטל, אם יש לה בכך עוד ענין)

 

 

 

 

 

לאביטל – לבקשתך:  זה אחד הסיפורים שכתבתי על אמי (וגם על אבי, באותה הזדמנות).
אם יש בכך כדי לענות למה שכתבת ולמלא  בקשתך שהבעת בתגובתך  לענין המאמר על אלחנן ניר: – ככל שכבר שמעת כאלה וככל שזה  מעניין  – אותך , ועבורך.

  

 

הרגעים האחרונים. לפני הפרידה.

 

 

"זה כבר לא ייקח הרבה זמן", אמר לאמו, "החזית פרוצה לכל האורך. שרק  נעבור את הימים  האלה. שיגיעו לכאן, שישברו אותם עד דק. אז, אני מבטיח,  נקים  את הכל מחדש. את ההריסות. נגור שוב כולנו יחד. את תראי."

"ומתי יגיעו?…" – שאלה הזקנה בוויתור שבאי-אמון.

"את לא ראית: בדרך כבר הכול הרוס. הרחובות הרוסים. תחנות הרכבת – לא נותר  מהן דבר. לא ראית את הקרונות המעוקמים. ערמות החיטה השרופות, בתי הזיקוק המפוחמים.  זה לא יכול עוד לקחת זמן רב. הכל מתמוטט מכל הצדדים".

"ומה עד אז? מה יהיה  עלינו  עד אז? בחנויות נותנים לנו לחם בקושי, ותראה עם מה אני מסיקה",  הצביעה על ערמת תאנים תלועות, שגררו היא והילד אמש לאורך  המדרכות. היא  פוקקה אצבעותיה ביאוש.

"רק תשמרי על עצמך ועל הילד עד אז." הוא השתתק. "אני רוצה שתקחי אלייך גם את   שרה, לפחות לזמן-מה. מכאן, מהבירה, לא יעזו. כאן קל, יחסית, למצוא מחסה לעת צרה. יש אפשרויות. מהפרוורים זה יותר קשה. יש  שמועות שעומדים לרוקן את הכפרים, או שאפילו כבר החלו בכך. שם מעט יהודים, אך כאן, רבע מליון.  אולי גם עד פרוורי העיר לא יגיעו. בכל אופן, כאן היא תהיה בטוחה יותר מאשר בפרוור, בדירה של  אחיותיה, עם כל המשפחות."

"מה, אמא תבוא אלינו?" – הרים הילד את עיניו מעל המחברות.

"תאכל בשקט. אינך אמור להקשיב לדברים האלה".

"הרי  אתה רואה בעצמך: בקושי יש כאן מקום לי ולילד. ותגיד – מה עם תלושי האוכל? האמנם ניתן להעביר ממקום למקום?"

"אמא! …מה לתלושי האוכל לכאן? …הרי זאת שעת סכנה. אלה אינם ימים רגילים. – כל עוד אני בסביבה אביא מה שאוכל, ככל האפשר. הבחורים  – אני מתכוון לשומרים – יש כאלה ויש כאלה. ברובם הם בחורים פשוטים. רק לשתות. ככה  – גם הם שמחים להזדמנות לברוח הביתה  כשאפשר, מה גם עכשיו,  שחזרנו העירה. כאן גם להם יש יותר אפשרויות.  מי יודע  לכמה זמן. אי אפשר לדעת. שום דבר אי אפשר לדעת. ולוואי שיימשך. כאן אפשר לפחות לעזור."

"הם באים לקחת אותך?"

"כן. הם סומכים עלי – אם אני לא חוזר בזמן, אוי ואבוי גם להם. במקום לשמור עליי, הם קופצים הביתה,  מוצאים אשה,    או הולכים לאיזה לבית מרזח. כל אחד לפי טבעו".

 

אבי ישב, לבוש בגדיו האזרחיים, אלה שהיו פעם – לפני עידנים – חליפת חג,  ואחר כך בגדי עבודה.

"הנה, עכשיו כבר עליי לחזור. אני אקח גם את הילד אתי."

הילד לבש את מעילו.

"תוריד את הכוכב. תסתדר בלעדיו".

