דו"ח על ערב ספרות

דו"ח על ערב ספרות שנערך בחצר סרגיי, 08/09/2008

 

בשם "שירים, סיפורים ומציאות"

רשם: מ. גנן

משתתפי הערב:

 אנדד אלדן – "שנים שמעו שירים"

אורציון ישי – "סיפור וסיפור עם"
אלי עמיר – משולחני וממציאות חיי
משה גנן – תרגום משירה עתיקה וקלאסית

מנחה: המשורר יונתן גורל

תכנית אמנותית

  תרשומת (עם תוספות. קטעי  יבוא ).

 דברים על המשתתפים:

אנדד אלדן נולד בפולין. . הוא עלה ארצה עם משפחתו ב-1930 והתיישב בקיבוץ חפציבה, למרגלות הגלבוע. שם פגשתיו לראשונה – גר במעין מגדל בקצות המשק, "חדר" של  44 X , מלא ספרים. ממנו שאלתי לראשונה ספר בפילוסופיה – מהספרים הראשונים בעברית שקראתי בארץ. בדרך ארצה (1944-1948) לא היו לנו ספרים. מאנדד קיבלתי את הספרים הראשונים שקראתי כאן. הם שהטעימוני ממכמניהם. היו אלה מכמני הפילוסופיה המאטריאלסיטית, כי השאיל לי ספר של Lange Friedrich Albert,1828-1875 . שם הספר היה "תולדות המטריאליזם", אם אני עדין זוכר נכון. לא עוד, אלא שאם אחטט בניירותיי הישנים סביר כי אוכל עוד למצוא תמציות שרשמתי ממנו. (למדתי ממנו כי כל יש רק דומה ליש).
גילוי נאות: כשהכרתיו הייתי כבר בארץ כחצי שנה. אני ידעתי בחברת הנוער בחפצי-בה אז הכי טוב עברית, – רק את ביאליק עוד לא הבנתי. במקומו קראתי ספרים מספריית הקיבוץ. אבל אנדד אלדן – שאז עוד קראו לו אברהם, והוא היה הבן של נוח – שהפליא את חברי הקיבוץ בכשרונו להפנט חברי משק בחגים ושבתות – ובכן, אנדד אלדן אברהם זיכני והזמינני לחדרו במגדל להקריא בפניי משיריו. למשמע השירים החלטתי שקודם אנסה להבין את ביאליק – שירי שפע הלחשים –נשמעו כחשש שֶׁיְּלַחֵש וְיִלְחַשׁ בקש – (שהוא משפט מישעיהו) והשתלטו עלי-שורותיו השיריות ושיעשעו כי שם הוא שם דגש. טוב, כאמור את שירי ביאליק, ברמת השפה העברית שעמדה לרשותי לא הבנתי אז, אבל את שלו הבנתי: הבנתי שאין בכוחי לפצח רמת שפה שכזו. נואשתי משיריו (למען הגילוי הנאות, עד היום הזה) . (שינסו בערב זה אחרים בכך את כוחם).

הוא היה בפלמ"ח והדריך ב"הנוער העובד". הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים (ספרות עברית, מקרא וספרות אנגלית). מאז 1960 חבר קיבוץ בארי בנגב.

ספריו:

חשך זורם ופרי: שירים (תל-אביב : הקבוץ המאוחד, תש"ך)
לא בשמחות קלות: שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד)
טקס חג האסיף (תל-אביב : הוועדה הבינקיבוצית להוי ומועד, תשכ"ד 1964) <המוסיקה דוד זהבי ; ערך, עימד והביא לדפוס – דב מיזל>
לא על האבן לבדה: שירים (תל-אביב : הקבוץ המאוחד, תשכ"ז) ועוד כ-10 ספרים.
 

אורציון ישי הוא מורי ומיטיבי. חוטים טובים רבים מקשרים (לדעתי) בינינו. הוא ספרדי טהור. ממוצא מקדוני. הוא נולד ב-1936 בירושלים, להורים יוצאי ביטולה (מונסטיר), שבחבל מקדוניה, אשר אבות אבותיהם התיישבו בה אחרי גירוש ספרד.

