לוּ-דינגירה[1] וְעוֹד דְּבָרִים (פֶּרֶק בְּשִׁירָה הַשּׁוּמֵרִית).

 

 

אין בידינו כאן להציג לפני הקורא את כל שירת שומר – שירה בת 4000 ויותר שנים שנכתבה בשעתה במסופוטמיה, עירק של היום, בעיקרה על לוחות טין, חומר הנמצא בשפע על גדות נהר הפרת והחידקל בכתב עתיק וקשה לפענוח, כתב היתדות. נסתפק נא בדוגמאות משירה זו, שראוי להביאה לפני הקורא מפאת העניין הכלל-אנושי שבה.  היא עוסקת בכל תחומי החיים –  בלידה ובמות, באהבה והיפוכה של זו, בתחינות אל האלים ובהודיות להם, ועוד – נושאים רבים מספור.

בין אלה – כאמור – תופס מקום ראשון במעלה נושא האהבה. כאן נעסוק בשירי אהבה  מסופוטמיים. ולאהבה הרבה פנים –  הסגידה, הגעגועים, הצער על אבדן האהוב, או אף בקשת קרבת האל –  ועוד.

מאלה נביא דוגמאות אחדות עבור אלה  המבקשים להכיר שירה זו.

 היא נוצרה בראשית תרבות המערב, ונרשמה בראשית המצאת הכתב.

 נושאיה כולם נטולים מחיי האדם:  אלה הם הנושאים שהם מענינו של האדם[2]. בהתאם, הם אנושיים מאד ונוגעים בנושאים שהם בעיקרם  עימנו עד היום:  לסמן לך כי סדנא דארעה חת היא,  וכטענתו של רומן בארט,  מוטיבים ספרותיים, עמדות ופניות  חוזרות ונשנות בלבושים חדשים ומתחדשים בכל הדורות  וקיימים לנצח בעולם.

 

הנושא הראשי והראשון בו נטפל הוא נושא האהבה. אהבתנו הראשונה כידוע היא האם.

והנה, בראשונה,  שיר על אהבת הבן אל אימו – שיר ידוע שהיה נפוץ בכל מרחבי המזרח הקדום.

 

מִכְתַּב לוּ-דִּינְגִּירָה אֶל אִמּוֹ

 

שָׁלִיחַ מַלְכוּתִי, צֵא נָא לַדֶּרֶךְ.

שַׁגָּרִי אַתָּה, מְסֹר בְּנִיפּוּר מֶסֶר:

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, שְׁמֹר נָא צְעָדֶיךָ!

אַחַת הִיא אִם אִמִּי בְּחַדְרָהּ, אוֹ בַּמִּקְדָּשׁ:

הַיְשֵׁר אֵלֶיהָ פַּעַם, אֶל מְעוֹנָהּ וְעִירָהּ צֵא נָא.

אַל תִּתְמַהּ, מְסֹר לָהּ זוֹ אִגֶּרֶת בִּרְכָּתִי.

הַנָּח בְּיָדֶיהָ אֶת הַלּוּחוֹת הַכְּתוּבִים.

אִמִּי נְאַת מַרְאֶה, עֲדָיִים עֲדוּיָה,

אִם לֹא תְּזַהֶהָ, הִנֵּה הַסִּימָנִים:

שְׁמָהּ הוּא שָׁט-אִשְׁתָר, וּבְאֵלֶּה תַּכִּירֶנָּה:

עוֹר-יָדָהּ חָלָק, קֶרֶן אוֹר פָּנֶיהָ, זְרוֹעָהּ צַח מִלֹּבֶן,

אֵיבָרֶיהָ נָאִים, דַּק גֵּוָהּ כִּקְנֵה-סוּף

הַנָּע,  גָּמִישׁ, צָעִיר לַנֶּצַח, מָלֵא חֵן בָּרוּחַ.

כִּי אֲנִינָה * בְּרָאָתָהּ בְּרֹב טוּב טַעַם .

כְּשֶׁנִּשְּׂאָה לְאָבִי, לְבֵית חָמִיהָ בְּרֹכֶן-רֹאשׁ הִגִּיעָה,

בָּעֲנָוָה הִיא נִצְּבָה  פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד גְּבִרְתָּהּ, הִיא אִינָנָה

אֲשֶׁר לָהּ אִמִּי כֹּהֶנֶת, תִּשְׁמַע לְכָל מִלֶּיהָ.

