השטן מאחורי כותלנו (על שמות השטן)

 

 

 שמות השטן

 

 פרק מיוחד בתורת מלאכי עליון מוקדש לדמות השטן.

המלאכים הם  שליחים. במקרא  הם  עושים בשרות  האדם  או האל.

מאמר זה מבקש לעסוק רק בשליחים אלהיים, – בשמותיהם, תפקידיהם, אופיים, ומעט מתולדותיהם בספרות לאורך התקופות.

ספרות ענפה  – של תרבות המערב, הכוללת כאן את ערש תרבות זו, המזרח הקדום, ובעיקר בבל ומסופוטמיה – עוסקת בנושאים אלה.

תולדות המלאכים והנוגע להם מתפשטת מהעת העתיקה עד התקופה החדישה בספרות: מהמזרח הקדום, שומר, אכד, יוון, דרך  המקרא, הנצרות,  תרבות ימי הביניים וספרות  העת החדשה.  הם העסיקו את דמיון האדם לאורך התקופות.

 

מלאכים

כנאמר לעיל, מקור המושג "מלאך" בנושאי המשרה הרמה של שליחים, כדוגמת שליחי המלך תוארו גם שליחי האל,  שדמותם, תכונותיהם עוצבו לפי דמות שליחי מלך בשר ודם. לְאִינָנָה, האלילה השומרית, היורדת לשאול שליח, נינשובור, מליצת היושר, שֶׁאִינָנָה שולחתה  לבוא לפני האל-האב אנליל. זהו מלאך טוב: האלה שולחת את שליחה אל האל. נינשובור נראית מעין נשמת האלה, נציגת נפשה לפני האלים  העליונים. – עוד מעט נפגוש  את ניגודו, המלאך שאינו מבקש פטור מהעונש עבור השולחת כי אם ענינו  להביא דיבת האדם רעה לפני השלטונות  העליונים. 

אחד מהמלאכים האלה, מפמליית מעלה, הוא השטן. הופעותיו במקרא מרובות ביחס: השטן הוא נושא תפקיד,  אינו איש מסוים ששמו "שטן": כך בתחילה.  ואמנם אין הוא שליח סתם:  יש לו תפקיד, ובהתאם לכך גם אופי מוגדר. הוא מין שוטר חרש שתפקידו לבלוש אחר הבריות ולהביא את דיבתם רעה אל המלך, או אל מלך מלכי המלכים. אין אדם נקי לפניו: הוא מלא משטמה, וגם על הנקי אינו חומל אלא מבקש למצוא נגדו תואנה כלשהי, הוכחה כי אין נקי בארץ: הוכחה כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אדם נקי ובר לבב. הוא הסונט בבריות, לועג להם ודרכם לאנושות כולה, מעכב מבעדם  לעשות מעשה (ולעתים  הוא ממלא בכך תפקיד חיובי, כמו המלאך שעמד כנגד חמורו של בלעם. בלעם ביקש לקלל את ישראל, והוא, המלאך עיקבו מלבצע את זממו  עד שבלעם שב בו מכוונתו הרעה (במדבר 22.41:  וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְגו").  אעפ"כ לרוב  הוא ממלא תפקיד שלילי, הרסני.

 

שדים

 

דמות זו, דמות אימים הרודפת אחר האדם ואין להסתתר מפניו שרשים קדומים לו בעולם הדימונים, השדים  השונים של המזרח הקדום, שכידוע אין מקום פנוי מהם. הפנתיאון השומרי –בבלי מלא בדמויות עוועים של šedu  ו-  ,udukku  ועוד,  שדים ורוחות, שאין להם מספר. (ברכות 6.1 ): "אבא בנימין אומר …אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין …אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה." אלף מהם עומדים לימינו של אדם ואלף משמאלו. וכן מרקוס 5.9 ולוקס 8.30:  שם השדים מספרם "מחניים", כי רבים המה.

