במעלית ( וְקוֵֹי יְה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפו

הנה סיפור אחר, שנדמה איש מהקוראים איננו מכיר.
ואמנם, סיפור קצת יוצא-דופן…(וביותר אולי לקראת הסיום).
ומי שייפגע ממנו – איתו הסליחה.

מ. ג. 

במעלית

(וְקוֵֹי יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפו – ספר ישעיה פרק מ לא)

ביקרתי בבנק,  מקום עבודתי הקודם. אמנם אני כבר כ-5  שנים בפנסיה, אך כל עת שאני מבקר – נותרו עוד קשרים, ויש  כי אני מסדר דבר הנחוץ לי דווקא שם, שהרי מכירים אותי ומקבלים את פני   כאחד מהמשפחה הותיקה. ואמנם, לאחרונה לא קל להם,  שוב עוברת עליהם כוס התרעלה של פיטורי עובדים, דוקא מבין הוותיקים.  כוח האדם מצטמצם – רק  עתה שילחו לביתם  כ-70 איש. ניכר הצמצום – אפשר מפני  שהביקוש להלוואות קָטֵן: והרי מחכמת ההנהלה להמעיט במספר הפקידים, ליצור תורים לפני דלפקי קבלת הקהל, להוכיח ביקוש. ברגע שמרפה הלחץ, יתרת כוח האדם נשלחת למלא את החסר במקומות אחרים. דומה כאילו חישבו את מספר העובדים הנחוץ בכל שולחן ועמדה לפי צפיפות הקהל היושב וממתין, יושב על הכורסאות הנוחות שלאורך הקיר  באולם ההמתנה.  –קרה, שגם העובדים הבודדים שהיו מיועדים באותו יום לקבלת קהל בסניף הירושלמי של הבנק לא הגיעו כלל לעבודתם, ואיתן, המנהל בחסד וביד רמה זה כמה וכמה שנים את הסניף, עמד הפעם לפני שוקת שבורה. וכך קרה, שבראותו אותי יושב ומנהל שיחת חולין עם הפקידות הבכירה, היושבת כידוע  בהיחבא ליד השולחנות האחוריים, אם אפשר בתאי זכוכית נפרדים,  הוא פנה אלי  וביקשני, אם אני כבר כאן, לנסות להקל מעט על הלחץ, לתפוס את מקומי הישן על יד השולחנות, הרי זה היה בשעתו מקום עבודתי הנאמן,  ואף התייחס למעט הנאמנות שעוד נותרה מסתמא בקרבי, שאתרום מעט להקלת הלחץ, לפחות באופן חד-פעמי  ולשעת-מה: ובכן, לעזור מעט בעבודה השוטפת, לזכרם של אותם הימים, זכר ימי עבודתי כמקבל קהל ועורך תיקי הלוואות בסניף.

נעתרתי לו בחיוך, אף אם לאו דווקא בהתלהבות יתירה, אך גם בלא טרוניות. נראה כי עד היום נותר דברו עבורי בבחינת דבר מצווה. היה לי מוזר  – לתפוס שוב את מקומי ליד השולחנות החומים, הכבדים, בשורה הראשונה, לקבל שוב קהל שוקק, המעונין לבחון את דבר ההלוואה המוצעת, הלוואה ממשלתית,  בפרטי פרטים; העייפים ואינם יודעים את העתיד החותמים באשר יראו להם, ואנשי האקדמיה המבקשים לברר כל תג ותת-סעיף בחוזה; אלה המעונינים בסדרי ההחזר ובשערים מול העלויות וההחזר החודשי, רמת עליית השכר הממוצע במשק בשנים האחרונות ובשנים יבואו,  ובמשך החזר ההלוואה.  ואני בינתיים התחלתי להכין  את התיק – אותו עוקדן ניירות,  העטיפה הירוקה המודפסת בסמל הבנק העוטף לתוכו ניירות במגוון גדלים, עֹבִי וצבעים, להבדיל נייר מרעהו:   עשרות מיני טפסים, חוזים, התחייבויות, טפסי יפויי כוח, נספחים בגדלים שונים שיועדו למטרות שונות, ילדי-הפרא של המשפטנים היושבים בקומות-מעלה, תוספות ועדויות למעשי היזכרויות מאוחרות שפרותיהן לא ניתן כבר להכליל בגוף החוזה, שנשלח כבר  לדפוס:  אישורי עורכי הדין  וחתימות בעלי זכות החתימה, פקודות תשלום וספחי החזר תשלומים, ועוד סוגי מסמכים מי ימנם, כל טקס הכנת התיק כהלכתו, אורחו ורבעו.