הִיא ,מְלֵאַת מֶרֶץ, כָּל שֶׁבְּיָדָהּ יִפְרַח וְיַעַל.

יֵשׁוּתָהּ קוֹרֶנֶת, מַעֲנִיקָה בְּחִיּוּכָהּ חִיּוּת.

כְּשֶׂה-אֵל, הִיא כֻּלָּהּ אַהֲבָה, חָלָב,  חֶמְאָה שׁוֹפַעַת.

 

וְעוֹד סִימָן, שֵׁנִי, עַל אוֹדוֹתֶיהָ אֶתֵּן  לְךָ:

אִמִּי כּוֹכַב הַשַּׁחַר, זוֹרַעַת אוֹר בָּאֹפֶק,

הִיא אַיֶּלֶת הָרִים, כּוֹכַב בֹּקֶר הַמִּתְנוֹסֵס בָּרָקִיעַ עוֹד בַּצָּהֳרַיִם .

 

הִיא אֶבֶן חֵן , אֹדֶם נְחֹשֶׁת, פִּטְדָה וְדָר מִמַּרְחָשִׁי:

הִיא אוֹצָר אֲחִי הַמֶּלֶךְ, קֶסֶם פָּז, כֶּתֶם-חֵן:

חוֹתַם אֶבֶן יְקָר, כָּמוֹהָ עַל לֵב עִיר הַחַמָּה זוֹרַחַת:

צָמִיד שֶׁל אַנְטִימוֹן, טַבַּעַת אַנְטִיסוּרָה,

זְהַב אוֹפִיר וְכֶסֶף  – אַךְ הִיא נוֹשֶׁמֶת וְחַיָּה.

הִיא פֶּסֶל אָלָבַּסְטֶר, עַל כַּן אֶבֶן הַתְּכֵלֶת,

דְּמוּת בַּהַט, אַךְ חַיָּה, מְלֵאַת חֵן וְקֶסֶם.

 

וְסִימָנָהּ הַשְּׁלִישִׁי – עַד  כִּי תַּכִּירֶנָּה –

אִמִּי הִיא מְטָר בְּרָכָה, כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת,

קְצִיר שֶׁפַע דָּגָן,  שָׂדֶה הַמֵּבִיא יְבוּל שֵׁנִי,

גַּן קָסוּם עֲדָנִים בִּמְלוֹאוֹ.

עֵץ תָּמָר שֶׁהֻשְׁקָה, , הַמָּלֵא פֶּרִי אָדֹם , תָּלוּי בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת ,

פְּרִי בָּכִיר, תְּבוּאַת נִיסָן, הוּא חֹדֶשׁ הָאָבִיב.

כִּתְעָלָה הַמַּזְרִימָה מִי עֹשֶׁר אֶל עֲרוּגוֹת הַפְּרָחִים.

 

וְעוֹד סִימָן – רְבִיעִי –  לִדְמוּת אִמִּי, לְמַעַן תַּכִּירֶנָּה:

אִמִּי – מִלּוֹתֶיהָ לַחַן, תְּפִלָּתָהּ זִמְרָה לָאֵל,

מַבָּטָהּ זֹהַר אוֹר בַּחֲגִיגוֹת הָאֶקִיתוּ.

הֵן הַכֹּל יַכִּירוּהָ –  הִיא נְסִיכַת הַשֶּׁפַע:

בְּצַעֲדָהּ בַּמָּחוֹל , בְּחוּגָהּ  בַּמַּעְגָּל בַּחֶדְוָה תְּמַלֵּא אֶת לֵב כָּל רוֹאֶיהָ.

 

הָאוֹהֵב, לֵב אוֹהֵב לֹא יִשְׂבַּע מַעֲדָן:

הוּא נִשְׁבֶּה: בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה שׁוּב יָשׁוּב אֶל אִמִּי.

וְעוֹד סִימָן, חֲמִישִׁי, עַל אִמִּי אֶתֵּן לְךָ:

אִמִּי עֵץ אַשּׁוּחַ, שֶׁרֵיחוֹ נִדָּף בַּכֹּל.

הִיא מִרְכֶּבֶת עֵץ אֹרֶן, אַפִּרְיוֹן תְּאַשּׁוּר.

