אלחנן ניר: תחינה על האינטימיות: שירים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94 עמ')

אלחנן ניר: תחינה על האינטימיות: שירים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94 עמ')

אין זה קשה, לכתוב על ספר שיריו של אלחנן ניר ביקורת טובה.  –  ואמנם, אין הוא המשורר הראשון  ששיריו מושתתים על אדני מכמני תרבות ישראל: קדמו לו רבים, והוא אף מודע להם, מראשית תרבותנו בכתב –  ורומז אליהם בשיריו.  הוא שואל מלשונם ונוסך דבריו אל תוך הדפוסים שהם קבעו.   זכרי לשון מהמקרא, המדרשים,  הפיוט, התפילה  ולשון  משוררי ספרד הווים וקיימים  בשיריו גם יחד.  אמנם, אין הם קיימים לעצמם, אלא שזורים בדברי המשורר, בראיית עולמו, בחידושיו בתחום התכנים, הלשון והצורה, אף באופני הביטוי השונים, ולשון העולם המודרני.  ייחוד למשורר, וזאת אף בתחום השפה.

לדוגמא, המשוררים לפניו  אף הם השתמשו בתחבולה הלשונית של שיבוצים – שזירת פסוקים ושברי פסוקים מהמקרא אל תוך שיריהם. אף בשיר אלחנן כך – אלא שבדרך המיוחדת לו: אין אלה שיבוצים ישירים, אלא רמזי לשון למקורות  של השירה הדתית, אם בצורת הדרשה, אם בתפילות. כאמור, בכל השירים מתהדהד עולם האמונה היהודית: לשונות המקרא והתפילה. המשורר מבסס את אמריו על אדני  טקסטים  דתיים ידועים ובונה עליהם את דבריו: כך, למשל, הוא כותב: "פְּתָח לָנוּ יוֹם" (מלשון "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר", עמ' 16) או "וּמָה נַעֲשֶׂה לִבְרִית/ בַּיָּמִים שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבַּר בָּהּ" מלשון "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְְּשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שיר השירים פרק ח). אך אין אלה מעין שיבוצים כשיבוצי  אלחריזי, המשתמש בהם לצורך  ההלצה, ההומור (כגון בשיבוצו  "וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הלהב",  שופטים פרק ג כב, לספר בו על הטבח הצולה בשר על האש…),  להקל  בהם ראש: אצל אלחנן הכל נשאר כמובן בתחום החוויה הדתית, לצד חווית היום יום של אדם המכבד את אלהיו.

נושאי שיריו של  מר ניר הם – המשפחה היהודית, על דורותיה, על הסבא, הדודות, עם השביס על ראשן: האם ("ובלילה והבית חם ואמא עדין…" (והשורה מדודה, (=מאופקת) ויש בה  כדי לזכור ולהזכיר את אם המשורר שהלכה לעולמה בצעירותו: עמ' 47);  הרב השומר ועומד בראש קהילתו, ויחד עם כך מהווה חוויה ראשונית בחיי היום יום של אדם  שומר מצוות (הכוללת, בין היתר, הליכה לסליחות בשחרי היום, כנרמז בשיר בעמ' 14, למשל)  אך גם חֶדְוָתוֹ ואהבתו.

 נביא כמה דוגמאות מתחומי חידושי הלשון, השיבוצים מהמקרא, מלשונות התפלה ומהפיוט  בכלל. נעמוד מעט על צורות שיריות (אליטרציה, מצלול, לשון נופל על לשון וכו'): ותחום חידושי מלים שהמשורר  נוקט בהם בשיריו (וראה להלן) – והכל בשפה אקסטטית,  ובלבו אש השירה. זו ניכרת בביטוי החפוז, הנבלע, השבור: משפטים לרוב שאינם נגמרים, והם מלשון הרמז והסוד: אין הלשון משמשת למחשבה, כי אם לרגש: הוא הקודם לכל. וראה עמ' 7: "תֵּן מִתּוֹךְ יָּהּ / אֶלְחָנָן אֱלֹהִים אֵיפֹה / אֲבָל לָמָּה הַטְּרָגֶדְיָה רֶגַע לִפְנֵי…" – ואין הוא מסיים לשאול לפני מה? או

עמ' 11, בשיר "אַתָּה יוֹדֵעַ":. .. אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָחֵם בְּכַף יָדְךָ לֵב / קָפוּא מֵרֹב / / אַתָּה יוֹדֵעַ",

ואין הוא מְסַיֵּם את המשפט לְהַרְמִיזֵנוּ מֵרֹב מה.

