בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
הטוב – יקר. וטובה כנראה נערה טובה. אם היא אהבה – אמרה – את הסיפור הקודם – הנה עוד אחד – עבורה, בעיקר.
ב מ ע ב ר ה
אינני יודע מה שולט באותו מוקד זיכרון המביא לפנינו, ללא כל התראות מוקדמות או קשר נראה לעין תמונות מתוך המאפליה. מתוך עיקשות, כעומדות על שלהן, חוזרות ועולות אותן תמונות, עד שאין מוצא, דלתות נפתחות, התמונות מתפרצות ומגיעות להכרה.
כך גם החפצים. כאותו שולחן ירוק. מלווה בספק-כלשהו של טרוניה, שכמובן לא היה לה כל בסיס נראה לעין בעליל, עולה תמונתו. שהרי לא דרור, המפקח, היה אשם; די היסס, לשונו לאתה כל עת שדובר בו; רק אני נתפסתי לזה, לחצתי עליו, תוך מעין שפך רגשות וכמיהה. על כן, אולי, נדון אני עוד להמשיך ולעבור, עד היום הזה, לפחות בדמיוני (המיוסר והמיוגע יותר מתמיד) עם השולחן הירוק, רעוע הרגליים, ההפוך על ראשי, בין השדות. יש ואני נעור בתום שיחה בפינת רחוב כלשהו בחדרה, בה בישרתי לאותו איש שחור המגבעת המהוהה, בעל האבנים המתגלגלות – דהיינו משחיז סכינים היה האיש, ואחד מתושבי המעברה – אותה בשורה תמהונית – ואך הרי הייתי חייב לבשר למישהו את בשורתי, בעודי מחכה לדרור, קרוב כל כך לבית הספר – על דבר השולחן שאני עומד להביא למעברה עוד מעט, צורך דחוף.
לא שאותו צורך דחוף – או אף ניתן לאמר; כורח מותנה – נתגלה מייד; בתחילה לימדנו (אני ויהודית, המורה הג'ינג'ית. היא התחתנה במהרה עם בחור חמד מהמושב הסמוך-) בתחילה לימדנו, אם כן, בצריף לא גדול, שחולק לשני חדרים, ובהם ספסלים מתוחים לאורך שולחן גדול, רחב, מלוא החדר כבודו. סביבו ישבנו כולנו, ילדים ומורה, לומדים מלים ראשונות. זה היה הצריף האחד שעמד, בסמוך לאהלים, כמעין גרעין למחנה; אני לנתי בצריף אחר, יחד עם משה הנהג ועם מנהל הצרכנייה. (זו, הצרכנייה, תפסה את חלל ריקנותו של הצריף השלישי). מצטנף בפינתי, בוהה דרך החלון שמעליי בגשם השוטף, בהשתקפות המטושטשת של להבת פנס הרוח בחלון הנוזל, השתדלתי להסתתר ככל יכולתי מתחת לשמיכות, כותב – לפרידה – את שירי האחרון בהונגרית.
הו, סגל המחנה! זה אני ויהודית – היחידים שגרו כאן ממש; אם כי מלפנים היא גרה עם אימה במעברה אחרת, בפרדס חנה, בצריף עמוס ארון, מיטות, ובעיקר מזוודות. אני, ברגע הגיעי למקום לצורך היכרות ראשונה גיליתי כי אין לי פרוטה לפורטה כדי לחזור על עקבותיי – ונאלצתי ללוות ממקבלי פניי. (נדמה, מאיש הצרכנייה). והרי מוכרח הייתי לנסוע, בטרם אכנס לתפקידי, לירושלים, כדי להביא מעט בגדים, מחברות, אולי עפרונות צבעוניים.
הו, העפרונות האלה! – בלא שפה, העפרונות, הציורים נמצאו אמצעי קומוניקציה ממדרגה ראשונה; אתה מצייר (מגלה בעצמך כשרונות ציור לא שוערו) הנה אתה פטור מהצורך הרע להשתמש בשפה זרה, שפה מתווכת; ובד בבד אתה מעניק לתלמידיך תחושה, שהעצים שציירת דוברים אליהם לא רק בלשון העץ כי אם בשפה הנלמדת עצמה, ואומרים; "עץ". אלא שאף לאחר שנסעתי וחזרתי לא היו לי עדיין כל עפרונות צבעוניים ראויים לשמם; הוכרחתי איפוא, באין ברירה, להחרים כמות מסוימת מילדיהם החמודים של ידידיי, מעשה שלימים העלה על פניי, במקום תחושה טבעית של גאווה, סומק וכלימה.
