פרויד: "המשורר וההזייה. מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה".

 

פרויד:  "המשורר וההזייה. מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה".

פרויד

מאמרו של פרויד  דן  בדמות היוצר, המוצגת בתחילת המאמר כמופלאה,  ובשאלת מקורות חומרי יצירתו של המשורר.

פרויד מעיד כי כל אדם הוא בעצם משורר, וכיון שכל אדם היה ילד, ניתן לעמוד על מקורות היצירה מבדיקת  עולם החוויות של הילד.

 תכונתו העיקרית של הילד כי הוא מְשַׂחֵק.

[המסקנה הראשונה העולה היא כי האדם- באשר הוא אדם, ולא רק באשר הוא תינוק –  הוא  Homo Ludens, לא רק  Homo Sapiens, שכל מעשיו מכוונים לתכלית ברורה. האדם הוא יצור המשחק.  – אגב, כל חי משחק – גם החתולים, הכבשים וכו"ב].

מכאן כי מקור היצירה הספרותית הוא במשחק.

 הילד, והמשורר,  בורר לו עצמים (רעיונות, וכל כיו"ב יסודות מהם העולם שבתחום ראייתו בנוי ומורכב), ומסדר אותם במערכות חדשות. הוא סודר את העצמים   שבעולמו בסדר חדש  הטוב בעיניו.

פרויד רומז לקרבת המשורר למשוגע. המשוגע עיקר טעותו היא יחוס מציאות לעולם הדמיון. לכך  רומז פרויד בהניחו כי "[האדם] עלול …להיקלע ביום מן הימים להלך נפש שיחזור ויבטל את הסתירה  שבין המציאות והמשחק.  לכך – למעבר הגבול הדק בין מציאות לדמיון – התכוונו אולי הרומים קוראם למשורר בשם Vates.   

לפי E.R. Dodds, The Greeks and the Irrational, (p. 100, (108),

“Several Indo-European languages have a  common term for "poet" and "seer" (Latin vates, Irish fili etc.)”[1] :)

הקשר בין ה"רואים",  (Seers),  המנבאים, והשיגעון הדיוניסי [2] ניכר, בין ההיתר, גם במקרא (הושע פרק ט ):

(ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה.

וראב"ע מפרש את הפסוק: באו ימי הַשִּׁלּוּם – שישלם לכם השם שהייתם אומרים על נביא השם שהוא אויל ואיש אשר רוח מבעתו. על רב עֲוֹּנְךָ – משטמה, שיש בלב כל אחד:

וכן ב ספר מלכים ב פרק ט :

(א) וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ …(ד) וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד: (ה) וַיָּבֹא… (ו) וַיָּקָם…

 (יא) וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ.

 

או, בדברי  הברבור של אוון:

IMAGINATION

 

THE lunatic, the lover, and the poet,

Are of imagination all compact;

One sees more devils than vast hell can hold,

That is, the madman; the lover, all as frantic,

Sees Helen"s beauty in a brow of Egypt:

The poet"s eye, in a fine frenzy rolling,

Doth glance from heaven to earth, from earth to heaven;

 And, as imagination bodies forth

The forms of things unknown, the poet"s pen

Turns them to shapes, and gives to airy nothing

A local habitation and a name.

 

WILLIAM SHAKESPEARE (from A Midsummer Night"s Dream)

 

כעולמו של ה-vates,   עולמו של הילד  הוא עולם דמוי-מציאות –עולם פיקטיבי, עולם בדיון. יחס הסופר והקורא והילד אל עולם זה הוא  Willing suspension of disbelief –  – יחס  המאמין, לכאורה, כי הוא עוסק  לא בעולם פיקטיבי אלא בעולם ממשי. הסופר בונה עולם של "כאילו" – אמנם הילד והמשורר מודעים  לכך שעולם זה אין בו ממש, כי עולם זה  קיים בנפרד מעולם המציאות – אך  ענינו כעניין   Marianne Moore,  שטענה כי השירה ענינה להציג גן דמיוני עם צפרדעים אמיתיות בתוכה. זו בעצם גם טענת אריסטו, המעדיף את הפיקטיבי על העובדתי;  שהרי ההיסטוריה מציגה את החד-פעמי והפרטיקולרי, בעוד שהספרות מציגה את האפשרי, את האוניברסלי, הנצחי. התיאור ההיסטורי משקף את המקרי: והספרות עוסק במתווה הפנימי, בחוקיות  הנצחית  לפיה נוהגים המעשים. בעוד שההיסטוריון ראוי שינקוט ריחוק מהמתואר, וכליו הם אזמל הניתוח הקר, המשורר "משקיע [במעשה היצירה] מטען רב של רגשים אגב הפרדתו מעולם המציאות" ( "המשורר וההזיה", עמ" 1).

