בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
בשולי שמות מקראיים אחדים
משה גנן
מאמר זה מבקש לעסוק – בחטף, לפחות – בשמות שבמקרא. ואמנם לא כולם – נשאיר נא גם לאחרים מקום להתגדר בו. נעסוק רק באחדים – וכל המבקש להוסיף להשיג, להעיר, יוסיף וישיג ויעיר. הרי ט. ל. ח.
ענייננו בשמות דמויות אנוש שבמקרא.
הראשון בהם הוא כמובן אדם, אדם ראשון. הוא נברא בצלם, רוח ה' באפו, ( כך כבר כתב גם ר' יהודה הלוי בשירו "יחידה, שחרי האל וסיפיו….והאדם, רוח ה' באפיו"): אך הוא עשוי מחומר: חומר, חמרא: חמרא הוא האדמה המאדימה שכנראה היתה נפוצה באותה סביבה בה אדם ראשון נברא. אני משער כי הייתה זו האדמה על שפת נהר הפרת : לכן יצא האדם אדום כמו האדמה, ומכאן שמו.
אשתו של אדם הייתה חוה, שקיבלה את שמה לפי המקרא לפי שהיא הייתה אם כל חי. לפי השומרולוג שמואל נוח קראמר חוה קיבלה את שמה מתוך ערבוביית שמות: חוה בשומרית = צלע, וכיון שחווה נוצרה מצלע, קיבלה את שמה מהצלע ממנה היא נוצרה. Pars pro toto, מעין מטונימיה.
אחרים טוענים כי השם "חוה" נולד כציון לעובדה כי היו לה עסקים רבים מדי עם הנחש. נחש= חיווא בארמית. התחתנה עם הנחש והחלה לשאת את שמו. הגנוסטים מספרים על חווה סיפורים שונים, אף מזהים אותה עם אם החכמה, באשר – יחד עם הנחש – העניקה לאדם דעת. (אך– ואת מי במיתולוגיה אין מזהים עם דמות אחרת ומזווגים אותה עם דמויות שונות?).
הדמות השלישית במקרא הנושא שם הוא קין. ידוע כי שמו קשור עם יצירה. קונה = יוצר, ככתוב: ה' קונה שמים וארץ, בורא עולמות. הוא גם קנה = יצר את אלקנה, אבי שמואל הנביא.
אחד מצאצאיו של קין היה תובל קין, חורש כל ברזל ונחושת, ועל פי הרטום נפח היה. את קין עצמו ילדה כמובן חוה. היא התגאתה: "קניתי איש את ה'"= עשיתי איש, אדם, יחד עם ה'.
ויש המזהים את חוה אמנו (וראה פסקה ראשונה של מאמר זה על זיהויי הדמויות המיתולוגיות זו עם זו) עם אשרה. אשרה היא דמות מאד עשירה במקרא, דמות אם, אם לאלים ולאדם. כך לפחות טוען מחבר מאמר בשם לוצקי, הרייט, במאמרה ב-Vetus Testamentum 48.1 . קשריה עם קין מתממשים – על פי לוצקי – גם בהנחה כי הכוונה ביחזקאל 8.3., 8.5 אליה עצמה, אל אשרה (שהיא חוה כזכור, כי שתיהן "קונות", יוצרות אדם). יחזקאל מספר: (פרק ח ):
(ג) וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל (יונתן מתרגם: צֶלֶם) הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה:
(ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה. וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה, וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה = על פי המפרשים – בַּמָּבוֹא). :
יחזקאל נותן ציונים גיאוגרפיים מדויקים למקום צלם "הקנאה", שעורך המקרא רואה לראוי לפרש – צלם הקנאה הַמַּקְנֶה. מקנה = יוצר. לא היו אלילים מפורסמים ונפוצים בישראל כמו האשרה, שהיתה כאמור דמות אם. אנו מקבלים עדות ראשונה על כי פסלה של אשרה עמד בחצר בית המקדש, בפתח השער הפנימי, מצפון לשער המזבח – כנהוג בפסליה שניטעו והוצבו בסמוך למזבחות.
כך על כל פנים H.C. Lutzki :
“The statue of Ashera in the Jerusalem Temple, referred to as “the image of jealousy”, may actually have been “the image of the creatress” (qnh) suggesting she was worshipped in her own right”.
The name Eve has been suggested as an epithet of Ashera on several grounds, and Eve’s title “mother of all living” resembles Asherah’s “creatrix of the gods”.
