בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
.jpg)
הרהוריי.
אני מתלבט אם לפרסם היום – כבר פרסמתי כל יום ואינני יודע אם קוראיי עוד אתי. ז. א. אם יש לי כל כך הרבה קוראים שכדאי לעמוד בקצב הזה של פרסום אחד ליום.
תהיתי – איפה הם קוראיי-מגיביי מימים, – לי, לוסי, יעל, נעמי טפלוב (?!), גיורא, חני (לבנה) ועוד רבים-רבות טובים-טובות ( טובה גרטנר, הנפרדת במילה "להתראות", וסיגל, הפותחת את דבריה במילה "היי"). עובר את דפי פרסומיי הקודמים ומבקש להיזכר במגיבים/ות, ומוצא שאני סוף סוף לא כל כך לבד.
התייצבו נא, שאדע אם עודכם/ן קיימים/ות . שהרי – מתברר – המעלה באתר שאנו מדברים (לפחות לעתים כך נראה) אל אנשים מסוימים, לא כמו בעיתון למשל, שם אנו כותבים לקוראים אנונימיים, שאולי קיימים אך אולי לא. הכתיבה כאן היא כאילו – שיחה עם בני איש. (ולעתים היא נדמית בעיניי כשיחה עם קיר).
אמש קראנו, אני וידידתי, בספר תהלים. הגענו לפרק ק"ז: וכאן נוכחתי מחדש כי סדנא דארעא חד הוא, כי מוטיבים ספרותיים עוברים ממקום למקום, מתקופה לתקופה, מסופר לסופר. ואמנם, יש גם תופעה של איסוגלוסיה, כלומר תפוצת נושא – במקרה שלנו ( במקרים אחרים מאכל, שפה, מנהג) המתפשט על ידי מגע, מסתנן מבעד גבולות של עמים וארצות, במרחב ובזמן.
הנושא שמצאתי – האדם המגיע אחר תלאות ההליכה במדבר אל העיר הבצורה, בה הוא מוצא ביטחון ומנוחה – נושא זה במקרה דדן המתגלה בספר תהלים, פגשתיו לראשונה בשירה השומרית, שאמנם היא קרובה לארץ ישראל ביחס – מקורה במסופוטמיה – וניתן לומר כי במידה מסוימת קרובה גם בזמן, – היא העת העתיקה.
והנה היא בספר תהלים:
ספר תהילים פרק קז
(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:
(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:
(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:
(ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:
(ח) יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
ספר ירמיה פרק ב
כֹּה אָמַר יְהֹוָה: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִך,ְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
ספר ירמיה פרק יח
…לָלֶכֶת נְתִיבוֹת, דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה…
ספר דברים פרק ב
כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ … יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה.
דרכים
הוֹ, לוּ מַלְכוּת, וּבָהּ שְׁבִילִים רְחָבִים,
הַדְּרָכִים הַיְשָׁרוֹת בֵּין שָׂדוֹת יוֹבִילוּ,
בָּתִּים אֲדֻמֵּי גַּג יְלַוּוּן, וִילָדִים מְשַׂחֲקִים,
וְגַנּוֹת עִם עֲצֵי פְּרִי מָתוֹק בְּרֹב צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת:
וְאָהֳלֵי מוֹר, עֲצֵי צֵל לְנָוֶה לַיָּגֵעַ:
שֶׁהָעוֹלִים מִתַּחְתִּיּוֹת הַשְּׁפֵלָה, הַמִּדְבָּר, הַיּוֹרְדִים מִפִּסְגּוֹת הֶהָרִים
יִמְצְאוּ מַעֲיָן, שָׁם חַיִּים הַמַּיִם מְפַכִּים.
אַף הַנּוֹדֵד, הַהוֹלֵךְ לְאוֹר כּוֹכָבוֹ בַּאֲפֵלַת הַלַּיִל
יַגִּיעַ אַל מְחוֹז חֶפְצוֹ בַּדֶּרֶךְ הַבְּטוּחָה, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ,
יַגִּיעַ אַל מְחוֹז חֶפְצוֹ, וּכְבָר תְּחַכֶּה לוֹ, בַּפֶּתַח שְׁעָרֶיהָ
הָעִיר, הַבְּנוּיָה בְּשֶׂגֶב.