הִיא עֵץ מֹר וְקִנָּמוֹן, כֻּלָּהּ אָסוּךְ בֹּשֶׂם.

הִיא טַס פָּרוֹת, זֵר פְּרָחִים בְּרוּכֵי  רֹב שֶׁמֶשׁ, ,

בָּזִיךְ נֵרְדְּ, צִדְפַּת בְּשָׂמִים גּוֹלֶשֶׁת:

בְּהִתְיַצֶּבְךָ  נֹכַח פְּנֵי אִמִּי  – הוֹדוֹת לַסִּימָנִים .

אֱמֹר לָהּ: "בְּנֵךְ, לוּ-דִּינְגִּירָה

יְבָרְכֵךְ  בְּכָל טוּב" .

 

*אִינָנָה, הָאֵלָה.

 

מקור:

1.  M.  Civil,  "The  Message  of Lu-Dingira to  his  Mother", JNES 23 (1964).

2. S. N. Kramer, and M. Cig: "The Ideal Mother: A Sumerian Portrait", in Turk Tarih Kumuru, Beleten 40, 1976, pp. 403-421.

 

 

 

ומהאם – אל האהובה.   נביא כאן שיר דומה לשיר של לו-דינגירה, אך הפעם הוא מופנה אל האהובה.

ניכר בשיר שכותביו חיו בעולם הטבע  וממנו נטלו את הדימוי המשמש לתשתית השיר:

 

הָאֶרֶז גָּדַל

 

הָאֶרֶז גָּדַל מֻשְׁקֶה שֶׁלֶג

עַל פִּסְגּוֹת הַלְבָנוֹן.

אֶרֶז הַמְחַטִים

אַחַר שֶׁהַמְכַשֵּׁף אֶנְכִּי

פָּצָה בִּטְנוֹ, פָּצַח קְרוּמוֹ

גִּלָּה תּוֹכוֹ, תּוֹךְ נִיחוֹחַ:

מִלֵּא בַּקּוּבַּעַת בֹּשֶׂם

הֱרִיחוֹ עִם הָאֶנוּנַכּי.

 

אֵלֶּה שָׂמְחוּ: הָאַלִּים

בִּמְסִבָּם אֶל עַל פָּנוּ בַּהֲרִיחָם:

כִּי אַתְּ נוֹשֵׂאת מֹר וְנֵרְדְּ:

כְּאֶל אֵשׁ שֶׁל קְטֹרֶת, מֵפִיץ רֵיחוֹת נָאִים,

בְּבוֹאֵךְ לָאַרְמוֹן, תְּחַדְּשִׁי יוֹם שֶׁמֶשׁ,

אוֹרֵךְ יוּפָץ, הָעוֹלָם – יִפְעָה:

בֶּעָבָרֵךְ הַסַּף, הַבְּרָכָה בַּלֵּב שׂוֹרֶרֶת.

 

 

והנה עוד שיר על

 

הָאֹשֶׁר

 

נִצַּבְתִּי לְפָנַיִךְ.

אֲרֶשֶׁת פָּנַי – רֹחַב דַּעַת,

מֵעֵינַי נִשְׁקְפָה חֶדְוַת רְאוֹת פָּנַיִךְ.

הֲלֹא אֻשָּׁרְתִּי! לִקְרָאתֵךְ

הַלֵּב יָדוּץ! כֹּל שִׂמְחַת חַיֵּי – אַתְּ!!!

מָקוֹר: B.R.Forster: Before the Muses, p. 889

 

אך לא רק פני שמחה לאהבה: יש והאהובה מקשה את ליבה, בוגדת, עוזבת את האוהב בייסוריו. אזי הוא פונה, מבקש להשיבה אליו, לוחש על לבה:

 

לַחַשׁ לְשׁוּב הָאֲהוּבָה

 

הוֹ, דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת!

הוֹ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ, הוּא שַׁעַר בּוֹגְדָנִי!

חֲזַקְתִּיךְ בְּשֶׁמֶן, יָצַקְתִּי עָלַיִךְ יֵין,

בְּסוֹבְבֵךְ עַל עָמְדֶךְ, תִּבְגְּדִי בַּמִּשְׁמָר,

אַךְ שָׁבָה מֵחָדָשׁ עַל הַצִּיר לִמְקוֹמֵךְ.