את השכלתו היסודית רכש בתלמוד תורה "בית אהרון" בירושלים. את לימודיו התיכוניים השלים במסגרת אקסטרנית. הוא משכונה אחת (שכונת הבוכרים, כמדומה?) עם יונתן גורל ועם דן בניה סריף שבשנה הבאה יקבל את פרס ישראל לספרות. אורציון ( כולם קוראים לו בשם משפחתו, "ישי" ) הוא בוגר האוניברסיטה העברית במקצועות ספרות ומקרא ומוסמך לתואר שני לחינוך. עסק בהוראה בבתי-ספר תיכוניים בירושלים.

סיפוריו התפרסמו בפורומים ספרותיים שונים. הוא בילה שנים אחדות כשליח הסוכנות היהודית וניהל בית ספר יהודי במקסיקו, צ"ילה ועוד. סיפורו הראשון "פרחים על קברו של המורה לתנ"ך" התפרסם במוסף הספרותי של העיתון דבר בשנת 1967.

בראיון להרצל חקק באתר האינטרנט אימגו לגבי מקורות זיקתו לעבר אמר אורציון:

"האווירה של השכונה, הפסיפס הצבעוני של הדמויות, אווירת החגים בשכונה, היצרים, האהבות, תערובת של טיפוסים פשוטים ומרתקים. קשה לשכוח את המוזיקה, השירה, השפה, התפילה, הפיוטים, ואת בתי הכנסת של השכונה – ותוסיף לכל זה עניינים מיסטיים, רפואה עממית, אמונות בגורל. והיו גם הרבה דברים נסתרים : עזרה הדדית, מתן בסתר, רכילות מרתקת. הרבה יחד, שמחות משותפות. קשה לשכוח את החיים המרתקים האלה."

את אלי עמיר יליד עיראק (נולד ב-26 בספטמבר 1937, סופר ישראלי) אין צורך מיוחד להציג. הוא בוכה על קשיי העולים החדשים להיקלט וחושב שרק הוא נפל דבר כזה בגורלו. הוא חושב שרק עולי ארצות המזרח קופחו. אין דבר, שיטפח נא את הרגשות הקיפוח שלו, אף אנכי, אשכנזי מלידה התמכרתי והתמסרתי לכגון דא בשעתו. (היינו יוצאי שואה – תופעת טבע שאיש לא התעניין בה אז), שנדדנו בדרכי אירופה שנים עד שהסוכנות גאלה אותנו ועלינו ארצה, כשמאחורינו שנות מחנות וחלל של 4 שנות לימודים או יותר; אך אין דבר, ברגע שהגענו לקיבוץ חפצי-בה כבר לימדו אותנו טוריה ובריכות דגים ומשם מילאנו את החסר. גם מר שפלן, המורה לטבע לקח אותנו לקיבוץ עין חרוד, שם ילדי המשק למדו, והציג לפנינו – באותו ביקור – את פלאי המיקרוסקופ, (אבל לא היה לו הזמן הדרוש להראות לי איך אפשר לראות דרכו משהו בכלל).  עמיר נולד בבגדד ובגיל 13 עלה לישראל והתחנך בשומריה שבקיבוץ משמר העמק. בשנים 1964 – 1968 שימש כעוזר ראשי ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. מילא כמה תפקידים בכירים במשרד הקליטה, ובהם גם המנכ"ל. היה גם שליח ומנהל הפדרציה הספרדית בארצות הברית. כיום גר בירושלים. ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", ראה אור ב-1983. הצלחתו הגדולה של הספר, אשר זכה לכמה מהדורות, מיקדה את תשומת הלב באיכויותיו הספרותיות כרומן. הספר זכה בפרס יובל החמישים לעליית הנוער ובפרס לספרות יהודית במקסיקו. בראיון למוסף הספרותי של "הארץ", ב-8 בפברואר 1985, מספר אלי עמיר כי החל לכתוב את ספרו עוד ב-1970. הוא מספר שמטבעו הוא איננו קל כתיבה. בספר "תרנגול כפרות" חיפש עמיר מוטיבים שיבטאו את המשבר של מזרח מול מערב, עולה חדש מול ותיק, חזק מול חלש, ילד שנזרק לעולם חדש.
יונתן גורל, –מנחה הערב, הוא יושב ראש הסניף הירושלמי של אגודת הסופרים. הוא איש אשכולות, פעיל ביותר ועורך ערבי ספרות משמעותיים.
את יונתן פגשתי בעודי צעיר מאד לימים. כבר אז – בירושלים של 1951 בערך , ואני כבן 20 – היה לו שם. מסתמא נולד לפניי בשנים ספורות . הוא היה עורך ומייסד "אוגדן", ממנו צמח אחר ימים הרבעון (?) "עכשיו". במקום בו אני תועה שהוא יתקן אותי, אך כבר באותם שנים הוא היה מורה, ואולי בבית ספר ערב בו למדה נערה בשם ז. .סן-מנור, שפגשה אותו באותו בית ספר ערב, וגם כתבה שירים (יונתן פרסם אותה), והיא שעשתה אז היכרות ביני לבין המשורר הצעיר. הוא היה גר אז ברחביה. כמובן, ביקשתי להציג לפניו משיריי, דא עקא שהם היו על פי רוב בהונגרית, ואם בעברית – שלא נדע. – אחר הערב ההוא בביתו לא ראיתיו כ-40 שנה, אבל אחר שנים רבות נפגשנו שוב.

