בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
שירים משומר.
She comes up from the swamp,
is fierce, terrible, forceful, destructive,
powerful:
[and still,] she is a goddess, is awe-inspiring. Her feet are those of an eagle, her hands mean
decay.
Her fingernails are long, her armpits unshaven. She is dishonest, a devil, the daughter of Anu. In view of her evil deeds, her father Anu and her mother Antu
sent her down from heaven to earth.
The daughter of Anu counts the pregnant women daily, .
follows on the heels of those about to give birth.
She counts their months, marks their days on the wall.
Against those just giving birth she casts a spell: "Bring me your sons, let me nurse them. In the mouth of your daughters I want to place my breast!"
She loves to drink bubbly(?) human blood, (eats) flesh not to be eaten, (picks) bones not to be picked.
(From Lamaštu series, tablet I)
דְּמוּת הָאֵלָה; מוֹצָאָהּ – מַדְמֵנָה
מֵהַמַּדְמֵנָה הִיא בָּאָה:
עַזַּת פָּנִים הִיא: אָיֻמָה: אַלִּימָה: כֹּחָהּ אַךְ לְקַעֲקֵעַ:
אַךְ אֵלָה הִיא, בְּכָל זֹאת, מַפִּילָה חִתָּתָהּ:
רַגְלֶיהָ טוּפְרֵי צִפּוֹר, בְּיָדָהּ הַכֹּל יִבֹּל, יֶאֱבַל,
צִפָּרְנֶיהָ חָתוּל, יָדֶיהָ אֲרֻכּוֹת;
שֶׁחְיָהּ כֻּלּוֹ שֵׂעָר.
רַחָק מִמֶּנָּה יֹשֶׁר, הִיא שֵׁדָה בַּת אָנוּ.
בִּגְלַל כָּךְ שָׁלְחוּהָ מִשְּׁמֵי רוּם לָאָרֶץ, נִדּוּהָ מִשְּׁמֵי רוֹם.
בַּת אָנוּ וְאַנְתּו– עֵינֶיהָ בַּהָרוֹת מִדֵּי יוֹם,
עוֹקֶבֶת אַחַר הָעוֹמְדוֹת לָלֶדֶת.
מוֹנָה אֶת חָדְשֵׁיהֶן, מָתוָה קַו לְיוֹם בַּקִּיר
לוֹחֶשֶׁת הִיא עַל הָהָרָה: הָבִיאִי,
הָבִיאִי וְקָרְבִי אֶת עוֹלָלֵךְ אֶל פִּי, הָבָה אֵינִיקֵהוּ.
בְּנוֹתַיִךְ יִרְווּ מִדּוֹדַי דָּם.
אֶת שַׁדַּי, פִּטְמָתָם אָשִׂים בְּמוֹ פִּיהֶן.
הִיא אוֹהֶבֶת לְהַרְווֹת צִמְאוֹנָהּ בְּדָם אָדָם הַמְבַעְבֵּעַ,
עַל בְּשָׂרוֹ תִּזוֹן בַּלֵּילוֹת לְלֹא רַחֵם,
עַצְמוֹתָיו תְּלַקֵּק, תְּלַקֵּט.
) מסדרת ה- Lamaštu, לוח מס' 1)
הערה: מוטיב הגירוש משמים בעבור אי-יושר חוזר בשיר "נשואי סוד". תיאור האלילה כרמאית מקובל בשירה השומרית. האלים אינם מצטיינים בהנהגה כשרה. הם אינם יצורים מוסריים כלל, שטופים הם בזימה, גנבים, רוצחים ומבורכים בתכונות כיו"ב, כמעט כבני אדם.