הָאֲהוּבָה שֶׁעָזְבָה, לְוַאי וְהִיא שָׁבָה

חוֹזֶרֶת לְבֵיתִי כְּדֶלֶת עַל צִירֶיהָ.

 

מקור: B.R.Forster, Before the Muses, P.807

 

ואמנם, אף אם היא איתנו, אין תמיד  מעשה האהבה מצליח: בשיר קצר, אך לעניין, המשורר מתנה  צרותיו:

 

תְּחִנָּה

פַּח בָּרוּחַ, יָנוּעוּ כַּפּוֹת עֵץ הַתָּמָר !

יִתְחַשְּׁרוּ עַנְנֵי שָׁמַיִם!

נְשֹׁב בַּסְּעָרָה!

יִזַּל נָא בְּמָתְנַי אוֹן תֶמֶד

כְּמוֹ הַנְּהָרוֹת, כַּמַּעְיָן הַשּׁוֹלֵחַ מֵימָיו אַל עַל גָּבֹהַּ !

 

כְּגֶשֶׁם הַחוֹדֵר עֲמֻקּוֹת אֶל הַקַּרְקַע!

יַעֲמֹד נָא גִּידִי, זֶה אֶבְרֵי מָתוּחַ

יַעֲמֹד נָא נִצַּב כְּמַחַט הַנִּילוּס.

יִתְיַצֵּב כַּמֵּיתָר עַל נֵבֶל הַטִּיגִי

לְבַל יַחְלִיק מִמֶּנָּה, מִנְּדָנָהּ הַחוּצָה.

 

 The obelisk from Luxor in the Place de la Concorde in Paris’

 הוא "מחט הנילוס"

 

והנה שיר נוגע ללב של אם המבכה את אהבתה אל ולדה שלא נולד:

 

קִינַת אִשָּׁה עַל וְלָדָהּ שֶׁלֹּא נוֹלַד

 

"מַדּוּעַ כָּךְ תָּשׁוּטִי כִּסְפִינַת אֵין אוֹנִים,

כְּעַרְבָּהּ שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ בְּמַיִם אַדִּירִים?

לוּחוֹתַיִךְ שֻׁבְּרוּ, רִכְסָתֵךְ[3]

 נִכְרְתָה, אֲבוּדַת עֹגֶן אַתְּ,

נֻתַּק גַּם הַחֶבֶל שֶׁאָסַר שֶׁאָסְרָה אֶת אַרְבָּתֵךְ אֶל הַחוֹף".

 

"הָכֵיצַד לֹא אָשׁוּט בְּמַיִם אַדִּירִים,

הָכֵיצַד לֹא תִּמְצְאֵנִי בְּלֹא עֹגֶן, בְּלֹא רִכְסָה?

בַּיּוֹם בּוֹ נָשָׂאתִי, כְּאַרְבָּה, בִּי פֶּרִי, הוֹ כַּמָּה שָׂמַחְתִּי,

כַּמָּה עָלַץ בִּי אִישִׁי – רַק חִכָּה כִּי אַגִּיעַ עִם מַשָּׂאִי אֶל הַחוֹף.

 

בַּיּוֹם בּוֹ יָלַדְתִּי, עֵינַי נֶעֱנָנוּ.

 

בִּקַּשְׁתִּי אֶת בַּת-אֵל, אֶת כַּפַּי נָשָׂאתִי:

"מְגִנַּת כָּל אֵם יוֹלֶדֶת, אַתְּ אִמִּי, הָפִיחִי בִּי חַיִּים"!

אַךְ גְּבִרְתִּי, בִּלְתִּי, הֵלִיטָה אַל

 אֶת פָּנֶיהָ.

"אַתְּ, מִי אַתְּ, מַה תּוֹסִיפִי פַּלֵּל?

 לֹא כָּל סְפִינָה טְעוּנָה מַגִּיעָה אֶל הַחוֹף".

 

אִישִׁי, הוּא אֲהֵבַנִי,  הוּא רֵעִי, אֲהוּבִי,

בִּרְאוֹתוֹ פָּנֶיהָ מוּלָטוֹת בְּכַפֶּיהָ, זָעַק:

"אִם אַתְּ כֹּחַ אֵל, וּבוֹ, בַּעֲבוּר רֹב גָּוֶן, עוֹד אַהֲבַת חַיִּים,

פִּתְחִי לֵב לַתְּפִלָּה, רַחֲמִי, הַצִּילִי הַנֶּפֶשׁ"!