משה גנן נולד בבודפשט בשנת 1931. עלה לארץ ישראל – דרך צ"כיה, גרמניה, קפריסין. היה מקופח. עבד בעיקר כפקק מושבע בחפצי-בה וכרועה צאן בקיבוץ בגליל. עבד כפועל שחור בתמנע (יש לו תעודת בוגר בסחיבת דליי זפת רותחים ובניקוי בזיעת אפיו של רצפות בריכות החימצון מכתמי מלט שניתזו בתמנע), וכפקיד קו"ח בעיר החמה ביותר בנגב. הוא בעל תוארי מוסמך בספרות עברית, בספרות השוואתית ובספרות גרמנית. נשוי+2. כתב עד כה 10 ספרים, שירה, פרוזה

תגובות המשתתפים ותוספות:

 

אדלינה קליין:    

 

נכחתי באירוע הספרותי. למרות הפרסום המוקדם לקיומו, הגיעו בעיקר אותם המעטים אשר נותנים עדיין את האמון לספרות לשירה וליוצרים עצמם.
האירוע בהנחייתו של יונתן גורל, תמיד מרתק ומעניין. את עמדותיו של אלי עמיר לא קשה לזהות. את עמדותיו של משה גנן, קצת פחות. היה מרתק ללא ספק לו נושא התרגומים שהועלה על הפרק בראיון עם  המשורר והמתרגם משה גנן, היה יותר מקיף.
אבל כתמיד, ´הזמן´ הוא מוטיב חשוב לקיום אירועי ספרות, ומשום כך על המנחה למצות (בזמן נתון  ומוגבל) את המירב האפשרי ולהשאיר טעם של עוד…  מה שנותר לקהל המאזין, (בעקבות אותו מפגש נדיר), זה הטעם של עוד´.
ואותם מומנטים אשר משכו תשומת הלב, לבטח ישמרו בזכרון.
אדלינה

 

מ. ג.: רשמים ראשונים:  ערב פרטיזנים

 

זה היה ערב ספרותי. הערב היה מהנה. ישבתי והקשבתי. אלי עמיר רצה לדבר
על ספריו אך תחת  שרביט המנחה יצא לו לדבר הרבה על יחסי עברים-ערבים – בקיצור, פוליטיקה.
לסיפוריו של אורציון ישי אפשר להאזין שעות, ואמנם הוא יודע לספר ולמתוח
את קהלו, אם נחוץ או לא נחוץ, שעות. התרגום הוקדש, חלקית ( לפחות  בחלקי) למעשה התרגום – אולי בקשר לזה שאל אותנו – את אורציון, המלא  בסיפורי ירושלם ואותי על חוויותינו מחיינו בירושלים. אורציון כאמור  סיפר הרבה , מה חבל שבתום דבריו הצטרך ללכת. גם בתחילתם.

