שירי שומר  על הלידה

 

לא בשיר אחד בלבד  בין שירי שומר ניכר עד כמה הלידה וגורל היילוד העסיקו את  דמיון השומרים. (בכותבי "שומרים", כוונתי  כמובן גם לְאַכָּדִים, עימם הם חיו  בארץ אחת, בסמוך זה לזה, כמו אנו עם הערבים, שני לאומים.  גם ספרותם הייתה אחת: האכדים שמרו על השפה השומרית ועל ספרות שומר 2000 שנה אחר שהיחידה הלאומית של השומריים כבר לא  הייתה קיימת.  

  

העסיקה אותם דמות האם היולדת, תיאור צירי הלידה, גורל היילוד, כאמור, אם נולד הוא חי או מת: רגעי ההנקה ודמויות האימים שרגעים אלה מעלים בדמיון – החשוך והמכאיב – של אמהות קדומות אלה – יש בהם מן המזעזע והמחריד. ואמנם, רק למחוסנים מוצע לקרוא בשורות אלה – שבמקורם היו שייכים לסוגה הספרותית של הלחשים, בעיקר, כלומר שירים שנאמרו  כדי להגן  מפני עין הרע.

אני קשור בשירים כמתרגם, כקורא שירה, כמעיין בתרבויות עתיקות (בעיקר השומרית, כידוע), אך גם כסתם אדם. ומעשה שהיה כך היה:  ביקשתי לבקר ידיד (שהתאבד ונשאר חי למרבה השמחה) בבית  החולים באילת.  בכל הפרוזדור הארוך לא הייתה נפש חיה לשאול את פיהו איפה  חברי שוכן. באין ברירה, נטלתי גורלי בידי ועברתי את הפרוזדור, פותח וסוגר דלתות  בעלמא.  חלק מהחדרים היה ריק, אך באחד מהם השתרעה מולי  על מיטת הניתוחים אישה, רגליה הפסוקות מופנות אילי, כולה דם.  פניה המופנות אחור לא ראיתי.  הרופאים יצאו להפסקה והותירוה אחריהם לשעה קלה, ללא משגיח וללא  נפש חיה סביבה. חדר למוחי משהו ממהות הלידה. תמונה זו ורושם זה נותרו חרותים  בזיכרוני.

והנה רצף שירים  מתחום נושא זה: על הלידה ועל  התינוק הנולד, וכיו"ב: התרגום נעשה בידי. בסוף כל שיר צוין המקור ממנו השיר נלקח. 

קִינַת  אִשָּׁה  עַל  וְלָדָהּ  שֶׁלֹּא  נוֹלַד

 

"מַדּוּעַ כָּךְ תָּשׁוּטִי כִּסְפִינַת אֵין אוֹנִים ,

כְּעַרְבָּהּ שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ בְּמַיִם אַדִּירִים?

לוּחוֹתַיִךְ שֻׁבְּרוּ, רִכְסָתֵךְ[1] נִכְרְתָה, אֲבוּדַת עֹגֶן אַתְּ,

נֻתַּק גַּם הַחֶבֶל שֶׁאָסְרָה אֶת אַרְבָּתֵךְ אֶל הַחוֹף".

 

"הָכֵיצַד לֹא אָשׁוּט בְּמַיִם אַדִּירִים,

הָכֵיצַד לֹא תִּמְצְאֵנִי בְּלֹא עֹגֶן, בְּלֹא רִכְסָה?

בַּיּוֹם בּוֹ נָשָׂאתִי, כְּאַרְבָּה, בִּי פֶּרִי, הוֹ כַּמָּה שָׂמַחְתִּי,

כַּמָּה עָלַץ בִּי אִישִׁי – רַק חִכָּה כִּי אַגִּיעַ עִם מַשָּׂאִי אֶל הַחוֹף.

 

בַּיּוֹם בּוֹ יָלַדְתִּי, עֵינַי נֶעֱנָנוּ.

 

בִּקַּשְׁתִּי אֶת בַּת-אֵל, אֶת כַּפַּי נָשָׂאתִי:

"מְגִנַּת כָּל אֵם יוֹלֶדֶת, אַתְּ אִמִּי, הָפִיחִי בִּי חַיִּים"!

אַךְ גְּבִרְתִּי, בִּלְתִּי,  הֵלִיטָה אַל אֶת פָּנֶיהָ.

"אַתְּ, מִי אַתְּ, מַה תּוֹסִיפִי פַּלֵּל?

 לֹא כָּל סְפִינָה טְעוּנָה מַגִּיעָה אֶל הַחוֹף".