ב"מנחת שי" על יחזקאל 8.3 אנו קוראים:
"סמל הקנאה המקנה" – ממה שכתב המזרחי בפ' בראשית על אבי ישב אהל ומקנה נראה ברור שבספריו היה כתוב המקנא באל"ף ואחר כך אמר גם יתכן שהיה כתוב בספרי רז"ל בה"א ובכל ספרים שלפני כתוב בה"א ואף על פי שהוא מענין קנאה ששרשו קנא באל"ף, בא כדרך בעלי הה"א. וזו היא כונת רד"ק בפירושו … וטעות נפל בשרשים לכתוב המקנה באל"ף וצריך להיות בה"א, כמו שמצאתי בשרשים ישן כתיבת יד וכן כתב בעל הלשון המקנה בה"א תמורת אל"ף כי דינו מקניא וכו' גם בעל יפה תואר בבראשית רבה פרשת כ"ג סימן ד' כתב על המזרחי לשון זה ואני בקשתי בכמה ספרים וכולם מצאתי סמל הקנאה המקנה בה"א).
ובסיכום, כותבי המקרא לא הבינו מה ענין "מקנה" ותיקנו ל"מקנא", אך על פי מידת הזהירות שנקטו והייתה בידם השאירו גם את הטקסט המקורי, דהיינו את לשון "מקנה".
דברי חוה הנזכרים לעיל מקבלים תפנית חדה אם נחבר עובדות-אמונות אלה – האחת לפיה חוה היא אשרה, והשניה כי אשרה הייתה רעיית האלוהים. אזי יוצאת לנו מין סקרילגיה כזו: חוה ודמות מריה הקדושה אחת הן. שתיהן יצרו יחד עם האל בן. על כך התפארה חוה (הארצית?? האלוהית? לך תדע): "קניתי איש את יהוה".
בודאי אפשר היה לכתוב מלות הערכה על השמות במקרא, פרי אטימולוגיות עממיות – ראו בן, שמעון (וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן – ועוד. אמנם השם יעקב מופיע כבר במרי, ואין מקורו עברי ממש (אבל שמי): וכן לגבי שמות רבים נוספים במקרא. ויש אומרים כי השם "גד" אין מקורו בשמחה שהרגישה אמו (כאמור בספר בראשית פרק ל יא: וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּגָד {בָּא גָד} וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד", אלא בשם אלוהות כלשהיא שמקורה בצפון הרחוק ושמה "גד".
רוב הגברים במקרא קיבלו שמות תיאופוריים (שכדוגמת עמים אחרים במזרח הקדום קיבלו שמות מורכבים משם אלוהות כלשהי: הדדעזר, ירובעל, (ראה חניבעל, עזרובעל אחיו וכיו"ב): אדוניהו, (=אלהי הוא יהו), יהורם (ה' רם ונישא), אלימלך ( אלי הוא המלך), חננאל ( חנן אותי אל: אל הוא גם שם אל פניקי וממנו ירשנו את שלנו), וכו'. לא כן הנשים, שהן לא נשאו שמות תיאופוריים. (שמות המכילים שם אל). שמם נשא סֵבֶר פחות חמור: חוה, נעמה, רות (=רֵעוּת), וכיו"ב.
המקרא ידע לשחק בשמות, לאפיין באמצעותם דמויות – היסטוריות, אמיתיות או גם כאלה שהיו אולי בדויות ונוצרו רק לצורך סיפור המעשה. כך גם שמן של לאה, שבעוונותיי אני מתאר אותה כפרה-האם, אישה גדולת איברים ו-וולדנית, שאפשר לשקוע בה כִּבְפוּךְ: נעמה, שחברתה הייתה על כלותיה נעימה, ורות (=רֵעוּת). (ערפה, כידוע, הפנתה לחמותה עורף). מחבר ספר רות במיוחד היה נתון למשחק כזה, שאף המציא שמות לצורך סיפורו; – מחלון וכליון בוודאי לא היו באמת דמויות ממשיות, ואם היו, אולי, בוודאי לא נשאו שמות כאלה. המחבר מבקש להשתמש בשמות אלה לאפיון הדמויות ולהנעת העלילה והנמקתה.
מתן שמות הוא אמצעי אפיון ספרותי ידוע. (לא נתעמק כאן במערכת השמות שדיקנס, הסופר האנגלי נותן לדמויותיו – Miss Havisham, = Have a Shame (בושתה היא כי חתנה ברח ממנה ממש בשעת הנשואין, כששולחן הסעודה היה כבר ערוך), Mr. Pumblechook = palmshook דמות שטוחה שכל הופעותיה ברומן מסתכמות בכך שהוא לוחץ ידיים עם כל מי שהוא פוגש, ועוד. גם שקספיר איננו טומן ידו בצלחת ומביא גלרייה של דמויות ששמם מעיד עליהם – Bottom, Pistol, Falstaff = false staff ועוד.