אנדן בכלל לא בא, (היה צריך לבוא מקיבוץ בארי הרחוק), עמיר איחר, אורציון יצא לשעה מהאולם  כאמור כבר בראשית הערב, מה עוד בסופו, כך שנותרתי לבד עם יונתן (גורל) על הבמה.
על נושא  התרגום כמעט שלא דובר, המנחה השתדל להכניס את הנושא במעט הזמן שנותר  כמי שכפאו שד. ואמנם, הנושא היה משני לחלוטין, וכך ביליתי את רוב
הערב אליו המנחה הזמינני בלא הרבה מעש. אפילו דפים הכנתי – על חשבוני – עם דוגמאות לתרגום מכתבי היתידות וכו´, (נתעיתי להאמין  שהמנחה יבקשני לדבר על הנושא בעבורו הוא הזמין אותי ), אך איש לא קרא  בהן. על כן צר לי שאת עמדותיי והשגותיי – כפי שאדלינה כתבה – אפשר היה  לזהות  פחות, אם בכלל.

ובבנין ירושלים ננוחם, ואני מתנגד שהרוסים ייקחו מאיתנו את חצר
סרגיי, שם כל זה התרחש. אם בעבור יתר חלקי מגרש הרוסים נתננו להם
תפוזים, עבור הנותר נוכל לתת  להם אשכוליות.

 

 בעקבות הערב ודברי גנן ואדלינה   

 

יונתן גורל  

 

אני לא נולדתי בשכונת הבוכרים אלא בשכונת יגיע כפים , באופן פיזי
ב"שערי צדק הישן". אורציון ישי הוא משכונת "אוהל משה" ולא משכונת
הבוכרים. עם זהבה סן-מנור ועם ברוך חפץ, היוזם והממן של "אוגדן" למדתי
כחצי שנה בבית ספר ערב "דעת".
אני מודה למשה גנן על סקירתו מאד ועל דברי הערכה שלו, כך גם לאדלינה.
בקשר לגיל , כמה שזה מענין ב"גיל הפנסיה", אני צעיר ממשה גנן בכמה שנים
ונכון שכבר אז בתקופת היכרותינו הראשונה כשהייתי עוד בתיכון כבר
פירסמתי וארגנתי פעילות ספרותית ענפה. אזכיר שבחוגים של פעילות זו היו
עדי צמח, מנחם ברינקר, ישראל אלירז, מקסים גילן וצעירים דתיים איתם
שיתפנו פעולה.
בקשר לפגישתנו בביתי ברחביה כול הכבוד לזכרון הטוב של משה. גם דן מירון
היה.
הסיבה שעניין הדיון בהשפעת התרגום על היצירה והיוצר נדחה הצידה קשורה
בעצם המאבק על  "חצר סרגיי", למעשה במאבק על ירושלים ולכן ראיתי לנכון שאנחנו כירושלמים ובמיוחד כסופרים חיבים התיחסות לסוגיה ובהקשר , עלי לציין את עזרתו הרבה של יעקב יעקב , משורר ופקיד בכיר בעיריה לקיום הערב וערבים
אחרים.
כול המשתתפים, אלי עמיר, אורציון ישי ומשה גנן התייחסו לירושלים
בזכרונותיהם וביצירתם, כך שהמטרה מוצתה. תודה רבה, משה גנן.

זכרונות; ו על חצר סרגיי

 

משה גנן   בתגובה ליונתן גורל

 

יונתן,
יופי שידעת לקבל את ביקורתי ברוח טובה.
תודה על האינפורמציות, וגם על המחמאה והאישור על שאני זוכר את
מעשינו משנת 1951-52, בערך. ואם ב-1952, נניח, הייתי בן 20, – בן כמה
היית אתה אז, תמהני? בן -18 -16…? או בערך.
שתזכה לשנים טובות רבות – ואל תעזוב את חצר סרגיי. קראתי עליו שאין
כוונה לרוקן אותו ממעש יהודי – זו כבר התקדמות. (ז. א. כי החברה להגנת
הטבע וכו´, בעלי האולם "שלנו", יישארו על מכונם).