מכל מקום – להגיע לענין השולחן – ימים ראשונים אלה עברו, האוהלים קופלו והוחזרו למחסנים, הצריפים נכונו ונבנו ואנו עברנו לשכון בהם לבטח, מרחק מה מהמקום בו השתרע מחנה האהלים בראשונה. המשכורות הראשונות הגיעו, את הלירה שלוויתי החזרתי, סילקתי בצרכנייה את החובות שהצטברו מארוחותיי שכיליתין במקום על הדלפק, כי בצרכנייה ההיא היה בנמצא אפילו פותחן לקופסאות השימורים שנמכרו בימי הצנע ההם.
ועוד טוב מזה – כבר החלו להנץ בסביבה ניצני האביב, שמש זרחה על הדרכים והאגמים הפכו לשלוליות, שביניהן השתרעו טבליות של תבליטי הבוץ הקרוש. בית ספר של ממש נבנה במרומי הגבעה, סביבה פוזרו בתי הכפר-שבדרך, אותם צריפים צהבהבי-חזות; ובבית הספר, על שתי כיתותיו, שלשה חדרים; דהיינו, מין מחסן-משרד-חדר מורים נבנה בין שתי הכיתות כתוספת פאר. ואמנם, גם ריהוט הובא; ספסלים, שרפרפי מושב; רק אותו חדר-מורים-מחסן-משרד או משהו עמד עדיין ערום ועריה בשיממונו.
לאחר מכן, כשכבר עמד גם אותו שולחן בחדר, על כרעי תרנגולת – הס מלהישען, או להניעו, שמייד היה זז וחורק ומאיים בהתמוטטות כללית – רק משאותו שולחן כבר עמד שם, ואין צורך שאתוודה -; ללא כל שימוש – החילותי מכתת רגליי בין מחלקות שונות של משרד החינוך, אגפים ומדורים, משיג בכל מקום, ככל שהיד מגעת, וככל שהאגף ידבנו לבו, עזרי הוראה שונים, מוטות קפיצה, (מאגף הספורט), מעדרים וצינורות השקיה (האגף לחינוך חקלאי). את הכלים האלה, שמרביתם הגיעו למקום על גבי, אחסנתי באותו חדר מרכזי; אלא שהם, כאילו יודעים טוב ממני את המקום בו ראוי להם להיות, בהתחשב בצורך הכללי ובלהט האוכלוסייה המקומית לעדור, לחפור ולעסוק בחקלאות בכלל, מצאו במהרה דרכם אל בתי התושבים. הילדים השכילו ללמוד איך סוגרים חלונות מבפנים באופן שייקל לפתוח אותם מבחוץ. רק את השולחן ההוא לא עלה על דעת איש להזיז ממקומו גם אחר חדשי לימוד ארוכים; הוא לא נעלם, אלא הוסיף לעמוד בפינת החדר, נשען, ירוק, גאה, נטוי אל הקיר.
לשווא, איפוא, הבאתיו. זכורני, כיצד התארך הדרך עם השולחן על גבי. נראה, כי הובלתיו בדרך מיוחדת, לפי הכבוד לו היה ראוי; שהרי משכבר נטלתיו, לא יכולתי להפוך אליו גבי. האוטובוס ברגיל היה יוצא מחדרה ומגיע לתחנתו האחרונה, במושב הסמוך, או, לאחר מכן, כשכבר נתארך הקו, על יד הכפר הערבי הנטוש,(בַּל יִכּוֹן שמו), שהיה מפיל חתיתו פעם על הסביבה, ועתה ניצב, על חורבות אבניו השחורות, מאובק ומצמיח בוץ עקר, כבליטת כעור גמלונית ומיותרת העשנה עדיין פחד והרס בלילות העוטים חשכה על הנוף. אך ייתכן כי נתמזל מזלי והאוטובוס עצר או התקלקל כבר בכפר החורש.
וענין השולחן כך הוא; בשאתי אותו דרך השדות, נכון, היה רגע בו התלבטתי מעט, שמא ראוי יותר לו נטלתיו לצריפי, בהתחשב בשעות אחר הצהרים, בהם עשיתי בשבתי על מיטתי כמיטבי ללמוד ולסיים בחינות אחדות שנותרו לי כדי לקבל תעודה כלשהי בניקוד. הייתי לומד בחדר, – בוחר בין המרצפות מקום מרופד היטב בחול – ומשעין את רגלי המיטה המתקפלת, לבל תשקע או תתהפך . בפינה, אני זוכר, בתיבת קרטון גדולה שמרתי על מחברותיי- אט אט נתיישבה בתוכה משפחת עקרבים צהובה, מקטנם עד גדולם, בעיקר בין שיריי.
