אדלינה קליין: סונטים למריאן (ביקורת)

"אם אכן אמין הוא הגורל? או יתהפך?" 

סונטות למריאן / משה גנן. הוצאת ספרי עתון 77, תשס"ח – 2007.

המשורר והפרוזאיקן משה גנן הוא יליד הונגריה. הוא מתרגם רב-אמן. תרגם מהשפה ההונגרית, האנגלית, הגרמנית, וטקסטים עתיקים מהשומרית-אכדית. הוא הוסיף ותרגם גם קובץ בלדות מימי הביניים, וכן אסף ותרגם קובץ שירים מהשפה ההונגרית בשם: "שירים מהגיהנום" שנכתבו במחנות ריכוז. הוא ידוע כחוקר שכתב מאמרים אחדים על שירתו של פנחס שדה, וכן מונוגרפיה בשם: אני נושא את שירי אל הרעב לרוח שעסקה בשירתו הדתית של פ. שדה.

הוא אינו נלאה מלהפתיע את הקוראים בנושאים בעלי ערך היסטורי שעניינן בספרות על רְבָדֶיהָ. כתיבתו המעמיקה והמרתקת מביאה את הקוראים לידי סקרנות להכיר עוד ועוד מפרי מחקריו ויצירותיו המקוריות.

באחרונה יצא לאור ספרו: "סונטים למריאן" (כעדות ההקדשה בפתיחת הספר). זו היא בהחלט הדמות הדומיננטית ברוב שירי הספר, ועם זאת היא אפופת מסתורין. האומנם היא דמות של ממש, הקיימת לעד, או שמא אור תעתועים? כותב המשורר (ע' 7): …"אַתְּ כָּל-אִתִּי, בַּטּוֹב, גַּם בַּצַּר,/ אָנוּ פֶּסֶל שִׂיאִים, תִּזְכְּרִי דְּבָרַי./ עַל שִׂיאֵי הָרִים אָנוּ עֵד לָעַד/לא, עִמָּךְ – לא/לא, אֵינֶנִּי לְבַד"… ואולי – בשירה זו – באמת אין היא אלא פסל, דמות שני אוהבים, מעין עדות נצחית לאהבה.

אם כי אין זה ראוי, כמדומה, לפגוע בקדושת אהבה כזו, עלינו להעיר: ברור שאין האהבה דרך ללא חתחתים וספקות. אלה נלווים באופן טבעי לכל אהבה.

משהו מעבר הנערה נרמז בשיר בעמ' 8 : …"הֲיִתָּכֵן כִּי עוֹד יַחֲזֹר הָאִישׁ/יִדְרֹש הַחֹם, כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ, רק לוֹ?" – אך בהווה הכל הופך לטוב, וצל העבר איננו עוד עובר בין הנאהבים החדשים: חשש הבדידות, ההפרעות מצד צללי העבר אינם מאיימים עוד: וכל זאת בתנאי של חיים נטולי יהרה, רגשות התנצחות כלפי אותו עבר: שהרי כל "היבריס" הוא מן השטן. (שלדרכיו מוקדש שיר מיוחד בקובץ). אך " נִחְיֶה נָא אֶת שֶׁלָּנוּ בְּצִנְעָה./ לֹא נִסְתַּתֵּר, אַף לֹא נַפְגִּין קִרְבָה. /תֵּבֵל, עַל מַה שֶּׁבָּהּ, שִׂנְאָה, קִנְאָה, /אִם רַק נֹאהַב, וּבְכָךְ נִתְבַּצֵּר //בָּנוּ לֹא תִּגַּע, עִם כָּל שֶׁבָּהּ, /וְכָךְ יְהֵא תָּמִיד, רַק לָנוּ, טוֹב יוֹתֵר".

הקנאה, השנאה, החרדה, ושאר דברים בטלים המדירים שינה מעיני האוהב פסו, נשכחו כלא היו מעולם בעולם – ולא יהיו עוד כשטן וצר בדרך האוהבים. כאן, אגב, הצורך לא לנהוג, לא עלינו, באותה אהבה כבמעין "הפגנה" מול העולם.

נושאי 'תעתועי האהבה' המקיפים את הספר, רבגוניים ועולים על כל דמיון (כמו במשפט המובא לעיל), כמובן ניתן להרחיב את הדיבור והכתיבה בתחום ולהסתעף אל שבילים אין סוף, אולם ראו הוזהרתם… גם אז לא ממש מגיעים אל 'הראשית', ונראה כי גם לא אל ה'אחרית' בהיכרות עם המכלול הצבעוני רב התהפוכות הזה.

אך אף אם נשלול את קיום הסכנות המאיימות על אותה אהבה מבחוץ, נותרו הספקות מבפנים, המכשולים המרימים ראשם ולו בין נפשות אוהבות: כי החיים דורשים את שלהם ולא כולנו נוצרנו מעור אחד.

