תגובות ( על מקור השם "מפיסטופלס"): "הארץ" מהיום

לעתים נדירות קורה שמישהו מעלה  שני פוסטים באותו יום ( זה נגד התקנות).

אבל קורה. קרה לאחרים. 

זה איננו רצוי. אבל אם למישהו סיבה רצינית לעשות זאת – הלא לא יעמידו אותו  לקיר והאיש לא יוּצָא להורג.

אני עשיתי זאת עד כה רק פעם, אם זכרוני איננו מטעני –   בטעות. פרסמתי באותו יום  – מיועד למחרת.

קיבלתי הערות לא נעימות.  מן הסתם הגיעו לי. (אינני יודע אם אחרים, כשעשו זאת, קיבלו גם). אבל הרי ההערות האלה  נבלעו בעוד הערות שקיבלתי.

עתה אני מתעתד אף על פי כן לפרסם שני טורים בו ביום, והפעם במודע ולא במקרה.

הסיבה: כי זו חדשה, וכל חדשה טובה  רק ליום בו היא מתרחשת. למחרת היא אולי מתיישנת.

סיבה אחרת ותירוץ טוב אחר לפרסום הכפול – כמה ימים נמנעתי מלפרסם.  יהיו שיבינו מדוע.

ענינו של הפרסום דהיום הוא  המכתב הבא למערכת "הארץ", שהתפרסם היום, יום ו" , 26.12.2008:

היו שטענו כי במאמריי – שנכתבו כולם כמובן בעקבות כותבים אחרים  באתר טורים זה –  אין בהם חידוש   והם אקדמיים מדי כי  מצורפים אליהם הערות ואינם אקדמיים  מספיק כי אין בהם דיוק – טענות שנשמעו בלא הוכחות והצבעה על הפגם  הראוי בהם לתוכחתם –  זכו אף על פי כן שב"הארץ" לא חשבו אותם  נטולי חידוש שאינם ראויים לבוא לפני קהל קוראים ובלתי ראויים לפרסום. רק ב"בבננות" הם זוכים לקיתונות של נאצה. (והרי היו לי עוד פרסומים בבמות ראויות. העורכים ראוי בדבריי די חידוש וענין והדברים זכו  לראות אור ולא חשכה).

  מעיד אני עליהם שהם נכתבו בלא כל תלות או אפילו זיקה לדבר כלשהו שנכתב על ידי אחרים – הדברים היו נכתבים גם בלעדיהם, ובכיף.  אינני  ממש זקוק לאחרים כדי לכתוב – אולי  ראיתם ביתר פרסומיי שאף אחד מהם לא נשען על דברי אחרים-  מלבד  שקרה שדברי אחרים שימשו מעין מאיץ או עילה להיכתבם, מעין דו-שיח או נסיון לדו-שיח, לעתים קלוקל. (דהיינו נסיון שהתקלקל, שלא עלה יפה).

זה נראה לי אז טבעי – אך אולי עוולתי, כי הגיעוני התקפות  בוטות גם מכיוון זה.

 בלוג כזה  – במקרה הטוב – עשוי לשמש כר לחילופי דעות ודיון רציני בנושאים שונים. אצלנו הדיון הרציני מתמצה בקללות, עלבונות והאשמות בהטרדות למיניהן כו".  –

כמובן, שמחתי על הפרסום   – וההוכחה בו כי ראויים דבריי – הביאוני לפרסום כפול זה להיום – ואלה הרואים ללבב יישאו לי, ואחרים –  שישמחו בצדקתם.

 
נ. ב:

אגב, יש בקטע גם תשובה לדברי המנוול  שטען שדבריי מסורבלים וארכניים. זה סגנוני בדרך כלל – מעט המכיל מרובה, סגנון מאד תמציתי.  אלא שיש לי לעתים לא מעט לומר – מן ההכרח שהדברים תופסים מקום. המתעייף מהם, יחדל.  ישפטו נא על פי הקטע הנ"ל, מי שבא לו לעשות כן. וד"ל.