שורות השדים השונים האלה מתמלאות  מתולדות הפחדים וחוסר הידע של האדם: כידוע לכל מחלה ומפגע שד משלו הממונה להציק, שד, שהוא  "מַלְאָךְ אַכְזָרִי" אשר  "יְשֻׁלַּח בּוֹ" (משלי  17.11) [1]

כיון שהאמונה העממית פחדה מהם וכיבדה אותם, נערכו אליהם תפילות ותחנונים, חוברו לחשים והשבעות,  נאמרו קללות נגדם.

 מקור ידוע אחר ממנו השדים נולדים הוא כיבוש ערים ותרבויות עמים – מאז ימי  שומר ואכד ועד העת החדשה. בראש כל עיר כזו עומדת, כידוע, אלוהות קדומה. כשהעיר נכבשת האל הכובש מנצח את אל העיר הנכבשת. האל המובס הופך משרת, אל משנה לכובש:  האלים המוכנעים הופכים סמלי הרוע, דהיינו שדים, ומספרם לבסוף לגיון.

כמו שלאלים יש בנים, כך לשדים, ולעומד בראשם, לשטן. הוא עצמו תולדת זיווג שלא-מן-השמים: הוא אחד מבני האלוהים שסרח. הוא הבן של אדם ראשון ולילית: כנאמר בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח/ב : "ואמר רבי ירמיה בן אלעזר:  כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: "ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו": מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד": עד זמן זה לא הוליד בצלמו.

השטן  הוא אחד  מהנפילים, שכשמו כן הוא:  מלאך שנפל, הילל בן שחר שהורד ממרום שבתו לבירא עמיקתא, בן מזיווג בין בני האלים ובנות האדם.  כך בספר חנוך הסלאבי,  פרק ז" : ויאמרו אלי…אלה הם העירים [=שומרים: כהנא] אשר סרו מאת ה" מאתים רבוא ושטנאל  נשיאם. ואשר הלכו אחריהם אסורים בכבלים   ברקיע השני וסביבותם חשכה גדולה. ומהם אשר ירדו על הארץ  ויפרו את השבועה…ויראו את בנות האדם כי יפות הנה …ונולדים הענקים [=הנפילים] ואימים גדולים והשחתה גדולה וגו".

 

 

פזוזו הוא דימון שומרי של מגפות, במיוחד דימון של הרוח הדרום-מזרחית שנשא את גורמי המחלות. הוא שד בעל ארבע כנפים, ראש, טפרים ורגלים של  ארי,  וגוף אדם.  התמונה למעלה מראה אותו ללא זנב העקרבים שלו. כוחו במגיפות, להביאן או לקחתן ולגרשן.  פסלו הזעיר נמצא בחורבת מבנה  הפונה דרום-מזרחה בשומר, מן הסתם כדי להגן על הבית מפני שדי המחלה.

 

השטן במקרא

במקרא הדמות עוברת  התפתחות, מבעל משרה סתם לאישיות מסוימת.  בשלב זה של התפתחות  השטן הופך רשות עצמאית; אין הוא  פועל  עוד מטעם האל, כשלוחו ההכרחי. בראשונה אין הוא אלא  מעין פקיד הרשות, פקיד משגיח  מטעם האלוהות  על מעשי בני האדם (טור סני): שהרי המלך היושב בארמונו זקוק לבעל משרה כזו המשוטט בארץ ומדווח לו על הנעשה בממלכה, מין שוטר חרש של המלך. אלא שאחר כך,  בהשפעת תרבות פרס, עימה באה התרבות העברית במגע במאה ה-VI לפני הספירה, מתגנבים אל דמותו קווי רוע עצמאיים.  הוא עולה במעלות הסולם החברתי: מנושא משרה הוא הופך לחבר במועצת מעלה, הופך ליועץ האל, אף בעל דבבו המשיג על קביעותיו ומשכנעו  לקבל את דעתו השלילית  הטרומית על האדם. ממדווח סתם על האדם הוא הופך למאשים, קטיגור, העומד לימין המלך במשפט: כך בספר זכריה 3.1  עם הכהן הגדול יהושוע. לבסוף הוא גם הממונה על ביצוע גזר הדין: כך בספר איוב 2.4-5:  "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ:  אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ:  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר". גוף האדם מסור לידו לענותו: ואמנם אין לו רשות לגעת בנפש. האדם נידון לייסורי אין סוף בידיו – בספר איוב עוד לא בשאול: בספר צוואת איוב – על גל  האשפה[2].  ומקטיגור  הממונה על  הוכחת אשמת האדם הוא הפך לרשות עצמאית של מסית ומדיח לחטא מיוזמתו: מפתה לחטא ומעניש, אף שמח לאיד.  הוא הופך בעל ממלכה עצמאית, ומקומו בשאול תחתיות, ומכאן, ממלכת הרוע, הוא שולט בעולם, עולם רשע. כך  בספר ישעיהו. (14.11 ולהלן): "הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה", ועוד מקומות אחדים במקרא.  בדברי הימים הוא  מפגין את עצמאותו בשולחו – שלא בשליחות האל אלא מדעת עצמו –  בדוד  את הרעיון המשחית למנות את בני ישראל[3]:

השטן מפרס

 בהשפעת תרבות פרס ותורת זרתוסטרא – הוא הופך לבעל ממלכה  משלו, רשות עצמאית, בעל מקום מסוים ממנו הוא מגיח לעשות מעשיו בבני האדם לעת מצוא. העולם בסכנת התפלגות לשתי רשויות, רשות הטוב והרע. נגד תפיסה כזו קם ישעיהו השני ואומר: (ישעיה  45.6-7):  לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". מקור הכוח באל, הוא יוצר  הטוב והרע כאחד ואין שתי רשויות כהוראת תורת זרתוסטרא, בהן

האחת עומדת מול השנייה להרע,  כשכל אחת מהן מבקשת לסתור את שהשני בונה. שני העולמות – של אוריאל, מלאך האור ושל ארכס,  מלאך החושך (ראה חנוך ב", כהנא, עמ" קיז) מתקיימים גם יחד, זה לצד זה בשלום, בהשלמה.

 

השטן מיוון

לשטן דמויות רבות ושמות רבים.  על פירוש עצם השם "שטן" עומד דניאל גרשנזון במאמרו מאיר העינים ב- : 114.3 ZAW;  “The Name Satan”[4] (על שמות השטן):  לדעתו המילה  באה מ"שטם"= to envy, to despise, בחילוף מ/נ.[5]  הוא מצביע על האפשרות כי מקור המילה בלשון יוון: לפי דוגמת חילופי אותיות   s/t במילה יוונית אחרת  satyros/-tytiros) ) הוא מציע לראות  כמקור המילה "שטן" את המילה היוונית  טיטן,  titan, . לטיטנים, לדעתו, קשר הדוק  גם עם הסטירים, אותם יצורים אגדיים המתוארים כבעלי גוף תיש, זנב, קרניים,  – והם רקדנים גדולים, כמו  השטן על רגליו האחוריות, כמו גדיים[6].

יש אומרים שמקור המילה "סטיר"  הוא במילה העברית "שעיר",  שעירים, יצורים מכוסי שיער. לפי מילון אבן שושן  "שעיר" הוא כינוי לתיש,  הזכר בעזים: עכו"ם ייחסו ליצור כוחות של אלים  או שדים. לתיש זה זנב וקרניים – כבתמונות המצורפות.

 

הטיטנים ( שאת שמם ביוונית הם קיבלו מהשומרית:   TI.TA.AN    שפירושו  One who dwells in Heaven,  יושבי השמים) הם אויבי זיאוס, האל הראשי, כמו שהשטן הופך אויב לאל,  שעקרון הטוב בטבעו מתגלה בטוב שבסימנו הוא ברא את העולם.

השאלה המרכזית בספר איוב היא אם העולם נברא בטוב? ואיוב  פותח את דבריו בקללו לא  חו"ש את האל ("בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת"), אלא את האור, ראשית הבריאה: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר: הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה: יִגְאָלֻהוּ חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם:  הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא" (איוב  3.3 ואחריו).

