אסי דגני: סקירת ספר שירים חדש (על "סונטים למריאן", שלישי בסדרה)

לקוראיי הנכבדים והנעימים

הנה מאמר שלישי – ולעת עתה אחרון – אך  מי שירצה יוכל להצטרף – על ספר השירים "סונטים למריאן"… 

 

 

אסי דגני

סקירת ספר שירים חדש

 

הספר "סונֶטות למריאן" של משה גנן יצא בהוצאת עיתון 77 בשנת 2007.

זה ספר שירי אהבה בוגרת, עם אזכורים של אהבות קודמות, שהן אירועי יסוד ומפתח בחייו של אדם. משה גנן בוחר כאן סגנון נמלץ, גבוה, ומתמודד עם הצורה העתיקה אך הנצחית של הסונטה: "בל ייפקד בקורות הימים יום בו אינך", זו כותרת פרבולית (מפליגה) של הסונטה הפותחת את הספר, המוקדשת למריאן, והיא גם הסונטה השקספירית היחידה בספר (עמ' 7). השאר פטררקיות, אם כי אין הקפדה על הכללים החמורים של צורת הסונטה, וישנן חריגות מן המבנה החמור. הלשון ארכאית ומזכירה לפעמים את העברית של תקופת ההשכלה.

בבית השני כתוב: עָלִית עַל כֻלָּנָה בֵּין הַבָּנוֹת.

                                     נִצְחִית בִּיסוֹדָהּ, אַהֲבָה כָּמוֹךְ,

                                     רַכָּה וְטוֹבָה לֹא הָיְתָה לִי עוֹד –

                                     וְלֹא תִּהְיֶה, עַד יוֹם יָפוּג כָּמוֹךְ.

הייתי מעז להציע שני תיקוני עריכה לבית הזה: המשורר פונה במישרין אליה בכותרת, ובכל השיר, אך אומר כאן "אהבה כמוך", מה שאין לו מובן. אולי רצה לומר "אהובה כמוך". או אפשר היה לכתוב "אהבה כזאת / רכה וטובה…" "הבנות" אינו מתחרז כל כך עם "לי עוד", אבל המילה השנייה מנוקדת לא נכון, וצריך להיות אולי 'עד יום יפוג כַּמּוֹךְ', כלומר כמו צמר גפן…

הַקּוּפְּלֵט (הַצִּמְדָּה) החותמת של הסונטה השקספירית הזאת מעניינת, ומורכבת משלושה לָאוִים: "לֹא,   עִמָּךְ – לֹא!  לֹא, אֵינֶנִּי לְבַד", לאמור: לא, עמך [אינני בודד עוד] – לא! [חוזר פעם שנייה על הקריאה הראשונה לחזק אותה] לא, [פעם שלישית ומסכם:] אינני לבד. כי הרי החשש לאבד את האהובה הוא הגדול בפחדים. ומשאלתו היא כי "עַל שִׂיאֵי הָרִים אָנוּ עַד לָעַד" כלומר לנצח. הצירוף 'עד לעד' אינו כל כך מדויק, כי המשאלה היא להיות בשיא יחד לָעַד, לַנֶּצַח ולא "עַד לַנֶּצַח", או כאמור "עַד לָעַד".

אפשר לראות בכתיבה כזאת מעין תרגיל בעברית מליצית, שנובעת מתוך רגשת נפש. אחרי סונטת הפתיחה הזאת באות סונטות על משקל העברית שאחרי ההשכלה, כגון הסונטה היפה "ימי האושר" (עמ' 9), ערב נסיעה זוגית לחוץ לארץ:

            וְעוֹד נָכוֹנוּ גַּם יָמִים שֶׁל יַחַד

             נַמְשִׁיךְ, לֹא נַחְמִיצֵם בְּשׁוּם פָּנִים,

             כָּל מַה שֶּׁהָעוֹלָם יַצִּיעַ קַחַת

             נִטֹּל, אִם אַךְ נוּכַל, נָשִׂים בִּפְנִים.

פחד הנטישה מובא בסונטה "כשקולך אשמע" (עמ' 11)

            כְּשֶׁקּוֹלֵךְ אֶשְׁמַע, שִׂמְחָה בַּלֵּב.

             אֵלַיִךְ שׁוֹקְקִים, נוֹהִים יָמַי.

             כִּי כֹּה טוֹבָה אַתְּ. טוֹב לִבֵּךְ.. ..

             כִּי לֹא אוּכַל הַאֲמֵן, לֹא מַאֲמִין

             כִּי כָּל זֶה בְּחֶלְקִי נָפַל, וְכִי

             אֲנִי רָאוּי. הָאֵם אָכֵן אָמִין

             הוּא הַגּוֹרָל? אוֹ יִתְהַפֵּך? הֲכִי

             – יוֹם אֶחָד תָּקוּמִי וְתֵלְכִי;

"אַךְ צְחוֹק הָיָה", תֹּאמְרִי – מִכָּךְ אֶפְחַד –

"הַכֹּל הִתּוּל" – מָה אָז עוֹד יִוָּתֵר?