מקור: Amalia Kuhrt, Mesopotamia in the Third Millenium, p. 68.
קוראים אותך, חוששים להתבטא כיוון שאתה מגיב בשליפות בלתי צפויות. איש אינו חורש רעה, ודאי לא נגדך.
ובכל זאת העדפתי את תהילים. אני קוראת את הפרק הזה יום יום.
אביטל חביבה, אי אפשר להשוות הכל לכתבי הקודש. יש למשורר זכות לשאוף לכתוב ולנסות לכתוב על דברים נעלים והוא אינו בתחרות עם הכתובים ועם איש, אלא עם כשרונותיו ואמיתו.
תודה על תגובותיכן (עד כה. ונסיוני מורה לי כי אם אני מודה – כאילו "מסכם" – אין כבר יותר תגובות).
תודה לאביטל – לא נפגעתי מכך שהיא מעדיפה את מה שכתוב בתנ"ך על מה שכתבתי אני).
תודה לרות שאינה מעדיפה שאקפא על שמרי המקרא. אביטל – הן כתבתי שאין נושאים חדשים: ידוע כי הכל כבר כתוב במקרא, כולל הפרופלר. אף על פי כן – אין להתחרות במקרא, אך מותרת תפילת הפרט.
תודה גם למגיב/ה הראשון/ה. לא ידעתי כי אני שולף – אך מה טעם בתגובות ידועות מראש? אראה בדברי הכתוב מחמאה על חידושיי ומקוריותי. ואמנם, הכל אני שולף, טרי ורענן מנשמתי. ובוודאי אין מה לפחד ואין מה לחשוש – אין לי כל כוונה לפגוע. תגובה טובה מרעננת, מרנינה ומפרה. אז המשיכו לקרוא ולהגיב.
ותודה על הכל – על מה שלא הגבתי, שהרי צר המקום מלהשתרע. ותודה.
סליחה משה ממש לא התכוונתי לפגוע בכתיבתך, סלח לי, הכוונה הייתה להביע את אהבתי לפרק הזה ספיציפית .
יש לך שירים הומוריסטים שאני אוהבת ועוד..
חשבתי שזה איזה שיר שומרי, סליחה על אי ההבנה.
לאביטל,
ותודה שוב. אבל זה באמת שיר שומרי (אני רק תרגמתי אותו). המקרא – כבודו במקומו: כל יום אני מתפעל מחדש מרמתו הספרותית, מרמת הלשון, מהריאליה, מהתוכן הנעלה והעומד על רמה אנושית והיושר הרב בו הדברים נכתבו שאין בידינו לרדת לעומקו. – השיר שלי (כלומר השיר השומרי) גם מבטא מצב אנושי, זה הנושא שהתברר לי כי הוא מופיע גם במקרא. – ותודה על דבריך, – הם חשובים – ונקווה כי כבר הכל ברור ונהיר וברי ושלם ומואר ומבואר… (ואתך הסליחה על האריכות…)
משה
לגב' אביטל, שלום,
יש לי תוספת.
אני רוצה לשער כי את מודעת למקורות של התנ"ך בתרבות המזרח הקדום– על כל פנים אני מחפש עדויות לכך.
לא ארחיב – על המיתולוגיה השומרית-אכדית-בבלית, שם בריאת העולם והמבול ובריאת העולם בדבר ה' ועוד הרבה. אלה סיפורים ואני מחפש בעיקר עדויות ספרותיות לכך שהנביאים ועזרא למדו בבתי אולפנא של בבל ו/או אוגרית וכי אוצר המוטיבים היו במזרח הקדום נחלת הכלל. כמובן אי אפשר כאן לפרט או לדייק או להביא דוגמאות רבות. די לי כאן בשניים – השני שמצאתי וכתוב בבלוג זה, והראשון הוא קטע מגלגמש ששלמה המלך ידע כנראה ושזר אל תוך דבריו בקוהלת. ככתוב בגלגמש: (המקור הוא נוח שמואל קרמאר,
Kramer, Samuel Noah, 1897- Gilgamesh and the huluppu-tree : a reconstructed Sumerian text
חַיֵּי אֱמֶת (תרגם ועיבד: משה גנן)
גִּילְגָּמֶשׁ, אֶל אִן תִּדֹּד ?