לוציפר

מקור דמות שד זה, לוציפר, "נושא האור",   הוא בדימונולוגיה של ספר הקודש האירני, ה- Avesta.  זהו ספר הקודש של הדת המזדאית של זרתוסטרא.  לוציפר נופל, כִּי אֵל  הָאוֹר גובר עליו ומשליכו לשאול.  אל מול צבא אהורה מזדה, האל הטוב, עומד צבא בני השטן, ה-דימונים,  demons, הם הdaeva-,  משרתי רשות   הרוע, Ahriman , דימון הדימונים, (Daevanam Daeva). ראוי להעיר כי השם Daeva מעיד על תכונת המושגים להפוך מטוב לרע ולהיפך.  שנוי זה  ניכר גם בתולדות המילה Daimon, שפירושו בתחילה היה "הזוהר".  כאן המקור  הארי-סנסקריטי של Deus”", “Zeus”, שמקורן במילה "div", "סנסקריט  “deva”.. מילה זו יש לה  – היינו אומרים – קשרים מחתרתיים ומוזרים עם המילה  “devil” אף כי מקור מילה אחרונה זו אמורה להיות יוונית, ועל פי הבלשנים לא ייתכן שקשרים לה עם המילה הפרסית-סנסקריטית. (לפי האנציקלופדיה הקתולית). נראה כי כוחו המפתה של השטן פועל גם בשמו, מושך אליו  לקסיס  זרים לו ( וראה פרק "מפיסטו" להלן).

 

למעשה השטן מתקשר מעשה הילל בן שחר, כוכב הצפון, מעשה המהווה בישעיהו 14.12-14 חלק ממשל בעל מגמות פוליטיות  ולא תיאולוגיות מובהקות על מלך בבל.  המיתולוגיה הנוצרית, בעיקר ב- [7]Vulgata  ייחסה את דמות הילל בן שחר (=כוכב נוגה) למעשה נפילת  לוציפר, (שפירוש שמו כאמור "נושא האור")  שהושלך בגאוותו לשאול, ל-.apsu  ניכר  כאן כמובן הד למעשה מרדוך בתיהאמת הקדמון.  יש כאן תיאור חד של דמות השטן –מושאלת לממלכת בבל –  כפי שהכרנוהו עד כה:  ישעיהו מנבא לו את הגורל היאה לו.  שטן זה הוא מוכה גאווה,  hybris  יווני, ויאה לו ליפול. זהו הילל בן שחר, המאיר וזוהר, כפי שהכרנוהו לעיל  כ- Daeva, אור השחר.  לוציפר הוא נפל עמוק יותר מרעו-  הדמות הזוהרת פחות אך מפתה לחטא בספר בראשית, שדינו היה  לזחול  על גחונו בעפר.

Daeva היא מקור המילה Daimon, שמשמעותה במקור "הזוהר", "המפיץ אור", כאמור לעיל.  כיון שכך, ראוי לו שייהפך למלך החושך, מלך השאול: ככתוב:  שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. זהו פסוק הלקוח כמעט מה- Divina Commaedia. של דנטה.

נשוב לתיאור מעשה  הטיטנים: המעשה  מצביע על  ההשפעה הרבה של המיתולוגיה השומרית על היוונית: הקשרים בין המיתולוגיות של העמים   הקדומים ידועים. גם הטיטנים הושלכו  (אם לא לאי בריטי רחוק, הרי אל)   טרטרוס, ממלכת השאול. הם  היו אלים לפנים, כמתואר גם במיתולוגיות שונות (West, p. 298) היודעות לספר על נפילתן ממרומים אל שחת.

