חלומות

חלמתי  ששושי הגיעה הביתה מבית החולים, לשם היא נכנסה בגלל סיבוכי הריון, (הרעלת הריון או כדומה).  פגשתיה כבר בבית המדרגות,  בכוונה להגיע איתה הביתה. בעצמי חזרתי  אך זה עתה מאיזה מקום, מן האוניברסיטה, אחר יום גדוש מעשים ומילוי חובות שהשאירו אחריהם עוד  חובות.

 לדירה היא לא נכנסה – לבושת הסרבל הכחלחל של בית החולים היתה והיא התיישבה קרוב לדלת.    גופה היה מסורבל, אולי בגלל ההיריון. חיבקתי   אותה וקראתי לה להיכנס. היא היתה ישובה שפופה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב. עדיף היה לה לחזור אם כן לבית החולים.

חשבתי ללוותה, אם כן – אלא שחשבתי על כך במאוחר – היא כבר  לא היתה. אולי השכנים לקחו אותה לבית החולים. נכנסתי לדירה. היתה זו דירת סטודנטים קטנה, שלמיטב זכרוני הכילה רק מיטה ולידה שולחן לילה קטן. הוצאתי את מלאי החפצים מכיסיי: הם היו   נקיים – ללא רבב –  למראה, אבל  ראיתי שיש לי דברים רבים לסדר,   למיין,  לארגן אל תוך מסכת חיי.  – חיפשתי את הטלפון, אבל לא מצאתיו במקומו הרגיל, לא  על השולחן הגדול שבחדר ולא על השידה. ניסיתי להיזכר וחיפשתי את הטלפון הנייד –  ולא מצאתי   דבר. השעה היתה כבר 10.30 – מאוחר מכדי להפריע לשכנים, למשפחת סוכריאנו  בהם לעתים הייתי בעבר נעזר. (האישה שמנה ובלתי נסבלת, הבעל מכניס אורחים ובן שיח). אמנם, אור הסתנן מתחת לסף דלתם.  עמדתי אם כן בפרוזדור, תוהה מה לעשות. אנשים אחדים עברו בפרוזדור,   אך מי הם ומה לי ולהם? 

זמן מה לא עבר איש והפרוזדור היה ריק. אז הופיע  פתאום מאי-אן איש  עם קובע קסקט, לא מגולח בכלל, שחור-שיער ושחור-סבר, איש זר לחלוטין. אליו פניתי אם כן, להסביר את חפצי, מצבי, אך  – קרוב אליו – פרצתי  לפתע בבכי. הוא לא הרגיעני, גם לא הפריע, קיבל  את עובדת בכיי כדבר טבעי ומובן.  אמרתי לו כי אין לי למי להגיד את הדברים ואין לי את מי לשאול.  זה כנראה התקבל על דעתו כמובן מאליו.

חזרתי לדירה, אם כן – החלטתי לצלצל לבי"ח הדסה, לשאול מה שלום אשתי והאם היא עוד מעט תשוב – האם היא תשוב עוד הערב הביתה (לכך חיפשתי  אם כן את מכשיר הטלפון).  ואולי היא נתפסה שם לכל הלילה? אך משום מה נרדמתי ולא צלצלתי. רק מאוחר יותר – נדמה כי ישנתי  זמן מרובה – התעוררתי   בבהלה: הרי השעה כבר 11 בלילה ועוד לא צלצלתי לדרוש בשלומה, מה קרה לה, איפה היא, מתי תשוב? בבהלה קפצתי מהמיטה. היה לי מה לומר לה – מוטב שהיא תשוב בלי התינוק  ולה לא יאונה רע.   שלא יהיה הריון, מה אכפת לי: –   העיקר שהיא תשוב. קפצתי, כאמור, מהמיטה – ורק אט אט התבהרה בהכרתי העובדה כי אין לי למעשה לאן לצלצל, אשתי נפטרה בהדסה כבר לפני 10 שנים.