עד  נקודה מסוימת הלכנו יחד. שם, בצל מזוזת שער, הוא הרכיב על זרועו את  הסרט הצהוב, ואמר; "מכאן בוא אחריי, במרחק מה. אל תקרא לי, ואל תדבר. כבר  תראה לאן אנחנו הולכים. כשנגיע, אתן סימן; שם תעצור, ואל תזוז, עד שאקרא לך,  ואז, תזדרז. אל תרוץ! תוכל להסתדר?", שאל.

הילד הנהן בראשו.

"ועכשיו – התרחק. תסתכל בחלונות הראווה.  אבל  שים לב. הנה כבר  באים. מהר."

ארבעה חיילים  הופיעו, התקרבו מפינת הרחוב. הילד הרים רגלים והתרחק עד  מעבר להם. שם, כעושה בְּכֹה וּבְכֹה, כמחכה למאן דהוא או סתם מבלה את יומו,  סבב הלך  הנה וָשׁוֹב כאחד מילדי הרחוב העזובים לנפשם, בלא מעש, כהולך לתומו ומשתעשע  במעשי ילדות ללא תכלית ומטרה. כך הלכו כברת דרך לא קטנה. האב פנה  לאחור והרים ידיו באוויר. זה היה כנראה האות. ואכן, החיילים עלו למשמרתם  על  מלוי העפר של פסי הרכבת, מקיפים  את אביו, ונעלמו מעיניו. הילד  החל זע  לאורך המדרכה, מנגד, נדבק אל הקיר כאל צלו.

 

למעלה, על הפסים, קרונות משא שחומים, סחוטי אבר ופחוסים עמדו  פעורי  דפנות, שרופים ונוטים על צדם בזוויות מוזרות. נדחק בין פגוש להגה של בלם מעוקם  הופיע כעבור זמן ראש האב לפתע, קורא לילד. לא מיד הבחין הילד מנין באה הקריאה  השקטה, הכמעט  נלחשת, והוא הרים את ראשו בפליאה. "שב כאן" – הצביע האב על פס  הרכבת,  אל מקום סתר בין הקרונות. "שב, מיד אשוב. אם מישהו יעבור  וישאל מה לך כאן, אל תגיד דבר. תברח, ותחזור כעבור חצי שעה. רק אל תגיד מי לך פה. אתה לא יודע  דבר. רק תענה על כל שאלה: 'אינני יודע', וזה הכל".

 

כעבור כמה דקות חזר, שק יוטה בלוי בידו.

"קח את זה. הנה הכסף לחשמלית".

הילד נשק לו ומיהר להסתלק.

 

שכונת העוני, בה מצאו מקלט בעת ההעברות  למקומות המגורים אליהם היהודים נצטוו לעבור,  בחדר בודד שעוד היה עדיף על הצפיפות ששררה  בבתים המסומנים בכוכב צהוב, היתה הרחק, בקצות העיר. 

בשובו לחדר הקטן  לא מצא את סבתו. הוא חיכה לה על מפתן הדלת.

"עניין חדש – איפה היית קונה עד היום את הלחם?"

"במכולת – ב-ב38/. הרי זה המקום הרשום בתלושים".

"עכשיו כבר לא מוכרים לנו שם. צריך להרחיק עד 573, ושם אין אלא לחם חי,  לחם שיפון צהוב, כזה – והיא הראתה בסלה. והמנות קטנות. ובעל המכולת מגדף  ומקלל על שדווקא אותו, וותיק מלחמה מובהק, בעל צלב הכבוד  ונכה ממלחמת העולם,  מינו למכור לחם ליהודים. ועושה פנים חמוצות".

 

נכנסו לחדר האפל, הקטן, שמיטה אחת וכיסא ושולחן ליד החלון היחיד מלאו  את עיקר חללו. הזקנה אכסנה את הלחם בגומחה שבקיר, המסויד בסיד כחלחל,  ששימשה מזווה וארון לעת מצוא.

"מה הבאת בשק הזה? שוב שלח גרעיני חמניות שרופים? אתה תלכלך את החדר  ועצמותיי הזקנות מנקות אחריך".

"לא, אלה קופסאות. שתי קופסאות של בשר. אבא אמר שזה כבר מבושל.  תראי".

