כחצות ליל קר וסער, עת אני, שבור הצער,

בספרי חכמה נשכחת הסתכלתי נים-וער,

בא קשקוש סתום בדלת, קל כדפק יד נחשלת –

יד חוששת – יד שואלת מחסה לדל או גר.

"זה אורח" – כה לחשתי – "זה אורח, זר או גר –

   זה אורח, לא יותר".

זכורני : ליל עצבת – סופת חורף מיבבת –

אש כירים, נעזבת, גוססה באור חיור;

ליל אין-סוף, אין קץ לחבל – לא הואילו ספרי-הבל

השכיחני את האבל – את הצער הבוער –

את לנורה שנמוגה כהמג חלום עובר –

   כחלום, ולא יותר.

וילונות הומים ברחש צקו לחש, הגו-נחש –

ארגמן יריע משי נף אימתה בהסתר.

להרגיע לב קודח, אל עצמי בקול בוטח

שוב אמרתי : "זה אורח, הלך-לילה מאחר –

גר אחד תועה בדרך, זר בנשף מאחר –

   זהו, זה ולא יותר".

נח לרוח היגע, שב לבי להרגע,

וקראתי : "הו יסלח נא – לא יכולתי לברר

מה זה, יד קלה דופקת או רצפת חדרי שורקת,

כי נרדמתי לי בשקט תרדמה בין נים וער" –

ופתחתי את הדלת בעודני מדבר :

   אפלה – ולא יותר.

ובתהום רבה סקרתי, והחרשתי, והרהרתי –

הרהורים שפה בן-חלד מעולם עוד לא הרהר.

אפלה – ולא נאורה ; דומיה – ולא נעורה ;

ופתאום השם "לנורה" את שלות הליל נקר.

את השם אני לחשתי : הד באופל התנער –

   הד באופל, לא יותר.

וחזרתי דום לשבת, ולבבי אכל-להבת –

ופתאום שנה הדפק, אך כעת מצד אחר.

אז אמרתי : "זה הרוח מנדנד תריס פתוח –

על הקיר מקיש הלוח : סוד הכשף מתברר.

חלוני אפתח אביטה, והכשף יתברר –

   זה הרוח, לא יותר."

הרימותי את מסגרת החלון – וגדל-תפארת

בא עורב ישיש כנצח – בא גבוה וקודר,

בא יהיר כלורד בריטני, בקידה לא ברכני,

והמריא לו זכורני, לתבנית תחת-הנר –

לתבנית של ראש אתונה על קירי באור הנר –

   שמה נח – ולא יותר.

בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי –

על גאות פניו שחקתי והתלתי בו לאמר :

"כרבלתו מקצת נקרחת, אך לבו הוא לב אל-פחד,

אלופי מעמק שחת בו הליל שליט ישור !

מה שמך בין שרי-תפת, שם, באופל גיא עכור ?"

   ויקרא : "אל עד-אין-דור."

כה אמר – ברור שמעתי, ותמוה לו תמהתי,

אם-כי טעם לא הבנתי – לא יכולתי עוד לפתור :

מי שמע כי בוא תבאנה כנפי-טרף תוך-מעונה ?

מי על סמל ראש אתונה, כה בליל, חזה ציפור –

עוף מוזר, קודר כחושך, עז-מראה, קדמון, שחור

   ונקרא "אל עד-אין-דור" ?

אך לא זע, לא ראש הניע, ואחרת לא הביע –

כי אולי בזאת לבהו נשתפך עד המקור.

נח קפוא על האנדרטא – ולחשתי : "למה באת ?

כי מחר מבית-צרתה עוף תעוף אל אור ודרור –

כתקוות, כאח ורע, נוס תנוס  אל אור ודרור".

   הוא קרא : "אל עד-אין-דור".

נזדעזעתי – כי הפעם בא אמרהו אמר-טעם –

ואמרתי : "בעליך למדך ביום מצור –

איזה דך נואש מסבר, מעונה יגון ושבר,

שצמא שלות הקבר ופרש מגיל ואור –

שחדל שירי תוחלת, עד היו למזמור

   המילים "אל עד-אין-דור".