 

 

 

אשמדאי, אשמאי וה"סטרא אחרא", סמאל

 

מתרבות פרס ירשנו כנראה גם את השם "אשמדאי"[8] לציון השטן. אשמדאי, רשות הזעם, הקנאה, הרשות השוחרת את הרע. שמותיו מעידים עליו:  וייתכן כי המילה העברית "אשמאי=חוטא, (קידושין לב/ב) מקורו במילה אשמדאי, בהשמטת ה"דלת".  יש הרואים את מקור השם במילה האשורית  mašâdu=להשמיד.  יש המוצאים במילה "אשמדאי"  שתי מלים, והן ,Ashmo deus, אל הזעם הפרסי;  אך זהו גם אל הניאוף הפועל למשל  בספר טוביה, שם הוא עוסק בהפרת נישואי גיבורת הספר, שרה לבחירי לבבה. אל זה  נקרא "הדימון של חוסר האושר בנישואין".Ashmo   הוא דימון מה-Zend-Avesta. אחרים מוצאים  במרכיב  Modeaus"" את המילה Dawa, dew, demon., כנראה בסיכול אותיות; ומכאן Aeshma Daeva, Ashmo Deus.  הוא קשור ב – Ahriman , יסוד האופל, הרע.  הוא מתואר כמלך השדים, מלא חיות ומעולל  מעשי קונדס,  מין ליצן: אך אנו מוצאים אותו לעתים גם כחבר האדם.

מקור המילה "”Daeva, deva”" בסנסקריטית, מהן Daimon, demon ו- deus כנראה ב- daio=to divide ובמקור משמעותה היתה יצור אלהי: כך היא משמשת עוד בתיאולוגיה ההודית, לפי   The Catholic Encyclopedy  בערך המתאים. eudemon ,, eudemon,   היה דימון מאושר: הדימון,  daimon של סוקרטס, הוא המצפון,  (=האור הפנימי), היסוד המדריך לטוב את האדם[9].    גם אפלטון וקסנופון משתמשים במילה "דימון" במובנה הטוב. במקור היו אלה אם כן שדים ורוחות טובים: עם נפילתן הפכו לרעים: הפך האור לחושך. הדואליות נוצרה  בתורת זורואסטר בפרס. הפיכת האור לחושך  מסתמלת בגורלו של הילל בן שחר,  שהפך לאדון הבור, Lord of the Pit,  והיה מנושא האור לאדון החושך.

מצינו אם כן כי האל הטוב הוא רק פן אחד מפני היקום בו אנו חיים, לפחות על פי התפיסה הדואלית, הזורואסטרית: הפן האחר הוא הרע, ה"סטרא אחרא", הצד האחר שענפיו מגיעים עד ספרות הקבלה. בקבלה מתבטאת התפיסה האחרת, המונותיאסית: העולם הבנוי על דין וחסד.  רק כשהחסד פוחת, משתלט השטן וכת דיליה על העולם.

ארמנד קמינקא בJQR- , כרך 13 עמ" 221-224 מוצא את מקור המילה אשמדאי  בשם דמות  המופיעה אצל הרודוטוס. מסופר על  המלך קמביזס  שבעת היעדרו מסיבות כלשהן מכס מלכותו אחד סמרדיס,  Smerdis מילא את מקומו. לדעת קמינקא איש זה השאיל את שמו, בהשמטת ה"ריש",  לאשמדאי:   וזאת משום שעליו מסופר כי הוריש את שלמה המלך מכסאו. ואמנם  נראה כי אין תופעה לשונית שלא תצוצנה עליה דעות שונות.

גם המלה "סמאל" הוא כנוי מקובל לשטן בתלמוד ובמדרשים.  לפי רש"י (סוטה דף י/ב ) סמאל הוא שר של אדום, שר של עשיו (רש"י סוכה  כט/א). לפי  תרגום יונתן על בראשית פרק ג פסוק ו סמאל  הוא מלאך מות. אף לפי מדרש רבה שמות פרשה כא פסקה ז סמאל  מקטרג, כבשעה שיצאו ישראל ממצרים.  לפי מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י  סמאל הרשע ראש כל השטנים הוא[10]: והוא הצופה למראשות מיטת שכיב מירע ליטול את נשמתו בצאתה.[11] אגדות רבות על השטן במדרשינו שראוי לחקור מקורותיה ויחסן לדמות. 

 

שמות השטן לפי הברית החדשה

לשטן כמובן עוד שמות רבים, בעברית ולועזית, וזאת בהתאם לכוח שהדמות הפעילה על הדמיון  העממי.  לפי שעיקרו מתאפיין בתכונת המשטמה, הוא נקרא &quo