 

כָּל הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בָּהֶם בְּרֹב טוּב עִם בַּעֲלִי הָיִיתִי,

שָׂמַחְנוּ לִקְרַאת הַיֶּלֶד שֶׁיַּחַד חוֹלַלְנוּ,

הַמָּוֶת הִתְגַּנֵּב בַּחֲשַׁאי מִבַּעַד לַפֶּתַח,

הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי חֶשְׁכַת לֵיל חַלּוֹנוֹת,

הִתְפַּרְקֵד בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַחֶדֶר וְאָרַב:

נִכְנַס קוֹמְמִיּוּת לַגִּפָּר, חֲדַר כְּלוּלוֹתֵינוּ.

הוּא שֶׁנִּתֵּק אֶת הָרִכְסָה, שֶׁגָּדַד חֶבֶל, עֹגֶן,

הוּא שֶׁשְּׁלָחַנִי עַל פְּנֵי הַזְּרָמִים הָעֲמֻקִּים

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה, מִמֶּנָּה אֵין שִׁיבָה".

 

(B.R.Forster:  From Distant Days, p. 329

 

 אך  האהבה שופעת שבעת מונים כשהילד החדש רואה את אורו של עולם:

 

אִשָּׁה  בַּלִּדְתָּהּ

 

הָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת. הַלֵּדָה – מַאֲמָץ.

הַתִּינוֹק מִתְקַשֶּׁה. הוּא נִתְקַע בַּפֶּתַח.

כְּסוֹגֵר נִנְעֲלוּ עַל פָּנָיו חַדְרֵי בֶּטֶן.

הוּא נֶחְנַק! הַפֶּתַח נָעוּל, הַכֹּל סֶגֶר וּבְרִיחַ.

הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה – פָּנֶיהָ מְכֻסִּים אֵפֶר מָוֶת.

פָּנֶיהָ כְּגִיר לוֹהֵט, חִוְּרוֹת הֵן לִפְרָקִים, לִפְרָקִים אֲדֻמּוֹת.

אַף יָדֶיהָ הָאוֹחֲזוֹת כִּבְטֵרוּף בִּקְצוֹת הָאָבְנַיִם

לְבָנוֹת הֵן כְּגַלְגַלֵּי מֶרְכָּבָה עוֹטַת עֲפַר דֶּרֶךְ

בְּצֵאתָהּ אֵלֵַי קְרָב. עֵינֶיהָ – תּוֹהוֹת, דּוֹהוֹת,

אֵין רוֹאוֹת, מֻפְנוֹת פְּנִימָה. שָׁם מַבְשִׁיל

עָתִיד חָדָשׁ, בְּחֶבְיוֹנֵי הַזְּמַן – תְּהוֹמוֹת רֵאשִׁית דַּעַת.

דִּמְדּוּמִים נֶאֱחְזָה, הָעוֹלָם נִצְעַף עָלֶיהָ,

אַף שְׂפָתֶיהָ צָבוּ,  עָטוּ דֹּק קֶצֶף חָרֵב;

אָזְנֶיהָ אֵין שׁוֹמְעוֹת, מָלְאוּ זְעָקָה עַד לֵב שָׁמַיִם.

חָזָהּ עוֹלֶה וְיוֹרֵד, כָּל בְּגָדֶיהָ נִזוֹחוּ,

אֵין צָעִיף עָלֶיהָ, כָּל אֵבֶר מְגֻלֶּה, מְקוֹר חַיִּים,  מֵעֵין  כָּל דָּם.

אֵין בָּהּ כָּל בּוּשָׁה שׁוֹלֶטֶת: כָּל יֵשׁוּתָהּ נְתוּנָה לַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּפָנֶיהָ.

הִנֵּה כֹּחוֹת טֶבַע חֲדָשִׁים מִקִּרְבָּהּ מְבַקְּשִׁים לְהִתְפָּרֵץ.

" תְּמֹךְ נָא בִּי! וּקְרָא עִמִּי: הוֹ, מַרְדּוּךְ, רַחֵם נָא!