בעינים בו דבקתי ומתוך עצבי שחקתי,

וכסא סגול כוננתי מול הנר והציפור,

ונשענתי, נלאה-רוח, לקטיפת כריו לנוח,

והוספתי דום לשוח עם נפשי, צמא לפתור –

מה ניבא לי האורח המוזר והשחור

   בקריאת "אל עד-אין-דור" ?

דום חקרתי והרהרתי, דום בזיו עיניו סקרתי ;

מבטו לעמקי-נפש חדרני עד לבעור.

חזיונות ללא הביע … דמיונות ללא הגיע …

על כסאי לאט הרתיע נר השמן גלי-אור –

הוי, א ו ת ה על כר המשי הסגול בגלי-אור

   לא אראה – אל עד-אין-דור …

הס ! מה זה ? הקטורת ריח ? הד כנפי אראל פורח ?

רחשן אזני מרגשת, אם עיני סגי-נהור !

"לא נדני אל עדנה – זה צירו מביא לי הנה

כוס מרגוע – תן-נא, תן-נא, כי ארוה ובל אזכור –

תן למחות זכון לנורה – תן לשכוח ולשכור ! "

   סח העוף : " אל עד-אין-דור".

"עוף-כנף או שר-של-מטה, כנביא עונה לי אתה !

ויהי-מי שהטילך, אם סופה או צר שחור, –

כי-על-כן נדחת הנה – לנוותי שסר  ממנה

גיל ואושר, ויכסנה ליל-צלמוות, – בי אמור :

היפרח צרי הישע ? האמצא את הר-המור ? "

   ויקרא : "אל עד-אין-דור" .

"עוף-כנף או שר-של-מטה, מעני נביא נתת !

נא חנני, והודע-נא ללבי רווי ממרור,

אם מקבר אעבורה אל גן-עדן, המסתורה

בו תופיע לי לנורה, בת-אלמות, עלמת-אור –

אם אראנה ברקיע מזהירה בנזר-אור ? "

   ויקרא : " אל עד-אין-דור ".

"צא ולך, שטן !" רעמתי בחרון אפי, וקמתי –

"שוב לסער, שוב לתופת – שם יאה לך מדור !

אל תשאיר נוצה שמתה – אות לשקר זו נבאת !

אל ביתי פרצת פתע והבאת בו מגור –

אל תפריע, צא, עזבני ערירי בדמי ודרור ! "

   ויקרא : " אל עד-אין-דור ".

ונשאר, נשאר נטוע – לא ינוע, לא יזוע,

לא יסור מראש אתונה ולנצח לא ימור ;

ומבט עיניו מביע חלומות שטן מריע,

והנר אותו מגיה ומרתיע צל שחור ;

ונפשי לאור וחופש מהכתם השחור

   לא תקום – אל עד-אין-דור !

Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,
Over many a quaint and curious volume of forgotten lore,
While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,
As of some one gently rapping, rapping at my chamber door.
""Tis some visitor," I muttered, "tapping at my chamber door-
                 Only this, and nothing more."

Ah, distinctly I remember it was in the bleak December,
And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.
Eagerly I wished the morrow;- vainly I had sought to borrow
From my books surcease of sorrow- sorrow for the lost Lenore-
For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore-
                 Nameless here for evermore.

And the silken sad uncertain rustling of each purple curtain
Thrilled me- filled me with fantastic terrors never felt before;
So that now, to still the beating of my heart, I stood repeating,
""Tis some visitor entreating entrance at my chamber door-
Some late visitor entreating entrance at my chamber door;-
                 This it is, and nothing more."

Presently my soul grew stronger; hesitating then no longer,
"Sir," said I, "or Madam, truly your forgiveness I implore;
But the fact is I was napping, and so gently you came rapping,
And so faintly you came tapping, tapping at my chamber door,
That I scarce was sure I heard you"- here I opened wide the door;-
                 Darkness there, and nothing more.

Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,
Doubting, dreaming dreams no mortals ever dared to dream before;
But the silence was unbroken, and the stillness gave no token,
And the only word there spoken was the whispered word, "Lenore!"
This I whispered, and an echo murmured back the word, "Lenore!"-
                 Merely this, and nothing more.