אבל כשהילד הוציא מהשקיק את קופסאות השימורים הגדולות והמפוחמות, על תוויותיהן השרופות, היא הביטה בהן בחשש. "איזה בשר זה?"

"אלה היו מיועדות כנראה לחזית, אבל נתעקמו בהפגזה. הן מלאות כהוגן, תראי; זו ממש כבדה".

"כשר?"

"כשר מהצבא. מהקרונות הנפוחים".

"מה הוא שולח לי. אנחנו עוד לא עד כדי כך …" היא אמרה. "אם אביך יבוא, תגיד שהיו מקולקלות. הן ממילא מנופחות. אני הולכת לזרוק, רחוק, כדי שאיש לא ישאל מִנַּיִן אלה, שלא יעלו עלינו בשאלות."  היא הסתירה את הקופסאות בסינרה. "לך בינתיים לשחק". 

"לאן?"

"לאן, לחבר שלך. לילד ההוא מהחצר האחורית".

"אה, אליו אי-אפשר ללכת. הוא גם ביקש שלא אבוא אליו יותר . אבא שלו, הוא אמר, אמר לו שאנחנו יהודים".

היא הביטה בו, שפתיה קמטים. "מילא", לחשה בינה לבין עצמה. תמצא כבר מה לעשות."

"אני מחכה לאמא."

"נו, לה  עוד קצת מוקדם לחכות. הלוואי שידעתי איך נסתדר אתה, כשתהיה אתנו כאן". – הניעה ידיה בְּיֵאוּשׁ שבביטול.

יום-יומיים לאחר מכן, היא אמנם באה; מהססת, מחייכת בעיניים נבוכות.

"דיברתי עם קלמן…" – עמדה בפתח.

"בואי, בואי, היכנסי. אל תעמדי בפתח. לא עניין לשכנים…ככל שיראו פחות, יֵדְעוּ פחות: כך ייטב. זאת אומרת, דיברת אתו?… אמר שיכתוב לך".

האם עמדה. לא היה מקום רב להציעה לישיבה.

"הגדוד שלו עזב… באישון לילה בא…שִׁיחֵד מישהו, הצליח להגיע לכמה דקות… אבל כן; דיברתי אתו. הוא רצה שאבוא".

הזקנה שתקה. העבירה מבטה על ממקום עומדה  עד לדלת.  אחר אמרה: "טוב, טוב. הרי  דיברנו. כעת הניחי את חפצייך שם בפינה. נסתדר איכשהו. את תישני איתי. לילד נציע ליד החלון. בחיים שלי לא הייתי מעלה על דעתי שנצטרך להצטמצם במקום צר כזה. כל חיי עבדתי עד שזכיתי וסידרתי לי דירה – אני וחמיך בגשם, בכפור, בשוק, עם הנעליים, עם ארגזי הסחורה – כדי לזכות במקום מרווח, בבית נאה, לא כמו זה שבו גדלתי בילדותי. פרוטה  אספתי לפרוטה, עד שסידרתי לי  משתי דירות קטנות  את  זו ממנה גירשו  אותנו כעת. טוב, טוב, שבי. יאנוש, פנה לאמך מקום, שתשב". – היא הניעה ידה בְּיֵאוּשׁ, בויתור.

הוא פינה לה מקום על הכיסא היחיד שבקיטון. התיישב לרגליה, הרכין ראשו בחיקה וחיבק את ברכיה. היה תלוי עליה ללא מילים, מתחכך ומתרפק – כאילו שנים, לא רק כמה שבועות, עברו מאז ראה את אמו  לאחרונה.

בערב פתחו מיטה, בבוקר קיפלו אותה והשעינו אותה על הקיר. היו בבית שלשה פיות, לשתי המנות הקצובות במשורה.