הַחַיִּים אוֹתָם חִפָּשְׂתָּ, אֵינָם קַיָּמִים.
גַּם לֹא תִּמְצְאֵם לְעוֹלָם, לֹא בָּאָרֶץ , לֹא בַּשָּׁמַיִם.
הָאַלִּים בְּבוֹרְאָם אֶת הָאָדָם, לֹא נָתְנוּ לוֹ דָּבָר
מִלְּבַד מְעַט חִיּוּת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שֶׁסּוֹפָהּ אַךְ מָוֶת.
– גַּם מְעַט הַצֶּבַע וְגָוֶן שֶׁהִלְווּ – כֻּלָּם אַךְ אַשְׁלָיָה,
בְּעוֹד אֶת הַחַיִּים לַאֲמִתָּם הֵם נָטְלוּ אַךְ לָהֶם לְנַחֲלָה בִּלְעָדִית.
הֵן כָּךְ הוּא הָאָדָם; אִם בְּיָדוֹ כֶּסֶף, אוּלַי הוּא מְאֻשָּׁר, מִי שֶׁאֲסָמָיו מָלְאוּ בָּר וְגָרְנוֹ שְׂעוֹרָה הוּא יָשִׂישׂ.
אַךְ זֶה שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר, הוּא יִישַׁן שְׁנַת אֱמֶת.
מִי שֶׁנּוֹלַד אֶתְמוֹל, לְמָחָר יָמוּת,
כְּהֶרֶף עַיִן יִפֹּל אָדָם, לִבּוֹ יֻכֶּה עָפָר.
לְרֶגַע יָשִׁיר וִיזַמֵּר בְּעֹנֶג,
רֶגַע וְהוּא כְּבָר אָבֵל
קוֹלוֹ הִי וְהֶגֶה.
בֵּין בֹּקֶר לָעֶרֶב יְשַׁנֶּה טַעֲמוֹ.
כְּשֶׁהוּא רָעֵב , הוּא נִרְאֶה כְּפֶגֶר.
אִם יִשְׂבַּע וּמָלֵא כִּרְסוֹ, בָּאֵלִים יִתְחָרֶה. כְּשֶׁהַכֹּל שַׁפִּיר, יְגַבֵּב הֲבָלִים עַל עֲלוֹתוֹ רְקִיעַ.
כְּשֶׁצָּרוֹת יַקִּיפוּהוּ, הוּא חָשׁ עַצְמוֹ בַּתֹּפֶת.
גִּלְגָּמֶשׁ, אֱכֹל וּשְׁתֵה,
מָלֵא אֶת לִבְּךָ בַּיֵּשׁ וּשְׂמַח בְּחֶלְקְךָ תָּמִיד,
מָלֵא יָמֶיךָ בְּגִיל וְחֶדְוָה וּרְחַק מִדְּאָגָה;
חוּלָה וּרְקֹד, הַקֶּשֶׁב לְדִבְרֵי שִׁיר וְזֶמֶר,
עֲטֵה עָלֶיךָ לָבָן, וּבַגְּדִי חֲמוּדוֹת.
חֲפֹף רֹאשְׁךָ וּפַזֵּר בֹּשֶׂם עַל גּוּפְךָ תָּמִיד.
הַבֵּט בְּטַף הַמַּחְזִיק בְּיָדֶיךָ,
תַּן לְאֵשֶׁת חֵיקֵךְ לֵהָנוֹת מִקִּרְבָתְךָ הַחַמָּה.
אֵלֶּה הֵם הַדְּבָרִים הַיְּחִידִים שֶׁהֵם עִנְיָנוֹ שֶׁל הָאָדָם.
והכתוב בקוהלת:
(7) ספר קהלת פרק ט
(ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:
(ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר:
(ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
קוראים אותך משה, לא תמיד יש זמן להגיב. לא תמיד יש חזק.
לפעמים הם ארוכים וקשה לקרא מהמסך. אז לפעמים אני מדפיסה, אבל עד שאני קוראת….
את זה אהבתי. את הדרכים צריך "לעשות", ברגליים ובנפש ועם אמונה שנגיע.
לוסי,
תודה. אכן כנים דבריך.
משה