פריט הרהיט העיקרי בחדר, עליו הייתי גא במיוחד, היה קרש בנין ענק, המגיע מקיר אל קיר, מתאים במידותיו בדיוק מופתי; קרש מחוספס ושטוף-סיד, שמצאתיו זנוח מאחורי אחד הצריפים. הוא שימש לי בקצהו האחד כמדף ספרים; בקצהו האחר העמדתי, לימים, כשהתחלתי שם לבשל, או גם להכין לי ארוחות קלות, פתיליה.
את השולחן קיבלתי, כאמור, מדרור – איש מעגיל סבר מחדרה, שישב ופיקח על בתי הספר ממשרדו. כאן התייצבתי, מורה חדש ונבוך לא מעט, כמעט מדי יום רביעי אחר הצהרים, מחכה למי יודע איזה גאולות מידיו – הסברים על המצב, הרגעה, איך יוצאים מזה, ומה לאזעזל כבר צפוי – עד כי הגיעו דברים שהציע לי להפחית אצלו את ביקוריי – שהרי יותר פתרונות, למרות שהיה מעודן פנים, לא היו גם לו; מה עוד שהייתי בסך הכל בן 19 שנים, והיו לי מסתמא עוד סיכויים לראותו.
כן, לפני דרור שטחתי את כל התלבטויותיי. בין היתר היתה לי גם שאלה, אם לא היה ראוי שבחדר המרכזי בבית הספר, שאני הייתי הרי מנהלו, יוקם משרד. תמיד היה נחוץ לרשום משהו, וכנראה לי עצמי לא היה מקום לכך. ואולי כאמצעי משמעת – רעיון זה נתן לענין איזו דחיפה; שהרי מי שרשום ב"משרד" בית הספר, וודאי וודאי שאוי לו ואבוי. דרור הודיעני כי ישקול את הדבר – (הרי חשבתי שהוא כל יכול), והזמינני לשוב אליו ביום רביעי. נראה, שלא היה לענין בעיניו כל דחיפות. עד אז שכח, ואחר היו, כנראה, חגים; פעם לא יכולתי לנסוע אליו ביום רביעי, ואחר, כשהעליתי לפניו את הנושא, התפלא. כנראה בעליל, לא חש, לשמע הענין, בנוח; ועתה, להפתעתי, הוא הודיע כי יתייעץ בנדון עם אשתו. התברר, כי לו עצמו יש שולחן ממין המבוקש; אפשר כי דימיתי, שבית הספר בו הוא קיבל את פניי מצויד כדבעי כך שיוכל להפריש שולחן ממין זה לצרכיי(ואמנם…כלומר, אם אתה רוצה; שולחן – אלא שיש לשאול על כך את פי רעייתו). לאחר מכן העניינים כבר התגלגלו בפשטות יחסית. אינני זוכר כבר, אם הגינה שבביתו, דרכה היינו צריכים לעבור, היתה מטופחת – אני זוכר את האדמה הבוצית השחורה, ואת המחסן הקטן בקצה הגן, מחסן העץ המשחיר, רקוב הקורות. דרור פתח את הדלת, ושם, מוסתר למחצה על ידי המשקוף, התגלה החפץ נשוא נפשי, שולחן ארוך רגליים , ירוק-לשעבר קלוף צבע ברובו ועלוב למראה. דרור הסיר מעליו חפצים מיותרים, אולי עציץ, גם מאבק קש רחב מידות ומצהיב, מהר ומבויש שלא עשה כן קודם, ושאל; "זה יתאים?" "מאד" – עניתי. "אם כן, קח אותו" – אמר דרור, ואני חילצתי את השולחן מעומדו. "ואיך תיקח?" שאל, אם כי ענין זה מן הסתם כבר גם לו לא היה חשוב; אולי מסקרן, לכל היותר. "על הגב, עד לתחנה" אמרתי בוודאי, ואכן סחבתי את השולחן דרך הבוץ המצהיב, השלף, השמש המנסה מעט לחמם, אך ניסיונה כושל, דרך השדות.