אפיון זה של חצי-אמירה, כאילו המשורר כותב את הדברים בינו לבינו,  בדברים המסורים ללב, נוגע גם  למבנה הסינטקטי של מבע: "…מהילדים שחדלו לאחוז", (עמ' 13): "לאחוז" הוא פועל יוצא המצריך מושא, – ואין. לאחוז במה?  – אך דרכה של שירה זו היא דרך הרמז, הפשט ודרוש. מיטבם של השירים כתוב בשפת רזים –  ודי לחכימא. אין פירוש:  המחבר נרתע מהרציונלי, מהמוסבר, המובע ברוב מלים.

כך גם לגבי  הדברים שבחושים: בשירים שולטת הסינסתזה, ערוב החושים, התחומים.  מכאן, חלקית, עושרה של  שפת השירים: בידוע כי אין היא כבולה בגדרות המקובלים של החשיבה,  בגדרות  המובן  בחיי היום יום.   אין היא מוגבלת  בגבולות שהשכל הישר תוחם סביב המושא. "הַבֹּקֶר גָּבוֹהַּ מֵהַצִּנָּה" (הקור): (עמ' 15):" צְלִילִים רַכִּים עָגְלוּ בָּנוּ ". חוּשׁ המישוש, יכולת האבחנה של צורות, חוש השמיעה גם יחד.

שפת המשורר היא שפת השירה, העתיקה והחדשה. הוא שואב  מלשון הפיוטים והתפילה: כמשוררי ארץ ישראל הקדומים  שיריו מלאים נאולוגיזמים, חידושי מילים נדירות. (עמ' 14): "מצטמחים", "אל אש הלחש הסלתני", ("סלתני" – שם תואר), ועוד. עמ' 15: "בּוֹקֵש", (בקטע הנדמה להיות ציטוט, אך בלי ציון המקור). בעמ' 16 אנו מוצאים יצור כלאיים: "אשמורק", שאחר שהשיר דיבר על אש שחורה,  דיבוק ושיגעון, ניתן לפרשו  רומז (אולי) אל אשמדי, לאיזה אלמנט סורר ומורה  בעולם. וצריך להיות מעורה בסודות הקבלה להבין מה לאלה וליהודים ההולכים  להתפלל סליחות בחצות.

לשונות אלה  – כדרך יצירת השפה העברית בידי הקליר, ינאי, פנחס נוח נפש –  מרחיבות את גבולות הלשון העברית. המשורר משתמש בכל רובדי השפה – הקלירית והמודרנית כאחת. כזכור, משוררים אלה שחיו בתקופה הביזנטית בערך בא"י עשו את הלשון כחומר בידי היוצר: הפכו שמות עצם לפעלים שאין כדוגמתם במקרא,  קיצרו  פעלים לשורשיהם,  שלדעת נג'אח אחר כך בספרד כוללים רק שתי אותיות –  ומילאו את שיריהם ברמזים לטקסטים מקראיים עלומים.  

כך עושה  משוררנו: הוא טובע מטבע של מילה חדשה: (עמ' 19): אִשָּׁה פּוֹתַחַת וְנוֹשֶׁבֶת. .. הִיא חוֹלֶנֶת / וְהִיא דּוֹלֶתֶת …

בעמ' 38 הנשים "נֶהֱרוֹת" (דהיינו נכנסות להריון). בעמ' 49 היא "מַפְשִׁירָה לְאַט/ וּמְגַיֶּדֶת רְעִידוֹת / מְבַטֶּנֶת אֶת הַגַּעְגּוּעַ.." ועוד כיו"ב.