דא עקא, כי  אותו פקיד שאך אתמול כנראה ישב כאן לפני לא הכין כלל מערכות מסמכים אלה מראש, כפי שאנחנו היינו נוהגים בשעתו, תיקים מסודרים, שצריך רק לבוא ולמלאם בפרטים, ואף הסדר שבו הוא הניח  את הטפסים השונים במדפים שסביב היה זר לי ומוזר. מצאתי כמה מהטפסים המוכרים – אך לא אחרים. התכופפתי וכרעתי ברך  לתור אחריהם ולחפשם במדפים השונים –  אך הכל לשוא. הלקוח שמולי, איש צעיר למדי, אולי בן 30-35 בחולצה לבנה, ישב ובהה בי בלא שהעיר דבר: אציין לשבחו שהיה סבלני. משום מה, אמנם, גם לא היו הרבה קהל בסניף לנשוף בעורפו, כמאחלים שיגמור כבר וימהר להיעלם: הכל היה, שלא כרגיל, נינוח ואנושי. רק בתחילה, כאמור, משניגשתי לשולחן עמדו   והצטופפו לפניו  3-4 איש, אלה  ששעתם דחקה, אך אף הם התפזרו עד מהרה: מן הסתם רצו לדעת רק לאן עליהם לפנות בעניניהם, וסקרנותם זו סיפקתי על נקלה.

ככה אינני יכול לעבוד, חשבתי, מרוגז ומתוסכל כאחת. חוכמה גדולה להעמיס עלי  עבודה כזו בלי הכלים הנחוצים – כאילו אמרו תבן לא ניתן לכם ולבנים עשו. הייתי אובד עשתונות.  "אני אגיד אותו", חשבתי בלבי: קמתי אפוא וניגשתי לתאו הנפרד של המנהל. זה היה, כרגיל בשעה זו, עסוק  בכמה לקוחות בבת אחת,  אחרון בא ראשון יוצא, שלא היה נותן לבא אחרון להמתין, אלא מיד שואל לחפצו ועונה, לבל יאלץ ההוא להמתין עד סיום כל מיני ענינים שלפניו ועד שיפנה מעליו לבסוף בייאוש, ואולי אפילו בתלונה. "אינני מוצא את ידי ורגליי  אצל זה שישב שם לפני! שום טופס  איננו במקומו",  התלוננתי, מיואש.  עודד  (זה שמו הפרטי של המנהל) התבונן בי ארוכות. "מה, אתה לא מסוגל להסתדר?" שאל, – "מה עוד"  – הוסיף בפחות זעם ובקול מעודד – "מה עוד שאתה פה פקיד בכיר, ומכיר את העבודה הזאת". כאן פטרני, כי באותה שעה ביקש גם  אחר  את תשומת לבו – דני, שדימיתי כי הוא הפקיד שהפקיר למעני ולטובתי מבעוד בוקר כנראה את שולחנו,  ומפאת היעדרותו  זו קרה בעצם שנבחרתי אני למלא את מקומו. אף חשבתי כי ראוי  שאבקשנו עתה  לשוב כבר למקומו, שהרי ברור – ניירות אחדים היו בידו ואותם ביקש להראות לממונה עליו, לעודד המנהל.  הרי ברור שלבירור עניין כלשהו הוא נתבקש לעלות למעלה,  למדורי ההנהלה, ועתה משסיים שם את עניניו יכול לשוב כבר לשולחנו. אך לא היא: הוא פרש את ניירותיו על שולחן המנהל בחשיבות ובהתלהבות הראויה, וראש מול ראש הם החלו לדון באותו עניין,   ראשם ורובם בו ואני לא קיים כבר, עומד שכוח ומיותר, בעוד הם דנים בנושאים  שברומו של עולמם – דני, פקיד בכיר, או בכיר בדרך, שאין לו כבר שיג ושיח אמתי  עם עסקי שולחנות קדמיים והכנת תיקי הלוואות  וקבלת הקהל, כי הוא צריך קודם כל להשתתף בקבוצות דיון על מדיניות ההלוואות ויתר דאגות הפקידות הגבוהה.

ובאמת – חשבתי – לא מן החכמה היתרה היה לפנות  מלכתחילה לעודד, שיראה שיש לו עסק  עם חדל אישים,  שאף בעניין פשוט כל כך לכאורה כמו טפסים מתקשה הוא עד בלי די.

באי רצון בולט, אפילו ברגש של עלבון צורב חזרתי למקומי, לשולחנות הקדמיים, ממשש אחר דבר חפץ בְּכִיסַי. רק אז חשתי: הנה גם ארנקי חסר,  נפל אולי בדרך, או משהו.  היו בו כרטיסי הנסיעה, הדולרים – הנה  נכון הייתי לדרך, ועתה ארנקי איננו. מסתמא אך זה  משכתי את דמי נסיעתי כאן בקופה, אולי לשם כך גרם   להסיט כך את תשומת לבי מענייני הכלל אל ענייני. מה טוב שהשכלתי לשחזר צעדיי:   אולי תוך כדי חיטוט במגרות השולחנות השונים תוך חיפוש אחר אותם טפסים ארורים נשמט מכיסי הדבר? ואכן, כך מצאתיו, את הארנק, מתגולל תחת אחד השולחנות.  עתה שבתי וחיפשתי, אף לבסוף – האמת ניתנת להיאמר – אחר עמל רב ויגיעה גם מצאתי את כל הטפסים הנחוצים, מלבד אחד, שהיה כמובן הנחוץ ביותר, ושמבלעדיו לא יתואר כל תיק הלוואה – מין טופס מס הכנסה או משהו,  ניכויי מס במקור, המאשר כי הלווה אכן שילם את כל מסיו  ולכן אין  עוד מקום כלשהו לתביעות בגין הלוואה זו מצד רשויות מס ההכנסה.