דרך אחרת נוקט המקרא בשנותו שמות קיימים של אישיויות היסטוריות.
בישראל של בית ראשון טרם נפוצה האמונה בה', כידוע. על כך מתריעים רוב הנביאים.
בהתאם לכך עבודת אלילים הייתה נפוצה בישראל. הביאוה נשים נכריות (כגון נשות המלכים, שלמה ואחאב ועוד) – הארץ מלאה אלוהויות צוריות וצידוניות ועמוניות ומואביות – מלכם, כמוש, בעל ואשרה וענת ועוד. ( את שם ענת, אשת בעל, אלוהות צידונית שומרים רק שני שמות במקרא – שמגר בן ענת, – עדות למתן שמה של אלוהות זו לנשים בישראל – אך גם שם המקום ענתות). עיקר האלים האלה מקורם בפיניקיה, מקור עם כנען, מהם ירשנו את שפתם ואת הארץ: על כל פנים כך כתוב במקרא. אליהן היו ענת, בעל. נביאי ישראל לחמו בהם, ובעיקר בגדול וחשוב בהם, שהיה כידוע בעל. אליהו הנביא הזמין 450 מנביאי הבעל לכרמל ושחט אותם, (אם כי בנביאי האשרה לא נאמר כי נגע – היא היתה חזקה ממנו).
נביאי ישראל וקובעי המדיניות הדתית נלחמו איפה בראש וראשונה בבעל, שאחד מכינוייו בצידון היה "בעל זבול"=בעל המשכן, ומשכן האלים הוא כידוע ברקיע. זבול= רקיע. עורכי מקרא שינו את שמו לשם הכבוד: בעל זבוב. אמנם רחוק מהדעת כי היו עמים שעבדו לאל בדמות זבוב, (אף על פי כן היו כאלה – ואין אנו עוסקים בהם). "בעל זבוב" – שם זה הוא המצאת אחד מעורכי או מחברי המקרא, שרצה ללעוג לאל הפניקי "בעל זבול".
אם מותרת הערה צדדית – מוזרות דרכי השפה העברית, בה מלים נושאות בתוכן את שלילת פירושן. יש כמה כאלה, וכאן רק נזכיר כי "זבל" הוא זבול, שמים: אך Alice K. Turner: The History of Hell. עמ' 65, כותב כי פירוש השם "בעל זבוב" = “Lord of Extrement” , הוא זבל. (וראה "קלס" = לעג, (תהלים מד טו) וקלס – שבח, תהלה, (שמות רבה א) – ועוד.
נראה כי מושגים מנוגדים אחדים שורשם אחד – משהו מעליהם הַמֵּבִיאָם למכנה משותף – וחלה בהם דיפרנציאציה, מה שלא מנע את כינויי הניגודים באותו שם.
אך נחזור לענין אלי הכנענים, אלים עליהם הכריזו נביאי ישראל מלחמה – לא נוכל ממלחמה זו, שניכרת במקרא באופנים שונים, לקפד את מקומה של אשרה, או האשרה, כמות שתרצו. הנה, בספר עמוס מצאנו אלה נוספת (???) "אשמת שומרון" שמה. אמנם, אלה כזו אינה ידועה בכל המזרח התיכון – למי כיוון את דבריו הנביא? ולפי המפרשים דבריו מכוונים אל גילול משוקץ:
רד"ק על עמוס פרק ח פסוק יד
ואשמת שמרון הוא העגל אשר בבית אל ותולה אותו בשמרון כי ראש מלכות אפרים שמרון והמלכים הם המחזיקים בעבודת העגלים והעם אחריהם.
ובמצודות דוד על עמוס פרק ח פסוק יד;
(יד) הנשבעים – ר"ל כי הם הנשבעים בעגל של שומרון ובשבועתו. יאמרו זה לזה הריני נשבע חי אלהיך העגל העומד בדן. וחי דרך – ר"ל חי הולכי דרך באר שבע אל המזבחות שעמדו שם לעכו"ם כמו שנאמר: ובאר שבע לא תעבורו (עמוס ה').
אבל אולי הכוונה ל"אשרת שומרון"? כידוע, האלים נתכנו גם על שם מקום – אשרת תימן, למשל (וראה תיאור ממצאיו הארכיאולוגיים של זאב משל בנגב).
