בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
(מבקש לראות מה יקרה לשיר זה ביניכם)
שָׂרָה – תְּמוּנָה אַחֲרוֹנָה
שָׂרָה שָׁכְבָה מְפֻיֶּסֶת. הִיא עָמְדָה לָמוּת.
הִיא אָסְפָה חֲבֵרֶיהָ לִשְׁעַת פְּרִידָה.
קְצָת בְּכִתָּה.
אָמְרָה:
עַל כְּלוּם אֵינֶנִּי מִתְחָרֶטֶת.
יָחֲסָי עִם בְּנֵי אָדָם טוֹבִים.
אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת דָּבָר לְאִישׁ.
רַבִּים בָּאִים לְבַקֵּר. מְבַקְּשִׁים עֲצָתִי, כְּמִיָּמִים יָמִימָה.
שָׁכְבָה בְּחָלוּק לָבָן, צָחוֹר, עַל כַּר לָבָן.
שׂוֹחְחָה בְּנַחַת, מוּדַעַת, מְפֻיֶּסֶת; כְּאִלּוּ עוֹלָם לַפָּנֶיהָ,
וְאֵין בָּהּ צַעַר עַל דָּבָר שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה מֵאָחוֹר.
ומצטער אם זה פגע במישהו
מה אמור לפגוע במישהו?
לא יודע – פשוט, כפי שאתה/את רואה, טרם התאוששתי מהמכות שכבר התרגלתי לקבל באתר הזה. אז יש כאלה שנוהגים להתנכל לכל דבר שזז – אגב הפרסום הזה חשבתי לבחון אם יש שימצאו גם כאן משהו שגורם להם לצעוק ככרוכיה.
שיר פרידה שהוא חידה. בעיקר בגלל שתי שתי השורות: זו שמקדימה אותו וזו שבאה בסופו. האם אתה רוצה לשתף אותנו בפתרון חידת הפרידה?
מר פדרמן,
יש לי ידיד שאיננו חבר בבלוג הזה, אך הודיעני כי הוא עקב בהתמדה ושאט אחר קרבות הרחוב – כך הוא קורא לזה – שהתחוללו כאן.
ואני, ברשותך/במטותא ממך, הייתי מעדיף אותך מתייחס לשיר ולאו דוקא מה שסביבו. השיר, לדעתי, שווה את זה. או בעיניך לאו דוקא? ועדיף להתעסק בו ולא בקרבות הרחוב. הלא אין נפשך שוקקת אליהם, אקווה?
מי יודע.
אבל כבר הסברתי די, כמדומה.
שיר נקי ויפה, חף מהתחכמויות, מן תמונה כזו שאתה נותן. קולנועית אפילו.
(ואתה עוד מתייחס לתגובות משה? לי כתבו רק עכשיו בבלוג המתחרה שאני "קרציה ורוצה רק צהוב" אחרי שכתבתי את הזכרונות המשפחתיים הכי כואבים שלי. אז מה נגיד? את המתבהמים מוחקים מיד. חבל אפילו לבזבז עליהם זמן).
עצוב ונקי ופשוט. בגלל השם "שרה" דמיינתי קשישה. אבל למעשה אתה לא מוסר את גילה.
יפה ההשלמה שהיא לוקחת עמה .
לוסי,
תודה,
גילה לא חשוב: היא לא היתה צעירה, גם לא ממש זקנה (אולי 40-50?? נגיד 45, כי בנה עתה בן 25?) אך אין נפקא מינא לגבי השיר בפרטים ביוגרפיים. היינו חבריה בחייה, כבר לא היה קשר רב, הזמינה אותנו לתפילת אשכבה, ישבנו – מעטים – סביבה כמו אי אז כשצמאים לדבריה היינו מקשיבים לדבריה (כאילו היו לנו אורים ותומים).
נכון, משה. תארתי לעצמי שהגיל לא חשוב וזה מה שיפה בשיר. יש לנו איזו יראת כבוד כלפי ההולכים למות, כאילו בעצם העובדה שהם הולכים למות הם עולים באיזו דרגה.אני חושבת שהמעשה והתאור שלך עצובים מאוד, וכמו הרבה דברים עצובים- גם יפה.
ליעל,
תודה על דבריך.
כתבתי לשירלי עם שאלה מה קרה לתכונת הבלוג להודיע לדוא"ל שלנו כל עת שמופיעה תגובה. ענתה כי הבלוג החליף שרת. האם יש סיכוי שהתכונה תחזור? בלעדיה עשויים לפספס תגובה,או לאחר תשובה עליה, וחבל.
ואני מזמן נוהג כדבריך – ממך למדתי!! ותודה!! ומוחק תגובות מגעילות הנוטלות את החשק לחיות ומביאת את האדם להרהורי חרטה על כי הוא בבלוג הזה. אני שומר אותן רק לעתים, כדי להציג ראי מול העולם שיתבוננו וייגעלו גם הם. אלא שמהלב קשה יותר למחוק – תגובות טיפשיות מלאות רצון רע הנובעות מלב קלוקל מותירות אחריהן לא אחת פצע שאיננו נמחק כל כך בקלות, אבל – I hope – עם הזמן בכל זאת יכהה חודן. יכהה חודו של מי שטען שאני טועה – אך אין בידיו היושר והנימוס להודות (לאחר הוכחות בדבר דיוק טיעוניי) שהוא טעה. האיש הוא מורה לתנ"ך. גם לא תימחק לעולם ההאשמה – out of the blue – של הזקנה שמכל החטאים האפשריים מצאה לה שעשוע-שבת להאשימני בהטרדתה המינית.
אך הרשי לי נא להזכיר, בקונטקסט זה, את המגיבות החמודות, שמגיעות רק תודות על תגובותיהן. האם סוד אני מגלה לפניך כי דבריהן/ם מחממים את הלב?
אין לי מושג. רק לשירלי הפתרונים.
והעיקר שיש מגיבניות חמודות. זה מאזן את הלא חמודים.