Back into the chamber turning, all my soul within me burning,
Soon again I heard a tapping somewhat louder than before.
"Surely," said I, "surely that is something at my window lattice: Let me see, then, what thereat is, and this mystery explore-
Let my heart be still a moment and this mystery explore;-
                 "Tis the wind and nothing more."

Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,
In there stepped a stately raven of the saintly days of yore;
Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;
But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door-
Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door-
                 Perched, and sat, and nothing more.

Then this ebony bird beguiling my sad fancy into smiling,
By the grave and stern decorum of the countenance it wore.
"Though thy crest be shorn and shaven, thou," I said, "art sure no craven,
Ghastly grim and ancient raven wandering from the Nightly shore-
Tell me what thy lordly name is on the Night"s Plutonian shore!"
                 Quoth the Raven, "Nevermore."

Much I marvelled this ungainly fowl to hear discourse so plainly,
Though its answer little meaning- little relevancy bore;
For we cannot help agreeing that no living human being
Ever yet was blest with seeing bird above his chamber door-
Bird or beast upon the sculptured bust above his chamber door,
                 With such name as "Nevermore."

But the raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only
That one word, as if his soul in that one word he did outpour.
Nothing further then he uttered- not a feather then he fluttered-
Till I scarcely more than muttered, "other friends have flown before-
On the morrow he will leave me, as my hopes have flown before."
                 Then the bird said, "Nevermore."

Startled at the stillness broken by reply so aptly spoken,
"Doubtless," said I, "what it utters is its only stock and store,
Caught from some unhappy master whom unmerciful Disaster
Followed fast and followed faster till his songs one burden bore-
Till the dirges of his Hope that melancholy burden bore
                 Of "Never- nevermore"."

But the Raven still beguiling all my fancy into smiling,
Straight I wheeled a cushioned seat in front of bird, and bust and door;
Then upon the velvet sinking, I betook myself to linking
Fancy unto fancy, thinking what this ominous bird of yore-
What this grim, ungainly, ghastly, gaunt and ominous bird of yore
                 Meant in croaking "Nevermore."

This I sat engaged in guessing, but no syllable expressing
To the fowl whose fiery eyes now burned into my bosom"s core;
This and more I sat divining, with my head at ease reclining
On the cushion"s velvet lining that the lamplight gloated o"er,
But whose velvet violet lining with the lamplight gloating o"er,
                 She shall press, ah, nevermore!

Then methought the air grew denser, perfumed from an unseen censer
Swung by Seraphim whose footfalls tinkled on the tufted floor.
"Wretch," I cried, "thy God hath lent thee- by these angels he hath sent thee
Respite- respite and nepenthe, from thy memories of Lenore!
Quaff, oh quaff this kind nepenthe and forget this lost Lenore!"
                 Quoth the Raven, "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil!- prophet still, if bird or devil!-
Whether Tempter sent, or whether tempest tossed thee here ashore,
Desolate yet all undaunted, on this desert land enchanted-
On this home by horror haunted- tell me truly, I implore-
Is there- is there balm in Gilead?- tell me- tell me, I implore!"
                 Quoth the Raven, "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil- prophet still, if bird or devil!
By that Heaven that bends above us- by that God we both adore-
Tell this soul with sorrow laden if, within the distant Aidenn,
It shall clasp a sainted maiden whom the angels name Lenore-
Clasp a rare and radiant maiden whom the angels name Lenore."
                 Quoth the Raven, "Nevermore."

"Be that word our sign in parting, bird or fiend," I shrieked, upstarting -"Get thee back into the tempest and the Night"s Plutonian shore!  Leave no black plume as a token of that lie thy soul hath spoken!
Leave my loneliness unbroken!- quit the bust above my door!
Take thy beak from out my heart, and take thy form from off my door!"
                 Quoth the Raven, "Nevermore."

And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting
On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;
And his eyes have all the seeming of a demon"s that is dreaming,
And the lamplight o"er him streaming throws his shadow on the floor;
And my soul from out that shadow that lies floating on the floor
                 Shall be lifted- nevermore!