 

אִישִׁי, הוּא אֲהֵבַנִי,  הוּא רֵעִי, אֲהוּבִי,

בִּרְאוֹתוֹ פָּנֶיהָ מוּלָטוֹת בְּכַפֶּיהָ, זָעַק:

"אִם אַתְּ כֹּחַ אֵל, וּבוֹ, בַּעֲבוּר רֹב גָּוֶן, עוֹד אַהֲבַת חַיִּים,

פִּתְחִי לֵב לַתְּפִלָּה, רַחֲמִי, הַצִּילִי הַנֶּפֶשׁ"!

 

כָּל הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בָּהֶם בְּרֹב טוּב עִם בַּעֲלִי הָיִיתִי,

שָׂמַחְנוּ לִקְרַאת הַיֶּלֶד שֶׁיַּחַד חוֹלַלְנוּ,

הַמָּוֶת הִתְגַּנֵּב בַּחֲשַׁאי מִבַּעַד לַפֶּתַח,

הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי חֶשְׁכַת לֵיל חַלּוֹנוֹת,

הִתְפַּרְקֵד בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַחֶדֶר וְאָרַב:

נִכְנַס קוֹמְמִיּוּת לַגִּפָּר, חֲדַר כְּלוּלוֹתֵינוּ.

הוּא שֶׁנִּתֵּק אֶת הָרִכְסָה, שֶׁגָּדַד חֶבֶל, עֹגֶן,

הוּא שֶׁשְּׁלָחַנִי עַל פְּנֵי הַזְּרָמִים הָעֲמֻקִּים

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה, מִמֶּנָּה אֵין שִׁיבָה".

 

(B.R.Foster:  From Distant Days, p. 329

אִשָּׁה  בְּלֶדְתָהּ

 

הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת. הַלֵּדָה – מַאֲמָץ.

הַתִּינוֹק מִתְקַשֶּׁה. הוּא נִתְקַע בַּפֶּתַח.

כַּסּוּגַר נִנְעֲלוּ עַל פָּנָיו חַדְרֵי בֶּטֶן.

הוּא נֶחְנַק! הַפֶּתַח נָעוּל, הַכֹּל סֶגֶר וּבָרֵיחַ.

הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה – פָּנֶיהָ מְכֻסִּים אֵפֶר מָוֶת.

פָּנֶיהָ כְּגִיר לוֹהֵט, חִוְּרוֹת הֵן לַפְּרָקִים, לִפְרָקִים אֲדֻמּוֹת.

אַף יָדֶיהָ הָאוֹחֲזוֹת כִּבְטֵרוּף בִּקְצוֹת הָאָבְנַיִם

לְבָנוֹת הֵן כְּגַלְגַלֵּי מֶרְכָּבָה עוֹטַת עֲפַר דֶּרֶךְ

בְּצֵאתָהּ אֱלֵי קְרָב. עֵינֶיהָ – תּוֹהוֹת, דּוֹהוֹת,

אֵין רוֹאוֹת, מֻפְנוֹת פְּנִימָה. שָׁם מַבְשִׁיל

עָתִיד חָדָשׁ, בְּחֶבְיוֹנֵי הַזְּמַן – תְּהוֹמוֹת רֵאשִׁית דַּעַת.

דִּמְדּוּמִים נֶאַחֲזָה, הָעוֹלָם נִצְעָף עָלֶיהָ,

אַף שְׂפָתֶיהָ צָבוּ,  עָטוּ דֹּק קֶצֶף חָרֵב;

אָזְנִיָּה עֵין שׁוֹמְעוֹת, מָלְאוּ זְעָקָה עַד לֵב שָׁמַיִם.

חָזָהּ עוֹלֶה וְיוֹרֵד, כָּל בְּגָדֶיהָ נִזוֹחוּ,

אֵין צָעִיף עָלֶיהָ, כָּל אֵבֶר מְגֻלֶּה, מְקוֹר חַיִּים,  מַעְיַן כָּל דָּם.

אֵין בָּהּ כָּל בּוּשָׁה שׁוֹלֶטֶת: כָּל יֵשׁוּתָהּ נְתוּנָה לַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּפָנֶיהָ.

הִנֵּה כֹּחוֹת טָבַע חֲדָשִׁים מִקִּרְבָּהּ מְבַקְּשִׁים לְהִתְפָּרֵץ.

" תְּמֹךְ נָא בִּי! וּקְרָא עִמִּי: הוֹ, מַרְדּוּךְ, רַחֵם נָא!