האוהב חושש פן "אָז תַּפְנִי לִי עֹרֶף יוֹם אֶחָד".

האהבה מתחבטת בין הקטבים ­– האושר אינו דבר שנתפס בכף, יש לבטים, יש חששות, קשה להאמין שזה יאריך ימים, אך יש כמיהה עזה שכך אמנם יהיה.

בסונט "העקרב" (עמ' 15) המשורר  מסביר מדוע בחר לכתוב סונט בעל חוקי ברזל, ומביא תנא דמסייע – את פנחס שדה, שאמר שאם השיר פורק את חוקי הברזל שלו (המשקל, החרוז, המבנה) כי אז "הַשִּׁיר הוֹפֵךְ יוֹמָן, פּוֹזֵל / אֶל פְּרוֹזָה, אֵין כָּל רֶגֶל לַסּוֹנֵט. / עָדִיף קִצּוּר עַל הַסִּרְבּוּל. …

עוד "על הסונטים" (עמ' 17):

                        כְּאוֹבִיד בִּשְׁעָתוֹ אַף אֲנִי רַק בְּשִׁיר אֶתְבַּטֵּא.

– – –

עַכְשָׁו יֵשׁ מִין תְּבוּאָה, שֶׁאוֹתָהּ לְהַרְאוֹת

לָרַעְיָה… [השמטתי שורות חלשות כאן]

אוֹ שׁוּרוֹת שֶׁכִּרְאִי מְלֻטָּשׁ מַרְאוֹת

אֶת יָמֵינוּ יַחַד, טוֹב וְרַע, אַךְ בְּשִׁיר:

אֶת נִצְחוֹן קְשָׁרֵינוּ לְתָמִיד עַל הַזְּמַן.

זה מוטיב מקובל להנציח בשירים את האהבה האישית החולפת עם הזמן, כשם שאנו עצמנו איננו נשארים, אך יכולים להשאיר אחרינו זכר.

 בשיר "שדייך" (עמ' 24)  יש  דימוי מקורי האומר עליהם:  

                        כַּפְתּוֹרֵי אֱלֹהוּת, מְקוֹרוֹת הַשְׁרָאָה!

                        . ..       

                         אַף בַּחֹשֶׁךְ נָזִיר אֲלֵיהֶם יְגַשֵּׁשׁ…

בסונט שאינו מוקפד הוא מדבר על "דרך חיים" (עמ' 25), ומשווה שני אופני מיתה זה מול זה, מוות בגיל צעיר "עַל שְׂדֵה הַקְּרָב, הַמֵּעַיִם נִשְׁפָּכִים, / הַמֹּחַ עַל הַסֶּלַע, מְפֻזָּר מִסָּבִיב…", מוות שלא בעתו, לעומת מוות בבית אבות סיעודי, "הַמַּבָּט הַבּוֹהֶה, רֵיחַ עֹבֶשׁ וְדָם הַסָּפוּג בַּבְּגָדִים, / וְגִמְגּוּם חֲסַר תֹּכֶן. .. / וּקְרוֹבִים יוֹשְׁבִים סָבִיב חַסְרֵי יֶשַׁע / מַבִּיטִים אַיִן אוֹנִים בַּיְצוּר שֶׁהָיָה אָהוּב כָּל כָּךְ פַּעַם."

בספר משולבים זה בזה גם סונטים לאישה אהובה שמתה עליו. "רעיתי" שבסונטות היא על תקן אישה שנייה. והשירים משובצים אלה בתוך אלה.

אסיים בדוגמה של סונט הומוריסטי יפה בשם אלצסטיס (עמ' 38), המלמד כי גם שירי בית חולים השתלבו בספר:

שם הסונט: אַלְצֶסְטִיס [או אלקסטיס], דמות מן המיתולוגיה היוונית, נסיכה שהקריבה עצמה למען בעלה, סמל האהבה, הנאמנות וההקרבה]

                                                כָּל רוֹפֵא וְחִדּוּשָׁיו,

                                                זֶה אִשְׁפּוּז שְׁלִישִׁי עַכְשָׁו.

                                                 נְקַוֶּה – אֵינוֹ לַשָּׁוְא.

                                                מֵאִשְׁפּוּזִים כְּבַר רַב לִי, רַב.

בְּרִיאוּת נִבְנֵית מִקַּו לְקַו.

אָמְנָם בָּרִיא הֱיוֹת – מוּטָב,

והוא מבקש על נפשו —    בַּל לַמָּרוֹם תָּשׁוּב פִּתְאֹם.

                                     אֶל שְׁאוֹל תַּחְתִּית לֹא אֲמַהֵר,

                                     לְשָׁם יִסַּע אָדָם אַחֵר".

 

   הוא מוכן לשלוח   מישהו אחר תחתיו…