ומבחן הוא באהבה עד כמה שני בני הזוג מתאימים, עד כמה הם מצליחים לעבור על פני ים גלי הסערה של היכרות, שוני אופי, התמזגות והינצלות מאימת האחד מול השני – והכוונה אימת ההיעזבות: ההתנסות בכוחות הליכוד שבאהבה.

וכיון שבאהבה לדוגמא עסקינן, אין למבקר כל כוונה לרדת לחייהם האישיים של ה”Dramatis- Personae”, הנפשות הפועלות, ולהתייחס לקורות את המחבר: שהרי אין הוא רשאי לעשות כן, וגם אין זה רלבנטי כידוע ליצירה הספרותית למעשה. על השירים לדבר בעד עצמם.

מושא האהבה הוא רגיש, ממש ככלי חרסינה שברירית, שפניה מועדות להתנפץ לרסיסים בכל רגע נתון. התלבטויות הרי יש בכל זיווג ובכל אהבה. האוהב תוהה: האומנם לי זה קורה? ובאיזו זכות? הראוי אני לאותה אהבה? האם אין באהבה זו אור תעתועים?

ולאותה הסיטואציה, 'שבחוסר הוודאות', נציץ בשיר (ע' 11): …"כִּי לֹא אוּכַל הָאָמֵן. לֹא מַאֲמִין/כִּי כֹּל זֶה בְּחֶלְקִי נָפַל וְכִי/אֲנִי רָאוּי. הַאִם אָכֵן אָמִין/הוּא הַגּוֹרָל? אוֹ יִתְהַפֵּך? הֲכִי – יוֹם אֶחָד תָּקוּמִי וְתֵלְכִי:/ אַךְ צְחוֹק הָיָה, תֹּאמְרִי – מִכָּךְ אֶפְחַד – הַכֹּל הִתּוּל, – מָה אָז עוֹד יִוָתֵר ?"

ועל אף האבסורד שבחלומות ובמאוויי השגת האושר עד אל פסגותיו, על אף תחושות השהייה באשליה ועל אף הכאב והלבטים בדרך, על אף האכזבות, על אף הצורך לעבור את חוויית היומיום בכיסופים ובמאוויים, – הסיכום המובא (בעמ' 12) הוא: …"שָׁנִים אָרַך אֵלַיִךְ הַמַּסַּע/שֶׁזֶּה סוֹפוֹ – שֶׁאֵין עוֹד אַחֲרָיו"… לכך, נצרכים לאומץ רב.

בספר כמובן התייחסויות גם לאהבות קודמות. האוהבים – עליהם שירי הספר – אינם בני יום. זו אהבה בשלה ומאוחרת. ומה היה קודם? המשורר זוכר גם את חסד אהבותיו הקודמות – אחדות חזקות וחריפות מאד[1]. אהבות לשעבר אלה נולדו בזו הנוכחית מחדש, ממלאת מקום אשתו החוקית ( הלכה לעולמה, מסתבר). זו, האהבה החדשה, העכשווית, אולי מנוסה יותר, פחות מלאת לבטים, אהבה שיש עימה עושר ואושר ונחמה גדולה על כל החיים.

כי זו אהובה ששבה: וכך נאמר בשיר (עמ' 12): "אַךְ לֹא– הִנֵּךְ בָּאָה. הַלֵּב יוֹצֵא/ אֵלַיִךְ מִנִּי קֶרֶב, מְדַלֵּג": ולא כאחרים, עליהם אומר המשורר: (ע' 14): …"אֶשְׂנָא אֶת הָאוֹמְרִים: 'אֶחֱזֹר בַּסְּתָו'./דְּבָרָם אַךְ הֶבֶל, רִיק, אוֹ כְּלוּם וְשָׁוְא"./הֵם מַבְטִיחִים – מָה הַבְטָחָתָם?/הֵם אֲהוּבִים,/אך מְדַבְּרִים כָּךְ סְתָם"…

כי לא כל העולם המבוטא בשירים אלה הוא וורוד-וורדרד: בשירים עובר מין פיכחון, 'התפכחות רגשית, הכרה במציאות': זו אותה 'ההתפכחות' החלה לעיתים גם על אשליית האהבה – כמו למשל בשיר בעמ' 13: …"אוֹרְחַיִךְ בָּאוּ. עֲסוּקָה… וְאֵין רוֹאִים אוֹתָךְ – /… /אֶרֶץ מֶרְחַקִּים בֵּינֵינוּ. .. שְׁוָקִים אֶסֹב וַאֲחַפְּשֵׂךְ./ נָכוֹן – לֹא לִי תָּמִיד תְּשׂוּמֶת לִבֵּךְ – "…