נמצאנו למדים כי המשורר רגשן ומפורד מעולם המציאות, על גבול  vates-, השגעון, המפוקפק מעצם נתינתו, נטול הרציונליות, עולם רגשני-מרוגש ובלתי שקול מעצם טיבו, שמקורותיו אפלים – אם לא  מתן מוזות מהשמים, הרי משהו מתחתיות החוויה. במובן זה פרויד עומד לצד אפלטון, שגם הוא איננו חסיד המשוררים.

עיקרה של היצירה שהיא נולדת מתוך ההתבוננות – אם בעולם החוץ ואם בתוך הנפש. בעולם המציאות לא הכל נעים: אך אפילו  ההיזכרות – שהיא סוג של התבוננות –  עשויה להביא לנפש פורקן – כגון  כשמספרים על אימים שהאדם עבר. ההיזכרות מטהרת. (הדברים בהיותם ריאליים אינם  עשויים לגרום הנאה, [אך] אפשר להם שיגרמוה במשחק הדמיון, ורגשים רבים, מעציבים לעצמם,  עשויים להיות מקור של נחת רוח [לא רק] למאזינים ליצירתו של מהשורר, [כי אם גם למספר עצמו]. הספרות מהנה מהיותה מעיקרה היזכרות (=התבוננות נפשית) מתוך רוגע נפשי,  Tranquillity. 

מקור יצר המשחק הוא בצורך להתכונן לחיים. הילד מתכונן להיות מבוגר. משחקיו הם למשל משחקי תפקידים – אבא- אמא, וכיו"ב. המבוגר אף הוא  משחק, אם הוא מודה בכך ואם הוא מתבייש  מפני כך. גם הוא  משחק תפקידים שהיה רוצה למלא  או מצבים שנמנעים ממנו – וכיו"ב. אם הוא משחק קלפים – הוא משחק כי הוא מנצח בקרבות גדולים. ניצחונות אלה מפצים אותו על כישלונות בחיים הממשיים. המשחק מפצה אותו. תפקיד המשחק – ומחליפו, ההזיה –  הוא מילוי משאלות שלא באו על סיפוקן.

 פרויד מזווג בין חולי העצבים למיניהם לבין  דמות הסופר.  הילד משחק: המבוגר איננו יכול להרשות זאת לעצמו עוד, ועל כן הוא הוזה. הסופר הוא בין ההוזים (vates) כפי שתואר לעיל. אין הספרות אלא  דרך מילוי משאלותיו הכמוסות של הסופר.  "כל הזיה  לעצמה היא בגדר מילוי משאלה – תיקון למציאות שלא באה על סיפוקה" (עמ" 3).

משאלות אלה  שתים הן באופיין: 1) משאלות שאפתניות המשמשות להגבהת האישיות של הגבר, ( אצל האישה משאלות כאלה  מתכסות על ידי 2): המשאלות הארוטיות, ( שאסור  שאישה תודה בהן).

ניכר כי פרויד רואה ב"פריחתן של ההזיות והשתלטותן על האדם" נושא הקשור בהחלט לנטיות המשורר – ובאמצעותו של השירה להיוצרות "התנאים להתנוונותן כדי נאורוזות ופסיכוזות":  שהרי ההזיות הן בבחינת צעד נפשי המקדים את אותות הסבל, אשר הפציינטים שלנו [הדגשה שלי.  מ. ג.] קובלים עליהם. מכאן מסתעף משעול צדדי רחב אל הפאתולוגיה" (עמ" 4). המשוררים  עשויים להפוך במשפט זה לפציינטים של פרויד.

ההזיות הן קרובות במהותן לעולם החלומות.  נזכיר-נא  שוב את הvates, שדמו לפרויד עצמו בכך  שהם האמינו במשמעותיותם של החלומות.

Believing that all events were meaningful,. significant dreams were remembered and interpreted to gain larger meaning of the person or even the community within the magical world.

 לפיכך פרויד עצמו אין עולמו ואישיותו רחוקים מעולם ה-vates. ואם אמנם  שיטות פירוש החלומות שלו שונות משל ה-vates,  (ענין שכשלעצמו בדיקה צריך) הרי – דור דור ודורשיו – וכל דור מפרש לעצמו  מחדש את העולם על תופעותיו.