המלחמה בבעל עטתה ופשטה בישראל לבושים שונים. כל מי שנתכנה בשם המורכב מהמילה "בעל" שונה שמו ל"בושת". כך איש בושת (אשבעל), שהיה מלך ישראל אחר שאול, שהגיע למעמדו מתוקף היותו היורש הבכיר לשאול לאחר שאחיו ניספו במלחמת הגלבוע.
דמות קרובה לאשבעל הייתה זו של מפיבושת. המקרא עצמו מעיד כי שמו היה אחר: בדברי הימים, שמחברו הסתמך כנראה על מקורות אחרים, שמו מרי-בעל, מריב-בעל כנאמר בספר דברי הימים א פרק ט מ: וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִי בַעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה: ושינו את שמו למפיבושת. שמ"ב ד 4: עובדה המעידה, אגב, כי "מריבעל" (יריב-בעל, כביכול, כלומר מתנגד לבעל) איננו שם המעיד על נושאו כמתנגד לבעל, (שהרי לו כן, לא היו משנים אותו): שמואל ב 4.4 וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ ושמו מפיבשת". וכדברי המפרשים, בכל מקום שם "בושת" הוא בעל, ולפי רד"ק על דברי הימים א פרק ח פסוק לג "מריב [כתוב] במקום מפי כי קרובים הם כי המריבה על פה.
וגם לדברי רש"י דברי הימים א פרק ט פסוק לט
אשבעל – הוא איש בושת, ולכך כינהו בושת לפי שבעל לשון אדני הוא וכינהו בושת לשון גנאי.
מריב בעל – זה מפיבושת. א"ר יצחק בר שמואל מנרבונא: משעה שעבדו ישראל את הבעל נקרא הבעל בשם בושת, דכתיב לקטר לבושת [הוא] לקטר לבעל (ירמיה י"א), כי הבעל הוא בושת. וגדעון נקרא ירובעל על שסירב לו בעל (שופטים ו') ונקרא ירובשת דכתיב על אבימלך מי הכה אבימלך בן …, כי בעל ובשת אחד הוא:
ואמנם חז"ל ומפרשי המקרא הגנו עליו, על מפיבושת הוא מריב בעל: והעמידוהו לא כמי שהיה חסיד הבעל – כפי שהיו רוב בית שאול, כנראה – אלא "מריב בעל", דהיינו רב עם בעל – אבל אם כן מדוע שינו עורכי המקרא את שמו למפיבושת?
אך לשם מפיבושת נכונו עוד עתידות.
גיתה נשאל למשמעות השם "מפיסתופלס" שהופיע בטקסט של "פאוסט" מימי הביניים בלבד ולא ידע תשובה.
”Lässt man sich in historische und etymologische Untersuchungen ein, so gelangt man meistens immerfort in’s Ungewissere. Woher der Name Mephistophele entstanden wüsste ich direkt nicht zu beantworten!”
אלא שהשם נוצר על פי דוגמת שמו של מפיבושת, (שמואל ב' 4.4): "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת". אם כן, על פי דמותו שירש מ-Pan, (אל הרועים היווני, ומקבילו Faunus הרומי) שהוא תיש ורוקד כתיש, השטן הוא פיסח ונכה רגלים כמפיבושת בשעתו. מכאן שאלתו של זיבל (פאוסט, בתרגום יעקב כהן, הוצאת שוקן תשל"ג, עמ' 102): "מה ברנש זה על רגל אחת צולע?" “Was hinkt der Kerl auf Einem Fuss?” יתר מרכיבי שמו – תֹּפֶל – אולי לקוחים משם אחיתופל, לאמור כי עצת השטן רעה, תְּפֵלָה וכיו"ב. אחיתפל הצטיין, כידוע, במקרא בתבונתו היתירה. במסורת המאוחרת הוא הפך לדמות של יועץ נוכל, בוגד ומסית, ובמשנה (סנהדרין י' ב' ) הוא נמנה עם אלה שאין להם חלק בעוה"ב[1][1].
על פי האנציקלופדיה המקראית מקור המילה מפיסתופלס ביוונית במילה שפירושה "מי שאינו לתועלת לפאוסט". (אנציקלופדיה מקראית, כרך לא, עמ' 760).
המילה "מפיסתופלס" מצטיינת בשני "סמך" בתוכו, שמן הסתם הם מורשת הלשון היוונית. בלעדי שני ארוע "סמך" אלה לפנינו המילה "מפיתופל".