השירים, כאמור, על אהבות שונות, אהבות בעבר – ולא כולן שמחות בלבד. המשורר נזכר, או נאמר משתהה ההשתהות 'לחשיבה נוספת' על "האהבה הנצחית', שמִשקעיה שבים ומציפים וגולשים ופולשים אל ההווה ומהווים סכנה. אזי הספקות קמים לתחייה ומתעוררים מחדש (ע' 28) …"וְשׁוּב אֶכְתֹּב עַל מִכַּתָּבִים אוֹתָם מִיַּנּוּ, סוֹדוֹת עָבָר./ הִנֵּה בָּאִים יָמִים, שָׁבִים מֵאוֹתִיּוֹת מֵתוֹת מִכְּבָר.//…"הַוִּכּוּחִים הַיְשָׁנִים/שֶׁנִּקְבְּרוּ וְנִשְׁכְּחוּ, שֶׁמֵּתוּ כְּבָר לִפְנֵי שָׁנִים,/כָּהוּ, אָבְדוּ. אוֹ הַכָּךְ הוּא?"

והשירים – לא כולם על אהבה, דרך אגב.

אך – באותו שיר – אהבות עבר והווה עד אין הבחן: הן מתקיימות זו בצד זו ואין האחת מוציאה את השנייה. בלב המשורר הן מתמזגות – הפלא ופלא – לאחדות שאין להבחין במרכיביה. עם כל קשיי החיים – ודווקא עימם – יש דברים בעבר הרחוק בהם טוב להיזכר. כי הנה מנגד עומדת דמותה של האישה מלשעבר שדמותה אף היא מעניקה לו משענת בעת צוקה. ראה ציטוט (ע' 16): …"הַרְבֵּה לָמְדָה מֵהַחַיִּים, וּמִסְּפָרִים./וּלְעוֹלָם אֶזְכֹּר כִּי הִיא עָמְדָה לְצִדִּי כְּשֶׁהַגַּלִּים עָלוּ לַחוֹף/וְיָמַי נִהְיוּ קָרִים, מָרִים,/אַךְ עַתָּה אִתָּהּ, הַכֹּל כְּבָר טוֹב,/הַצֵּל, הַכְּפוֹר, הִנֵּה הִנָּם סָרִים"… ואין לדעת לאשורו אם השורות מספרות על העבר או על ההווה, מתייחסות לאשת חיק המשורר מלשעבר או לאהובה כעת. ואולי על שתיהן או על כל האהובות שזכרן בא בספר מורכב מאד זה – חלות השורות – משירו (ע' 39): …"הֱיוֹתְךְ צוֹבַעַת כֹּל דָּבָר בְּטוֹב/ כָּל מָקוֹם הוֹפֵךְ בַּזִּכָּרוֹן זְהֹב".

המשורר עוצר. הוא שם לב אל הניחוחות ואל הטעמים. הוא איננו במירוץ עוד. הוא כבר מבין כי אותו 'עיקר' שהוא מחפש איננו אחר מאשר יצירותיו המגוללות בספר. הוא נוטל את שרביט 'התוכחה' בידיו ומטה אותה כלפי מושאו, 'הכתיבה', כמובא לפנינו בציטוט (ע' 15):

 עַקְרָב הוֹפֵךְ עֻקְצוֹ נֶגְדּוֹ. /אֶפְנֶה עַתָּה, אַבִּיט בַּשִּׁיר /אַתִּיר בּוֹ רֶסֶן הֲבָרוֹת /מִשְׁקָל וּבַיִת – חֻקָּם אֲסִיר.
אָמְנָם חַיַּב הַחֹק לִשְׂרֹר: /לְפִי שָׂדֶה[2] , הַשִּׁיר נוֹזֵל /אִם חָק בַּרְזֶל קֹרָא לוֹ דְּרוֹר /הַשִּׁיר הוֹפֵךְ יוֹמָן, פּוֹזֵל
אֶל פְּרוֹזָה, אֵין כָּל רֶגֶל לַסּוֹנֵט./ עָדִיף קִצּוּר עַל הַסִּרְבּוּל./ אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת רֹב הַמֶּלֶל /
/מַדִּיף אֵין–טַעַם, אֵין–חָכְמָה. /יֻשַּׂם נָא גַּם לַמֶּלֶל גְּבוּל,/ וּסְיָג לְכָל הַמֶּה וּמָה.

וקורא זהיר עשוי לשים לב איך המשורר מהתל בקורא בהכבירו מלים בשיר כדי להסביר – ולהדגים – את אי-הצורך ברוב מלל…

לספר פרקים נוספים שראוי להתייחד עימם – באשר נושאם נפרד – בעת אחרת. והם ראויים לקריאה.

אדלינה קליין – מייסדת ועורכת בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט".

————
[1] ("לל", ועוד).
[2] המשורר פנחס שדה – אמר משפט זה בערב שירה מרתונית ב"בית עגנון" ב- 24.1.1992.