הַכֹּל בִּי רַק מְבוּכָה, מַיִם רַבִּים בְּלָעוּנִי;

שַׁחְרֵר נָא מִקִּרְבִּי אֶת הַנָּעוּל, שֶׁאֵלִים יְצָרוּהוּ[4] עִם אָדָם:

  שַׁחְרֵר נָא עוֹלָלִי, יִרְאֶה נָא אוֹר יוֹם מָתוֹק;

רוּץ נָא, רוּץ,  בֶּן- מֵעַי,  כָּאַיָּלָה שְׁלוּחָה

פְּרֹץ מִבֵּין חוֹמוֹת הַסּוּגַר, הַחְלֵק נָחָשׁ!

הִנֵּה, אִשָּׁה קְרֵבָה אֵלֶיךָ – הִיא הַמְּיַלֶּדֶת

תְּקַבֶּלְךָ – רְאֵה נָא, לִקְרָאתְךָ זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת.

 

B. R. Forster: From Distant  Days, p. 393

 

 

  כבר בשומר ניכרים יסודות הבלדה כפי שאנו מכירים אותה מאז: היא מיוסדת על אדני הדו-שיח. אמנם גם המונולוג לא ייפקד מקומו בשירה זו.

בשיר הבא אנו קוראים דיאלוג בין אשת-איש לִרְאֵם[5].

מהדוגמאות המעט שהבאנו ניכר כי המשורר השומרי פותח את שירו בתיאורי טבע –  מדבר על עצים או חיות –  ורק אחר כך עובר לעיקר מסר השיר, הוא דבר על האהוב (לידה,  נטישה,  שיבה מְקוּוֵית, ובקשת שיבת האהוב מזרועות  המוות).

 

אֵיפָה  הֵם ?

 

הָרְאֵם שֶׁרָבַץ עַל שְׂפַת הַנַּחַל אֵינֶנּוּ כָּאן

הַפֶּרֶא שֶׁרָבַץ בֵּין קְנֵה הַסּוּף.

 

הוֹ, רְאֵם הַנּוֹטֶה עַל צִדּוֹ, הִנְּךָ נוֹטֶה לִשְׁכַּב,

לְיַד הַצֹּאן הַנָּמָה בָּאָחוּ, הָרְחֵלוֹת לְצִדָּן.

 

אֶת הֶהָרִים אֶשְׁאַל – קוֹלֵי בְּקָעוֹת יִשְּׂאוּ

אֶת הַתְּאוֹ הָרוֹעֶה אֶשְׁאַל, אֶת חַיּוֹת הַשָּׂדֶה

אֵי אִישִׁי, אֵי הוּא בַּעֲלִי בֶּן תִּשְׁחֹרֶת ?

אֵי פָּנָה הָאִישׁ  וְאַגִּישׁ סְעוּדָתוֹ?

אֵי הָלַךְ בֵּין הָרִים שֶׁלּוֹ מַשְׁקֶה טוֹב אֶשָּׂא?

 

בְּקַר-הַבָּר נְשָׂאוֹ, הַיָּמִים נְשָׂאוּהוּ,

הֵם לָקְחוּ בַּעֲלֵךְ, הֵם נְשָׂאוּהוּ עִמָּם אֶל פִּסְגַּת הֶהָרִים.

יֵמֵי יהָרִים נְשָׂאוּהוּ, שֶׁעֵינָם מְנֻמֶּרֶת,

יֵמֵי הָרִים נְשָׂאוּהוּ בְּמַלְתְּעוֹת טוֹרֵף.

 

בְּקַר-הַבָּר! בְּלָכְדְדָ בַּעֲלִי, בְּשֵׂאתְךָ אוֹתוֹ אִתְּךָ אֶל מְאוּרוֹת הָאֵימִים

עַל מִשְׁכָּבוֹ הִרְבַּצְתָּ תַּנִּים שֶׁל יְלֵל-לַיִל

בְּמִכְלְאוֹתָיו שִׁכַּנְתָּ עוֹרֵב רַע מַבָּט,

בַּחֲלִילוֹ הָאָדֹם, חֲלִיל טִין הָרוּחַ יְנַגֵּן עוֹד,

אֶת שִׁירָיו יָשִׁיר רַק רוּחַ הַצָּפוֹן.