אבל התורים נתארכו לפני החנויות, והמצרכים פחתו. הפצצות  כילו חמתן במחסנים ובבתי הזיקוק,  שהפיצו אורן בסביבה העניה ימים רבים כנר תמיד, עד שזה  כלה  וכבה לאיטו. ימים עברו, והרוסים  צלחו את הנהר. מהרדיו של השכנים, מהדירה הצמודה, גם דרך קירות העץ, גם בחצר הקטנה שהשיח הלבקן שצמח בו כבר החל להשיר עליו בה עמדו והאזינו  גונב דבר לאוזניהם, שהרי להם עצמם לא היה רדיו, זה נלקח מהם עוד באפריל. גם לעצם מסירת המכשירים  עצמם נאלצו לעמוד בתור.  קיבלו עבורם פתק קטן, קבלה .

אך אולי השלטונות, אומרים שיש להם מחשבות שניות  ולא יתנו  לגעת ביהודים יותר? באלה שבפרוורי הבירה. אלה שנושאים את לאומיותם השאולה בגאווה, שהשתתפו  בכל מלחמות השחרור של  העם הסובב אותם מאז אותה שנה  היסטורית, 1848;  אלה הנושאים על חותם לבם את תרבות סביבתם  עד אין הַפרד? – לא, כל אלה לא יעזרו כעת נגד השנאה. אמא קופצת,   סבלנותה אינה עומדת לה,  אל אחיותיה, אל אותה עיירת שדה סמוכה ההופכת כעבור שנים רבות לחלק מעיר הבירה,  בכדי לקחת משם חפצים, או לקנות מזון על פי תלושיה; אינה מרגישה בטוב בהיותה סמוכה  על מזונות הזקנה והילד. היא משתוקקת לראות גם את אחיותיה, הגדולות ממנה, כדי להיוועץ בהן: אולי עדיף לה לשוב לחיות עמהן?  "רק שלא תשתהי  שם ללילה" – מזהירתה חמותה. "הן   קלמן עוד הסביר את המצב". היא חוזרת משם, ופניה חתומות. היא הביאה אתה מעט מצרכים, "הן חיות,  שתי האחיות, על משפחותיהן,  בשני חדרים. ועוד טוב שלא אילצו אותן לשבת עם זרים, בצפיפות הנוראה. הן מחכות כל יום לגרוע ביותר.  עלולות להילקח באישון לילה. הן חוששות מפני אסון העלול להגיח מהקירות, העלול לפתע להתרחש". ושוב עוברים הימים. הילד בתור ללחם שיפון. ברדיו השכנים שומעים על נסיגות טקטיות ושיפורים שהגרמנים עושים בקו החזית. אח, אבל מה רחוק כל זה עדין – היש בכל אלה הצלה? איטליה נופלת. רומניה יצאה מהמלחמה. מודעות בצבע חום בחוצות מפחידות את העם מאימי משטר עוין, מנת חלקן של מדינות שאותן הגרמנים כבר נאלצו לנטוש. על האב, שנבלע במלתעות ההיסטוריה, אין יותר שמועות. כשהיה, הביא מעט מזון. בהיעלמו, נותר הרעב. אין לילד די לחם.  כמעט אין מה לקנות בחנויות.

האמת, אין לשתי הנשים הרבה מה לעשות  כל היום. אין בית גדול, ניקיון, בישול ואפיה, עבודות  שבהן אפשר להתחלק.  זרוקות הן  על עצמן למשך כל היום. אין  לצאת מהבית רוב שעות היום. סגורות בתוך עצמן, כציפור מבקשת האם את הדרור. לפתע כאילו הסכנה  אינה עוד ממשית – כל זה הרי לא יכול להיות! הדעת מגרשת את המחשבות השחורות.  ואולי גם אין הגורל שיועד לנו פה  שונה מהגורל המחכה לנו בכל מקום אחר. – ואולי הגרמנים יערכו דין וחשבון עם עצמם ויראו עד כמה הכול כבר אבוד: יחדלו מההרג, יחשבו איך להציל את עורם, יראו שכל שנאתם לא הועילה להם. הם הפסידו במלחמה. אולי יחדלו לחשוב על הדבר הדחוף שעליהם להספיק עוד  לעשות לפני כניעתם, והוא להעמיס אותנו אל תוך הכבשנים.

ימים אחדים שגם אין הפצצות. המאמץ המלחמתי מרוכז במקום אחר. אולי זה קשור באיזה שהוא אופן בצרפת הרחוקה, החומה המערבית. משם לפתע – תקוות גדולות.

