בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
משה גנן: אני נושא את שירי לרעב לרוח: פנחס שדה והשירה הדתית, הוצאת גושן, 2004, 168 עמ"
שם הספר לקוח משירו הראשון בספר שיריו הראשון של פ"ש, משא דומה, שהופיע ב"מחברות לספרות" בהוצאת ישראל זמורה, בשנת 1951. זו השורה הראשונה של השיר הראשון בספר.
הספר סוקר את חיי המחבר מהבחינה הדתית ומעלה קוים לדמות המשורר מתוך פניית עורף מוחלטת לדברי רכילות. הספר דן ביצירות שדה, להן משמש, כתשתית, דיון מקדים במהות הדת, בקווים המאפיינים את השירה הדתית בכלל ושל שדה בפרט. התיזה המרכזית של הספר היא כי לא זו בלבד ששדה כתב שירים דתיים אחדים, אלא כי כל שירתו אחוזה וטבועה בחותם החוויה הדתית, שהספר מונה את נושאיו וסוגותיו ומביא להם הקבלות והשוואות מספרות העולם. הוא עומד על הדרכים בהן שדה טווה אל תוך שירתו את העולם הדתי, עולם המיתוס שתשתיתו הדת, אמונות והגות דתית. שדה חי כחוויה אישית דמויות שונות של אישים מהתנ"ך, כגון חוה אמנו, אברהם, יעקב, משה, דוד ועוד: אירועים, כגון יציאת מצרים, או – להבדיל – מקדשי ה" בימי מסעות הצלב (בספר איך זינג ווי א פייגאלע): נופי התנ"ך – יעקב בבית אל, ירושלים , עין דור ועוד (ב"הנסיעה"). בספר עוד אופנים שונים של השירה דתית לסוגותיה.
שדה חי את התנ"ך ללא מחיצות, מתוך מגע ראשוני, חוויה ראשונית, ולא דרך מצוות אנשים מלומדה, לא דרך ניתוחים מדעיים, לא דרך פרשנות המקרא. הספר עומד על כליו הספרותיים של שירת שדה, ואף הם חתומים בחותם הדתיות: הוא מביא מדבריו של לותר, שדרש שהשירה הדתית תהיה שווה לכל נפש, ותוכר בפשטותה וראשוניותה. שדה שונא את החוכמנות, את האידיאולוגיות המחמירות האוכלות באדם כל חלקה טובה. הוא מפייט את החוויה הדתית – לא הממוסדת, הרבנית, הקולקטיבית והלאומית, אלא את זו האישית, שויליאם ג"יימס גם דיבר עליה (בספרו "החוויה הדתית לסוגיה").
שדה פנה לכל פן של החוויה הדתית. הוא כתב על מלחינים דתיים ועל עבודות אמנות (בך, היינריך שיץ, למשל, או על שערי הארד של הכנסייה בהילדסהיים, שם אמן לא ידוע פיסל, בין היתר, סצינות מחיי אדם וחוה בגן העדן וכיו"ב. שיג ושיח לו עם הפילוסופים של הדת, עם התיאולוגים, המיסטיקנים – עם יעקב בֶּהְמֶה, עם מייסטר אקהרדט, עם ברוך שפינוזה). לא היה כמעט פן של חיי הדת בו שדה לא נגע בשיריו – מתוך אמפתיה, עניין ונגיעה אישית.
הספר מציג גם את הביקורת על יצירתו של שדה בשירה ובפרוזה מראשיתה עד ימינו, בארץ ובחוץ לארץ. בהקשר זה ראויה לאזכור הביבליוגרפיה הנרחבת של כ -280 מאמרי ביקורת המסודרים על פי תאריך הופעתם וכן על פי שמות מחבריהם. בספר גם מראי מקום.
במיוחד ראויות לתשומת לב דברי ההמלצה הכתובים על גב הספר. הם מן הסתם פרי עט אנשים בני סמכא המכירים את הנושא לפניי ולפנים.