 

 Thorkild Jakobsen: Treasures of Darkness מקור:

 

נביא לבסוף שיר בו  שטוחה תחינת האוהב – הפעם אדם בצר לו הפונה אל האל האהוב[6], הסומכו ותומכו בצר לו – כי אל מי אדם יפנה  אז אם לא אל מי שהוא חש בקרבתו, בעניינו בו? והרי הוא האהוב:

 

הוֹ, גֻּלָּה

 

הוֹ, גֻּלָּה, גְּבֶרֶת נָעֲלָה, אֵם הָרַחֲמִים

הַשּׁוֹכֶנֶת בְּמִשְׁכְּנוֹת מָרוֹם:

לָךְ אֶקְרָא , שְׁעִי-נָא , עִמְדִי נָא לְצִדִּי , הַטִּי נָא לֵב אֵלֵי:

לָךְָ אֶקְרָא, אֲיַחֵל, אֶגַּע-נָא בִּכְנַף סוּתֵךְ:

כְּאִלּוּ אַךְ לִיאַתְּ, רַק אֵלֵי פָּנַיִךְ:

כִּי מִשְׁפָּטֵךְ יִנּוֹן, אַתְּ גּוֹזֶרֶת אֶת הַדִּין ,

כִּי אַתְּ הַמְּחַיָּה, הַמְּשִׁיבָה כֹּחַ.

הֵן בְּיָדֵךְ לָחֹן חַיִּים, לְחַלֵּץ אִישׁ מִבּוֹר שַׁחַת.

הוֹ גֻּלָּה, אֵם כָּל חַי, אֵלַיִךְ אֶשָּׂא עֵינַי ,

קַבְּלִי נָא מִנְחָתִי, אֶת הַסֹּלֶת הַבְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן.

אֶל אֵלֵי הַזַּעַף, עֶבְרָה לְלֹא תּוֹחֶלֶת

אֲלֵיהֶם אֶשְׁלְחֵךְ, הָאִירִי עֵינֵיהֶם בְּטוּב מַרְאֵךְ.

אֶל אֵלֵי הַזַּעַם אֶשְׁלְחֵךְ. כִּי אֵלֵי עִירִי מִתְאַנְּפִים בִּי.

לֵילִי מוֹרָא מַרְאוֹת, חֲלוֹמוֹת בִּעוּתִים,

לִבִּי יְרַחֵף לְמַרְאָם, לֹא אֶבְטַח בִּי מֵרֹב פָּחַד.

הוֹ, גֻּלָּה, גְּבִרְתִּי, בִּדְבָרֵךְ הַשָּׁקֵט, שֶׁאַף בּוֹ אֵימָה לָאֵלִים

צַוֵּי עַל בַּלָהוֹת וְעַל שֵׁדִים מִשְּׁאוֹל עָלוּ, בָּאוּ

לְהִנָּמֵס כְּעָנָן, הֵן דְּבָרֵךְ הוּא דְּבַר  חֹק:

פַּזְּרִי-נָא אֶת עַנְנֵי הָעֶבְרָה, אֶת מַרְאָם הַטּוֹב הָאִירִי,

הִתְעָרְבִי לְטוֹבָתִי, אֶת לֵב מַרְדּוּךְ הָטִיבִי.

אִמְרִי מִלָּה טוֹבָה לִזְכוּת עַבְדֵּךְ…עָלָיו נָא הָגֵנִּי.

חֲפֵי עָלַי כְּנַף חֶסֶד, שִׁכְחִי מִשְּׁגָגוֹת,

אָז אָשִׁיר תְּהִלָּתֵךְ, תִּשְׁבָּחוֹת לְךָ אַרְנִינָה.

 

 

B. R. Foster: Before the Muses, p. 582

 

סיור קצר זה בין מכמני השירה השומרית  – שוב – מוכיחה כי בלב האדם לא חל שינוי בעיקרו מאז.   זו הסיבה כי מוטיבים שונים חוזרים בספרות. במאמר אחר אפשר היה להצביע על כך – כיצד  ענייניו של אדם העסיקוהו מאז ומתמיד, בספרות, בשירה ובפיסול. באלה עולים שוב ושוב בכל דור מחדש נושאי האהבה, הלידה, הנטישה, האבדן והמוות – כביום הינתנם לאדם בגן העדן; שהרי כאמור דברים כבר היו מראשיתם: הבדידות,  (כי לא טוב האדם להיות לבדו:  וּלְאָדָם לֹא  מָצָא  עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ):  והאהבה,  (ודבק בה)  הדעת שניתנה והמוות איתה.