עובדה. כמה ימים עברו, ולא קרה שום דבר. ואולי קלמן סתם ראה  מהרהורי לבו. – אך הזקנה יושבת על כסאה, מקומטת ומודאגת.  

"קלמן הפקיד בידי את הילד הזה. הרי ביניכם לא הסתדרתם. אשמח אם גם את תעברי אתנו את הימים האלה, איכשהו".

כל שנות הכישלון, כל הבלתי פתור ולא-מבורר בינה לבין הזקנה עולה. נישואיה הצעירים, רצונה בעצמאות, תשובותיה: רצונה בבעל העומד על רגליו ולא זה שישן כל חייו במיטה אחת עם אמו.

היא חושבת על האחיות, על קרבתן הבטוחה מתמיד, המעודדת; על היזקקותה להן כל חייה. על כי בעצם את כל חייה בילתה אתן, לא עם בעלה. על כי כאן היא  אך גלגל שלישי, טרחה, אוכלת לחם חסד שהיא נוטלת מפי הילד והזקנה. היא חושבת על האחיות,  ועל כך, שקלמן זרק אותה  על חמותה עתה, מאין בידה דבר לתת, אלא להכביד.

בצהרים, לקראת שעת צאת היהודים  היא לובשת את מעילה הכחול, היפה. בנה מלווה  אותה לעיר.  שם, במוסדות הקהילה, ברחוב הצפצפה, מחפשים נערים לעבודה, לחלוקת הדואר. בבניין הקהילה, על שולחנות מכוסים בבד ירוק ומסודרים בצורת אות "ח"  ענקית בחצר  נצטברו אלפי מכתבים, גלויות ירוקות, כתובות גרמנית עילגת, מכתבים בני שורותיים.  על גבן מצוין שם המקום ממנו  נשלחו; וולדזה. Waldsee. – רק כעבור שנים רבות נודע מהו המקום. "יער-ים": כמי שבא במים שאין להם קץ. מהם אין שיבה.

לפני הבניין, בפינת הרחוב, רכון רוכל על עגלתו העמוסה בפֵרות  ומוכר שקיות נייר המגולגלות תחתיהן ומכופפות מטה, והן  מלאות דובדבנים אדומים, טעימים, טריים, תלויים על זוג פטוטרות.

שמש קיץ זורחת, אנשים אפורי חזות, עמוסי המלחמה הזאת עוברים ברחובות. הם קונים ומוציאים מהשקית ולועסים דובדבנים אחד אחד, ויורקים מפיהם את החרצנים על המדרכות.

האם – אשפית – נכנסת לבית מסחר רחב מדות במרכז העיר.  היא יוצאת משם עם ערמת קופסאות שימורים  מלאות  בממרח כבד עוף, דווקא.  והכל בלי תלושים!

"הבעלים היו פעם יהודים". – היא אומרת, ומוסרת לידי הילד קופסאות מספר.  "קח אותן לסבתא".

"את לא באה אתי?"

"לא, אני נוסעת לדודות. גם הן צריכות…" – היא מצביעה על השקית העמוסה שהיא  נושאת בידה, כמין מלאך משביר, במעיל גשם מאפיר, בכובע חמוד ועגלגל על  ראשה. 

מרחוק היא עוד מנפנפת לשלום בידה החופשית  אל בנה, העומד ומביט בדמותה  המתרחקת בשנים, באור, בגעגועים.

 

*

 

 לשנים  – חיפשתיה, תרתי אחר רוחה, מחלק עימה בלבי ובדעתי את גורלה – ליד המשרפות ההרוסות של אושויץ, מנסה להעלות לפני עיני רוחי את לכתה בדרכה האחרונה, לאורך   הדרך המובילה את קצות מחנה הזוועות – אל תאי הגאזים, לדיראון עולם.

רק שם פגשתיה שנית.  כי שם  קברה של אמי. שם  כורים קבר ברוחות –  שם לא שוכבים בצפיפות.

 

 

  לכאן הובאו הקרונות בראשונה. Umschlagplatz קראו למקום

 

 

גדר, צריפים

חורבות תאי הגאזים