ומי בדיוק כתב את היצירה? מה שם המחבר?
השכילנו נא ונדע גם אנחנו.האם זה פרי נוסף מבוסתנך עתיר הפירות המילוליים?
או אולי נוכל להסתפק בפירות המסוכרים של בלוגך העילאי? אני נושא את שירי אל הרעב לפטפטת.
ובאמת שיר יפה. התשובה לשאלתך עתה בגוף הטקסט. מצטער שכל תרומתי לבלוג הבננות הזה הוא רק מילולים, – בפעם הבאה אשלח גם פרחים. מכל מקום, באמת יש מקום לגן המלא בפרח יחיד (בודד), – אבל אם כבר הזמנתיכם לגני, שיהיו בו כמה פרחים. ולמי שזה לצנינים בעיניו, – אין דמי כניסה לגן וגם אין חובה לבקר בו. יכול לעזוב נא את הגן, – שאני נוטעו גם להנאתי וגם להנאת אלה היכולים ליהנות ממה שאני נוטע בו. אין הכרח, כאמור, ואין חובה. יש בבלוגים האלה מעשירים יותר משלי, בלי מלל כלל, לפחות עבורו – ושיהיה מאושר.
למחשבה שנייה – החלטתי שאין בזה באמת ענין מי כתב את הספר, ובוודאי לא מי כתב את הרצנזיה: לפחות עבורך. המעניין אם תוכן הספר (כפי שהוצג ברצנזיה) עשוי שיהיה בו ענין עבורך: אך אני מבין שלא: אם כן מה אכפת לך בכלל?
כמובן,כל אחד יקשקש לו בעיים רוחו וכחפץת ליבו- על כך אין חולק,הבלוג נועד
מראש לסוג כזה של כתיבה.כל אשר ביקשתי לומר הוא,שסופר,אם הוא סופר,יודע קדם כל את חכמת המחיקה.פנחס שדה נערצך ידע זאתיפה מאוד- את סוד הצמצום במילים.את
העובדה הקובעת שכתיבה אינה תחליף לפטפוט עם השכנים.קצר במילים,כתוב את העיקר,ואם אתה כותב על ספר,אמור מראש מי כותבו.כמובן,רשאי אתה לכתוב מה שאתה רוצה ובאיזה אורך שתרצה,על כל דבר שתרצה,אפילו על הקשר הגורדי שבין גוגול
לגוגל (אני יכול למצוא קשר כזה,האמן לי)
בקיצור,אל תבזה ותטפש את הספרת,את הכתיבה,את העיון.תודה לך,ותנסה לא לכעוס
-אני בסך הכל קורא פשוט ואוהב פנחס שדה
,למרות שמעולם לא פגשתי בו.כנפטר הייתי צעיר.
1) יקר לך.
2) אוהב שדה? קשקוש! (לו הוא היה משמעותי בשבילך היית א) קורא עליו ב) מתענין בספר עליו כתבתי כאן דברי מבוא.
3) תודה על אצותיך.
4) אולי ראית שלמחוק אני כבר יודע.
5) העיקר היה עבורי הספר ולא כותבו.
6) מצדי אתה יכול להשוות גם בין גוגול לגוגל-מוגל.
7) מעתה, לגביך לפחות, אנקוט לא בחכמת המחיקה, אלא בחכמת השתיקה.
8) חכמת התגובה בידך הפכה לחכמת הפטפטת – המעליבה, כמובן, שאינה יורדת לסוף וטעם הענין, מכבירה מלים, אבל אין דבר – אתה עוד צעיר. (ולא ממש חכם).
9) אבל – בכל זאת – אני מאחל לך לקרוא בדבריי (או שתעזם כבר, לא לך ולא לכמוך הם), להשכיל וללמוד, אם – כאמור – בכל זאת תקרא, חזקה עליך אולי שתמצא בין דבריי גם איזה דברי טעם כשלהם? שאלהים יעזרך בכך, אם בכוחו הוא.