בנסותו ליישם את שלמד על  ההזיה עד כה, פרויד מבחין בין כותבי האפוסים ( הומרוס וכו") לבין משוררים מודרניים יותר, כותבי רומנים ושירה – לירית מן הסתם. מכאן החלטתו לא לערוך פסיכואלנליזה  להומרוס, למשל. 

כותבי הרומנים מתכונתם שהם מעמידים במרכז הרומן גיבור.

אין קל מלגלות כי בגיבור זה כוונתם – לעצמם.  בגיבור "קל מאד להכיר את הוד מעלתו  האני–  את גיבור החלומות-בהקיץ של כל הרומנים גם יחד". (עמ" 5)

[כך למשל כאשר ארנסט המינגויי מתאר את רוברט ג"ורדן כלוחם חרות במלחמת האזרחים בספרד, גיבור הנותר אחרון בקרב כדי לחפות על חבריו הנסוגים, ניתן לאפיין אותו – את המינגויי – כעוסק בהזיה שתפקידה לאשש את האגו שלו: שהרי ג"ורדן הוא אלטר-אגו של המינגויי ברומן זה. וכך  הגיבורים גם בכמה מהסיפורים האחרים משלו.]

המשורר מתאר בגיבוריו אלה – שהם כולם הוא עצמו – את סכסוכי נפשו הוא. כי זאת לדעת: המשורר מסוכסך בנפשו ללא תקנה.  (לכאן שייכים כתבי פסיכולוג אחר בשם מקס נורדאו שניתח באזמל חד את תחלואי ספרות הדקדנס בסוף המאה ה19-. הוא ראה עד כמה הספרות חולה , חולנית ומפיצה מחלה. הוא ראה במשוררים והסופרים את  מחלת האנושות).

נוכל לעמוד על מקור הבעיות הנפשיות של המשורר אם נקשיב לו בתארו מחוויות ילדותו.  חוויה אקטואלית כלשהי עשויה לעורר במשורר זכר חווית ילדות שכזו.  החוויה יוצרת משאלה, והמשאלה  מוצאת סיפוקה ביצירה פיוטית.

 משאלות, כאמור, מתחלקות לשני סוגים: המשאלה הארוטית [על כך אמר מבקר ידוע, שהציגו לפניו את מעשי היצירה של נערה כלשהי: מוטב שהיא תעסוק כבר במעשה המיני עצמו ולא תשלח ידה ביצירות פיוטיות]:  והמשאלה  שעיקרה סיפוק היצר האמביציוזי של האדרת ה"אני".  בעוד שתוכנה  ומטרתה של המשאלה הראשונה ברור – המשך המין האנושי – הרי שהמשאלה השניה איננה מכוונת לתוכן מסוים כלל.  תוכן היצירה איננו רלוונטי ליצירה הנולדת כתשובה למשאלה מסוג שני זה . כל יצירה עשויה לספק יצר זה, שאין עיקרו תוכן היצירה אלא עצם ייחוסה ל"אני" של משורר אינדיבידואלי מסוים.

השירה, אם כן, היא המשך עולם המשחקים של הילד בחיי המשורר.

גם המיתוסים הם תוצר עולם החלומות של האנושות הצעירה, תוצר עולם הדמיון החופשי, משחקי עולם הרגש והדמיון.

פרויד מדגיש כי המיתוסים הם "חלומותיה החילוניים" של האנושות הצעירה.

דא עקא שהמיתוס  קשור קשר הדוק עם עולם הדת. תפקידו באנושות הצעירה הוא לקשר את הלב עם ערכים  טרומיים למדי – למשל  עם ערכי המשפחה, כמו ב-Oedipus Rex,   בדרך  בו  קלוד לוי שטראוס מצביע על כך  במאמרו בנדון.

פרויד מודה כי הסתכלויותיו בקשר בין עולם ההזיות לעולמה של היצירה ושל המשורר הן חלקיות למדי ואינן ממצות. "תאמרו כי דיברתי על ההזיות יותר משדברתי על המשורר….יודע אני  זאת". אך בכל זאת  מבקש פרויד לעמוד על מהות היצירה, ובסוף מאמרו על מקור העונג שהיצירה גורמת לקורא.

הוא מגיע למסקנה כי עונג זה הוא מיסוד התענוג הארוטי, וזאת משום שההנאה מקורה בשחרור  הנפש ממתחים. ההנאה האסטיתית מקורה אם כן בסוג זה של שחרור-ממתחים  ללא-בושה ועכבות;  משמע: המשורר  כמתיר אסורים גורם לנו פורקן, שהוא מסוגי  ההנאה הארוטית. 

 

 

.