לא נותרה בררה.  היה עלי להמתיק גם גלולה זו באזני לקוחי הסבלני: הסברתי לו כי לא איעדר אלא לדקות ספורות, עלי לגשת לאפסנאי הראשי השוכן כבוד בלשכתו המיוחדת בקומה השלישית, להביאו אל המקום, אולי כדי להוכיח לו כי הטפסים הראויים אינם עוד בנמצא ולשכנעו לרדת עמי למרתף הבניין, שם שוכנים כבוד הטפסים השונים, ממוינים ומצוידים בתוויות היכר כראוי, כדי להקל על ההתמצאות בהם.  אליו שמתי אם כן עתה את פעמיי.

רק משנכנסתי למעלית   והדלת נסגרה אחריי  הבחנתי בעובדה שאיבדתי בטרם כניסתי למעלית את מכנסי,  שלא  להזכיר את הפרט הנוסף של אבדן יתר חלקי לבושי.  עירום ועריה עמדתי  במעלית הנוסעת – נוסעת אי-אן, כי היא החלה לנוע  מעצמה ברגע הינעל הדלת אחרי, מבלי שהספקתי לרמוז לה אפילו אנה  מועדות פני, דהיינו אל המחסנאי הראשי השוכן כבוד בקומה ג'  של הבניין הזה. משביקשתי ללחוץ על הכפתור המתאים גיליתי כי  אין  במעלית זו כפתורים לציון קומות הנסיעה כלל, כל כפתורי המתקן נעלמו, נמחקו כלא היו מלכתחילה. במקומם, על לוח העופרת האפור נותרו רק סימנים מחוקים של זיהוי הכפתורים שהיו שם בכל זאת אי פעם, מסתמא.

רק עתה חשתי באמת עד כמה אני בצרות.  לשווא ניסיתי ללחוץ במקומות שונים ששיערתי כי  ייענו לתביעתי  להגיע אכן ליעדי ולא למקומות שאין לי חפץ בהם; לשווא לחצתי על מקומם הקר של עיגולי המתכת השונים, כעל לְחִיצִים שבלוח שעון דיגיטלי – המעלית לא גילתה כל שנוי במהלכה.  היא יצאה מכול וכול  מכלל שליטה. נואש, חרד, בשארית כוחותיי נאחזתי בידית הניקל של הדלתות וקרעתין לרווחה. אכן, המעלית נעצרה  סוף סוף  על עומדה, מול קירות, בין קומה לקומה. מולי היה קיר הבניין כמו שרק הבנאים רואים אותו, מבפנים, על תוכו וקרביו, בטון יצוק, לא מהוקצע, אפור, אטום, ללא מוצא.  הרגשת אין אונים אפפתני :  והרי גם לא הסתמן שום כפתור אזעקה על לוח הבקרה של המעלית המאפשר אזעקה ושיחה עם אנשי האחזקה, עם העולם האנושי. דומה היה  הדבר לאותה פעם, בה נתקענו אני ואשתי בבית החולים "הדסה" במעלית שלא זזה לא למטה ולא למעלה: הדלתות נתקעו, ורק בקושי חילצונו משם אחר שעה. אשתי היתה אמורה להשתחרר אז  מבית החולים. היתה זאת הפעם האחרונה שאושפזה, מכאן כבר – להוספיס, שם נפטרה. היתה שקטה – מקבלת הכול, כבר לא היו הפתעות.

סגרתי, אפוא, את הדלת, שלא לראות עוד את הקיר האפור המשתפל ומתנשא מתחתי ומעלי אל תוך מעמקים וגבהים  שאין מכאן לראותם: ואת חוסר המוצא. עתה, משלא עלה בידי להשיג טפסים, גם לא אשיג ממנהלי היקר מלה טובה בצר לי, גם לא שום עצה ותושיה מעשיים, אלא התעלמות גמורה; עתה, משראיתי  כיצד אבדו מכנסי, ואת כבודי הנרמס לעפר;  עתה, משהכזבתי אף את ציפיותיו הסבלניות של אותו לקוח שאמור לחכות לי ליד השולחן, ועדיין אין בידי טפסים –משאבדה כל עצה ואני מצוי במעלית הנעה לה כרצונה; עתה, משנכחתי כי איבדתי את ארנקי היקר לי ואין כסף לנסיעה והחרדה ממלאת את הלב  (הלא את מכנסי אמצא רק אם אצליח להביא מעלית זו לשוב על עקבותיה לקומת הקרקע, מקום מוצאה) עתה  לא ראיתי מה אעשה טוב  או מועיל לעצמי  בנסיעה זו חסרת התכלית – הפעם כלפי הקרקע באמת, כי משסגרתי את הדלת  אכן החלה המעלית לנוע  – כמקווה כלפי מטה – לא ראיתי אם כן טוב מלאחוז בחפץ קרוב, באבר המיטלטל ונמתח בין רגלי.