דבר אחר: אוהבי סרטים יזכרו וודאי את סרטו של רומן פולנסקי ( ע"פ ספרו של אירה לוין): "תינוקה של רוזמרי". אז שלא יקום כאן איש לטעון כי אמונות תפילות כאלה אין להן עוד שימוש בעולם, שהן מזמן פסו מן העולם. המוטיב חי, הסיפור עדיין חי בלב הנוגעים בדבר. [1]
כשחזרנו מהסרט ביקרנו אצל זוג ( הוא רופא, היא ספרנית – אנשים משכילים. היא היתה בהיריון. היא כמעט גירשה אותנו כשסיפרנו לה את תוכן הסרט – על זוג צעיר – האישה עומדת ללדת – זוג זקנים גר בשכנותם, ואלה מטפחים את האישה בידידות בולטת, משקים אותה מיני משקאות חשודים – הם רוצים את תינוקה, מקווים כי היא יולדת את השטן ( חילוף למוטיב הולדת ישוע), מכינים עבורו גם עריסה שחורה.
שתהיו בריאים. ( מישהי פה בהריון…?)
[1] In Roman Polanski's first American film, “Rosemary’s Baby”’, adapted from Ira Levin's horror bestseller, a young wife comes to believe that her offspring is not of this world. Waifish Rosemary Woodhouse (Mia Farrow) and her struggling actor husband, Guy (John Cassavetes), move into the Bramford, an old New York City apartment building with an ominous reputation and only elderly residents. Neighbors Roman and Minnie Castevet (Sidney Blackmer and Ruth Gordon) soon come nosing around to welcome the Woodhouses to the building; despite Rosemary's reservations about their eccentricity and the weird noises that she keeps hearing, Guy starts spending time with the Castevets. Shortly after Guy lands a plum Broadway role, Minnie starts showing up with homemade chocolate mousse for Rosemary. When Rosemary becomes pregnant after a mousse-provoked nightmare of being raped by a beast, the Castevets take a special interest in her welfare. As the sickened Rosemary becomes increasingly isolated, she begins to suspect that the Castevets' circle is not what it seems. The diabolical truth is revealed only after Rosemary gives birth, and the baby is taken away from her. Polanski's camerawork and Richard Sylbert's production design transform the realistic setting (shot on-location in Manhattan's Dakota apartment building) into a sinister projection of Rosemary's fears, chillingly locating supernatural horror in the familiar by leaving the most grotesque frights to the viewer's imagination. This apocalyptic yet darkly comic paranoia about the hallowed institution of childbirth touched a nerve with late-'60s audiences feeling uneasy about traditional norms.
מרתק ועתיק. תודה שהבאת, משה.
הי משה, די מצמרר ואני חשבתי שכבר שמעתי כל מה שמטיל אימה בעת הריונותיי. משום מה יש לנשים מן חוסר טאקט שכזה לספר לאישה הרה על כל האסונות והפחדים. ואיזה מזל שאף אחת לא הכירה את הסיפורים האלה, עכשיו אני גיבורה לקרוא ולהנות.
סיגלי, כה לחי.
תודה לך ולכל הבאים עוד שהם ואת לא נלחצת.
אם רבתית ובחורה נבונה ונעימת סבר אקרא לך, אוסיף לקרוא לך, כל עוד לא תמחי על כך, סיגלי, מתוך כבוד והערכה ורגש חם, למרות שגיורא פישר כבר מחה על כך בשמך, כאילו כאן קבורים הרמזים והסימנים לכל חטאיי… אבל לא, רק נעים למצוא שיש פה בבלוג גם אנשים נעימים וחכמים (אחדים, למעשה.).
הי משה, אני קוראת את הכבוד וההערכה בתגובותיך אלי, ואין לי תלונות משום סוג. נהנית להגיב אצלך ומעריכה את תגובותיך.
מאחלת המשך יום טוב ויצירתיות בלוגית, ובכלל,
סיגל.
לגב' סיגל,
הבלוג חדל מלהודיענו על הופעת תגובת ועל כן רק היום השגחתי בתשובתך – עליה עני מודה.
כה לחי.
משה
איזה פחד! זוכרת וזוכרת את תינוקה של רוזמרי. והוא היה אחד הסיוטים שלי בהריונות.
עוכר שלווה הטקסט הזה גם.