הַכֹּל בִּי רַק מְבוּכָה, מַיִם רַבִּים בְּלָעוּנִי;

שַׁחְרֵר נָא מִקִּרְבִּי אֶת הַנָּעוּל, שֶׁאֵלִים יְצָרוּהוּ

עִם אָדָם[2]: שַׁחְרֵר נָא עוֹלְלֵי, יִרְאֶה נָא אוֹר יוֹם מָתוֹק;

רוּץ נָא, רוּץ,  בֶּן מֵעַי, כָּאַיָּלָה שְׁלוּחָה

פְּרֹץ מִבֵּין חוֹמוֹת הַסּוּגַר, הַחְלֵק כְּמוֹ נַחַשׁ!

הִנֵּה, אִשָּׁה קְרֵבָה אֵלֶיךָ – הִיא הַמְּיַלֶּדֶת

תְּקַבֶּלְךָ – רְאֵה נָא, לִקְרָאתְךָ זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת.

B. R. Forster: From Distant  Days, p. 393

 

נדמה כי בין  השיר הבא  לבין  אחד מסרטי רומן פולנסקי” תינוקה של רוזמרי", the best and smartest horror movie of the 1960s ,   יש קשר כלשהו. יש אמנם אם, המשוחקת בידי רות גורדון,  אך יש גם אם המופיעה בסרט כאשת השטן: והרי היא לילית, הדואגת לתינוק, מחתלת אותו בחיתולים שחורים, תולה מעל ראשו  וילון שחור וכיו"ב: (סיפרנו את הסרט לאחת מידידותינו, שהייתה בדיוק בהיריון וכמעט  שהפילה)[3]:

 

הַלִּילִית

[יצור זה ירשנוהו/ירשנוה) מתרבות עתיקה זו,  כנראה).

הִיא עוֹלָה מִמֵּי אָפְסַיִם

עַזָּה, אֲיֻמָּה, כֹּחָהּ בְּמַתַּנְיָה,

הַרְסָנִית, מְלֵאַת אֱיָל וּגְבוּרָה:

וְאַף עַל פִּי כֵּן אֵלָה הִיא, מְלֵאֲתִי הוֹד,

רַגְלֶיהָ כְּשֶׁל נֶשֶׁר, מַבָּטָהּ שָׂרָף,

טְפָרֶיהָ אֲרֻכִּים, שֶׁחְיָהּ שָׂעִיר.

שֵׁדָה זוֹ עַרְמוּמִית הִיא, בַּת אָנוּ.

אַךְ לְהָרַע נִשְׁלְחָה בְּיַד אָבִיהָ וְאִמָּהּ, אָנוּ וְאַנְתּוּ, לָאֲדָמָה.

בַּת אַנְתּוּ מַבִּיטָה בַּהָרוֹת מִדֵּי יוֹם.

 הִיא בְּעִקְּבוֹת אֵלֶּה הַהוֹלְכוֹת לָלֶדֶת.

הִיא מוֹנָה חָדְשֵׁיהֶן, תָּו תּוֹוָה לִימֵיהֶן עַל קִירוֹת הַבַּיִת.

"אֶת יַלְדֵיכֶן הָבֶאנָה אֱלֵי וָאָנִיקֵם,

בְּפִי טַפֵּיכֶם אֶתְקַע קְצוֹת שָׁדַי, יִינְקוּ נָא דָּם,

אֶת דָּמִי בִּי מְבַעְבֵּעַ". אֵלָה זוֹ בְּשַׂר פִּגּוּלִים אוֹכֶלֶת,

חוֹשֶׂפֶת עַצְמוֹת אֲצִילוֹת יָדֶיהָ עַד לֹבֶן הַבָּשָׂר.

 

Walter Farber, “Witchcraft, Magic and Divination in Ancient Mesopotamia”, CAR III, p. 1897

She comes up from the swamp,

is fierce, terrible, forceful, destructive, powerful:

[and still,] she is a goddess, is awe-inspiring.

 Her feet are those of an eagle, her hands mean decay.

Her fingernails are long, her armpits unshaven.

 She is dishonest, a devil, the daughter of Anu. In view of her evil deeds, her father Anu and her mother Antu

sent her down from heaven to earth.

The daughter of Anu counts the pregnant women daily, .

follows on the heels of those about to give birth.

She counts their months, marks their days on the           wall.

Against those just giving birth she casts a spell: "Bring me your sons, let me nurse them.

 In the mouth of your daughters I want to  place my breast!"

She loves to drink bubbly(?) human blood, (eats) flesh not to be eaten, (picks) bones not to be picked.

 

(From Lamaštu series, tablet I)