וליד הארכאי והלא קיים – דברי היומיום המודרניים. בשיר – מורשת  השירה הספרדית, שיר הבנוי על החרוז המבריח – אלחנן ניר משתמש גם בשפה המודרנית, במלים כמו "מוצר", "תוצר": אלה משמשים אותו ליצירת מצלול  חריף וחדשני (עמ' 18), ולסיום המרגש:   "כִּי זֶה אֲנִי  מוּצָר נִבְצָר / בְּרֶגַע נוֹצָר וּבְרֶגַע נִקְצָר / אֱמֹר לִי גַּם בְּאֵין תּוֹצָר / אִם בְּכֹל צָרָתִי לְךָ צַר". ( והקרוב ביותר אליו, העולה על הדעת, הוא שירו של הקליר המשתמש אף הוא בצליל הצדי לאליטרציה בשירו המפורסם ביותר, "אץ קוצץ"). – אך אנו בלשון המודרנית עסקינן. כך, מתברר שהמתפלל  בשירה זו הוא בעצם שולח לקב"ה SMS ודוא"ל, (עמ' 20), וּבִכְלָל, בִּכְלַל העירובין יש עירוב של לשון הקודש והחול:  המשורר כותב על "נוראות הקב"ה בארוחת הערב, עם ירקות וביצה", (עמ' 22), שואל, אגב, מה נשמע, איך עבר היום,  ומשתמש בלעז ובמלים זרות: "למה קַרְבוּת, לָמָּה הַדִיסְטָנס…". ובכלל, לשונות אחדות משמשות את המשורר, החל מהעברית של היום ושל הפייטנים והארמית של התרגומים והתפילות. ובסך הכל נוכל  ליהנות בשירה זו מהשפה העשירה שמקורותיה כל מקורות העברית.

זה עולמו של האדם הדתי היום: בביה"כ הוא חי  את העברית השורשית של אבותינו ופייטנינו, ובחוץ – את השפה המודרנית, שפת היום יום, שפת החול. אין לו ברירה: צברינו אינם מעורים עוד באידית ושפתם היא העברית על טהרתה. ואגב – כמשוררי ספרד – אף ניר  חי בשני העולמות: בעולם הקודש ועולם החול, אליו הוא יוצא מחדרו בו הוא ספון בין גְּוִילָיו, יוצא אל הטבע, אליו קול קורא לו: "לך מביתך" (כאילו זכר למלים ששלחו את אברהם מארצו וממולדתו),  "לך מחדרך…לך מהקיץ…בסוף שבט…מהצרצרים, מהשחפים לעת ערב…": כי יש בשירים אלה  מעולם החי, והם ספוגים  ריחות א"י, פרחים וטבע, סמטאות ירושלים, עין כרם והנחלאות. והמשורר חי בכל העולמות, בעולם הקודש ועולם הטבע המתחדש, העולם החמור, הסגור בחדריו של החוקים והמצוות ובעולם  רך יותר של הליריקה הרומנטית והסימבולית: בעולם הדלקת הנרות, נרות שבת, ובעולם הטבע בחוץ, מעולם התפילה ומעולם "ארוחת הערב עם מיני ירקות", כי הנעלה חי ותוסס אך אין  לו קיום מבלי הבסיס בארצי.

בסיכום לחלק זה של המאמר: בידי המשורר חכמת שיזור המלים  הלקוחות מעולמות עליונים וחיי יום יום, עולמות האמונה והחוויה, והוא שוזרם  לבסוף לכדי מבע של ליריות ורגש.

לסיום, ברצוני להביא  שיר בו אני שומע – ואולי לא רק אני – את זכר השואה:

ככתוב בשיר "דור שלישי",  – אלחנן הוא נראה להיות דור שלישי  ליוצאי השואה. הוא פוגש  עוד – בחיים ובשיר – את "סַבְתָּא אֶסְתֵּר,  [ש]לָקְחָה מִשָּׁם / אֶת רַעַד הָעֵינַיִם שֶׁהִשְׁאִירוּ לָהּ",  והיא מספרת על האימים שעברה, על הבריחה ביער, כש"הָרָב הִתִּיר לָהּ גַּם לֶאֱכֹל "דָּבָר אַחֵר", כִּמְעַט לַחֲנֹק עַצְמָהּ אִם מִתְקָרְבִים…./… כְּשֶׁיֵּשׁ לִיהוּדִי קֶבֶר", –  מסכם המשורר – זוֹ גְּאֻלָּה".  ואני נזכר בביקורי אשתקד  – אחר כל כך הרבה שנים, אחר כל כך הרבה שנים שאמי אני מתה, נחנקה,  לא עלה בגורלה לברוח מבעוד מועד –  האישה שילדתני ועלתה בעשן במשרפות וארובות אושויץ – שרק בלבי, שם היא קבורה, יש לה זכר וגאולה: בביקורי ליד הריסות תאי הגאזים באושוויץ, שיעמוד בהם זכרם של שונאינו, הגרמנים, לדיראון עולם.