אין הבלשנים יודעים את משמעות מרכיב השם "מפי". (אך ראה נא את דברי המפרשים לעיל). במקרא מלה זו מהווה מחצית שמו של מי שנקרא מריב-בעל (דבה"י א 8.34). במקום "בעל" נכתב בשמואל ב, שם השם מופיע, "בושת". במקום "מריב" נכתב "מפי", שהוא בודאי איננו כינוי לשבח בעליו.
דמות מפיבשת הפיסח עולה בקנה אחד עם דמות השטן המדדה על רגלי כבש. רגליו המשונות של השטן מקבלות עדות גם בתלמוד, גטין סח (וראה ספר האגדה, עמ' צח.), שם מתבקש יהיודע לבדוק את רגלי המבקר בבית הנשים של שלמה, שמא רגליו תעדנה כי שד הוא (אלא שהאשמדאי מכסה את רגליו במוקיים שלא יוכלו לזהותו. הוא עושה כן כי כידוע "רגלי השדים משונות הן" – הערת עורכי ספר האגדה). רגליהן כשל תרנגל – והתרנגל, ה"גבר", אף הוא סמל מיני, כידוע. (ככתוב בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו/א: האי מאן דבעי למידע להו לייתי קיטמא נהילא ונהדר אפורייה ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא: המבקש לחזות בשדים, יפזר חול לפני מיטתו ובבוקר ירעה עקבות רגלי תרנגולים: אלה עקבות רגלי השדים הסובבים אותו מכל צד באלפיהם, ככתוב, ספר תהילים : "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ".
החלק השני של שם מפיתופל – דהיינו "תופל" – אף הוא איננו מפורש בפי הבלשנים. Martin Noth, בעל המחקר הממצה על השמות במקרא, איננו מפרשו (גם לא את "מפי"). מכל מקום, השטן, היועץ לאל בספר איוב, וגם, להבדיל, לפאוסט במחזה של גיתה איננו יועץ טוב. עצתו בכל המקרים היא עצת אחיתופל, עצת אופל, עצת ה-Devil, היא מקור המילה הגרמנית Teufel. ראוי אולי לשים לב שהחיבור המקורי של "פאוסט" יצא בגרמניה[2][2]: אולי ייתכן לדמות בלב כי מחברו היה מודע לקרבת צלצול המילה "תופל", (ואולי במיוחד במבטא האשכנזי, "תויפל") למילה הגרמנית “Teufel”, – שנמצא לו באופן מקרי לחלוטין אף תואם לנושא.
לאחיתופל כשלעצמו קשרים הדוקים בתלמוד עם עולם השאול. שלמה המלך, עם פגישתו באשמדאי, שואל את בניהו בן יהוידע "אם יש תחתינו (דהיינו בשאול) בני אדם? בניהו מודיעו על מציאותם שם מפי אחיתופל: (ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי, עמ' צב:). אולי גונבה שמועת הדבר בדרכים המחתרתיות של סיפורי עם שנוהגים לצוץ באופן בלתי צפוי ופתאומי במקומות שלא ציפו להם, ומכאן ייחוס שם אחיתפל הגילוני לכתבי כישוף.
(לבעלי עין חדה: השאלתי לכאן קטע ממאמר קודם, על שמות השטן).
על השמות "דנאל" (חכם קדום שאיננו זהה עם דניאל), על איוב ( חכים אחר המופיע בספר יחזקאל יד יד "וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִאֵל וְאִיּוֹב; הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם ה'): ועל עוד שמות ודמויות – במאמר אחר. אך לא נוכל לפסוח על תופעה נוספת בשמות המקראיים – על השמות מבשרי הגלות.
משעם ישראל גלה לבבל, היהודים החלו לשאת שני שמות: שם עברי ולועזי. וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ: הכבוד לו זכה דניאל – בהיותו הדמות הראשית על שמו ועל מעשיו נכתב הספר – ניכר גם בכך כי הוא נתכנה בשם השליט, הוא בלשטצאר ( בן נבונאיד), שם המהלל את המלך ופירושו בל-שר אצר, =האדון את המלך שמר.
הדסה נתכנתה כידוע אסתר, היא אשתר, אלה אכדית – שומרית. שמה פורה – ואולי קשור במילים “star” estella, asterisk, stare aster ועוד. ואפשר להעיר על הפלא שדניאל שמו דניאל ולא נקרא בפינו בלשאטצר, בעוד הדסה איננה ידועה בשם זה אלא בשם אסתר.