בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
עולמות הרוח של גיתה
… אֵיךְ יִתְרַקֵּם הַכֹּל וְיֶחְבָּר לִכְלָל,
אֶחָד בְּמִשְׁנֵהוּ יִחְיֶה וְיִפְעַל!
אֵיךְ כֹּחוֹת שָׁמַיִם יוֹרְדִים וְעוֹלִים
וּדְלָיֵי זָהָב זֶה מִזֶּה נוֹטְלִים!
…
חֶזְיוֹן פֶּלֶא!. .. אֵי אֶתְפְּסֵךְ, בְּרִיאָה? אֶתְכֶם, שְׁמֵי עַד,
שְׁדֵי טֶבַע, אֵי? מְקוֹרוֹת כָּל הַחַיִּים,
בָּכֶם שָׁמַיִם וְאֶרֶץ תְּלוּיִים. (פאוסט, לילה).
מַחְשְׁבוֹת נַעֲלוֹת וְלֵב טָהוֹר, הֵם אֲשֶׁר עָלֵינוּ לְבַקֵּשׁ מֵאֵל ( שנות הנדודים של וילהלם מייסטר, פרק 10).
אקדמות:
הקורא בעבודה זו יפגוש עולם מיוחד במינו – את עולמו של גיתה כפי שזה עולה מכתביו. מגמת העבודה היא לבוא במגע עם אחדים ממאפייני השקפת עולמו של גיתה בדבר סדרי הטבע, כמו גם – במידה מסויימת – בדבר מקומו של האדם במסגרת סדרים אלה[1].
אין אפשרות, במסגרת עבודה זו, לעמוד על כל הבטי עולם זה. יצירת גיתה ענפה. לא נוכל להתייחד עם מחקרי גיתה בבוטניקה, במינרולוגיה, בפיסיקה וכיו"ב לפרטיהם[2]. נשתדל לעמוד על אספקטים אחדים, בקוי הגות עיקריים, וזאת על פי כתבים נבחרים, יצירות מספר בלבד. קוי הגות אלה נראים לְעוֹלָם תקפים, בניגוד לכמה ממסקנותיו בתחום מדעי הטבע, שלא זכו להערכה ולא התקבלו במדע.
לא רק בתחום המדע לא התקבלו מסקנותיו, – גם בתחום האמנות כך. גיתה ראה את האמנות כחלק מהטבע, כדבר המוכתב על ידי הטבע. בעבודה זו לא נעסוק בתפיסת מהויות האמנות של גיתה.
גיתה שאף לאיחוד מחדש של מדעי הטבע עם "מקור מחצבתו" של מדע זה – על פי השקפת גיתה – עם השירה. הוא חלם על איחודם מחדש. הסיודוס[3], לוקרטיוס[4], ואחרים בעולם העתיק כתבו שירה מדעית. דרכים אלה – של המדע ושירה – נפרדו. גיתה שאף לאחדם מחדש.
"בני אדם נמנעו מלהודות באפשרות איחוד המדע והשירה. האדם שכח שערש המדע הוא השירה; לא נתנו דעתם על כי בנקוף תקופה מסויימת של פירוד ביניהם הם שבו בידידות ולטובת שניהם הם נפגשו, על רמה גבוהה יותר" (גיתה, "מורפולוגיה, גורל הדפוס", עמ" 68).
אלא שגיתה מעמיד את האדם במרכז היקום, במרכז ההווייה: וכיון שכך, בכוח האדם לתפוס את העולם באמצעות כלים שניתנו לו וחבויים מכבר בנפשו. ביכולת האדם לתפוס את המציאות בכוליותה – קודם כל – ועל פי כך בפרטיה היות והוא חלק מהטבע, ממין אחד עימו: הוא חלק מהכוליות הקוסמית הגדולה.
גיתה פשוט משוכנע שלא הרוח לבדה המשמיעה קולה דרך התפיסה האנושית הסובייקטיבית, אלא הרוח בת הטבע עצמה בראה לה באדם כלי בטוי, דרכו היא מגלה את סודותיה. אין זה האדם המדבר על הטבע, אלא הטבע המדבר דרך האדם על עצמו. זו אמונתו של גיתה (רודולף שטיינר, סתרי הפילוסופיה, הוצאת החברה לאנטרופוסופיה, ניו יורק 1973).
רעיון היות האדם חלק מהיקום, הוות היקום בנפשו יסוד נצחי, קורן כוחות מטיבים, מין מרכז מידע פנימי, מובע על ידי גיתה בתמונה הלקוחה מ "שנות הנדודים של וילהלם מייסטר, ספר ראשון, פרק 10.
"אבל בלילות בהירים, יפים אלה התוכן הבטיח לוילהלם לשתפו בפלאי שמי רום הַמְּכֻכָּבִים.
בתום שעות אחדות הַתּוֹכֵן הוביל את אורחו אל מעלה מדרגות מתפתל אל מצפה כוכבים. הם יצאו אל משטח גג שטוח של מגדל גבוה ומעגיל. לילה שקט, מואר כוכבים זורחים ומהבהבים הקיף את האורח, שלראשונה בחייו חש מעליו את קשת השמים המגביהים עליו בכל הדרם.
נפעם ונדהם הוא הביט בנגלה לו. …"מה אני מול מכלול היקום? הוא שאל את נפשו. "מה כוחי מולו? אי מקומי בו?"
אחר התכנסות-מה בלבו, וילהלם מוצא את התשובה לשאלותיו: הוא חלק מהיקום.
1.
העולם נתפס אפוא על ידי נפש האדם. הנפש בכוחה לתפוס את הקיים מהיותה בנויה לפי חוקי העולם, וה"חומר" ממנו הנפש בנויה היא החומר ממנו העולם בנוי[5]. דומה מבין את הדומה. כך בספר נדודי וילהלם מייסטר , ספר ראשון, פרק 10 טוען וילהלם כי הוא נושא עולם זה בחובו: "אני מביא אותו אתי, אני נושא אותו בתוכי".
תפיסת העולם של גיתה
גיתהוכך הוא כותב:
1) טבע! אנו מוקפים בו וחבוקים בו, בלי כל יכולת לחרוג מגבולותיו או יכולת להגיע אל מעמקיו. מבלי שנבקש ומבלי שנוזהר הוא סוחף אותנו הלאה והלאה במעגלות מחולותיו, מניע אותנו עד שאנו נופלים עייפים מבין זרועותיו.
2) צר הוא תמיד צורות חדשות, הנולד טרם היה עוד כמוהו, והבא לא עוד ישוב ויהיה. הכל חדש ומחודש והוא תמיד מה שכבר היה.
3) יצורי בריאתו הם פרטים יחידים, ואין הפרט נחשב בעיניו. הוא בונה וסותר בלא הפסק., ואין להגיע לחקרו.
4) פועל בחכמה ובטעם, – וטעמו לא של אדם אלא של הטבע. ידיעתו אל הכל מגעת, כל כוללת ומקיפה, מחשבותיו אין להם חקר .
5) עולמו כל יום מתחדש, כי כל יום הוא בורא מתבוננים חדשים בו. החיים הם המצאתו היפה ביותר, והמות הוא תחבולה של אומן המאפשר לו ליצור תמיד חיים חדשים.
6) עטרת היצירה היא האהבה. רק בעזרתה מתקרב האדם אל האל. הטבע בורא הכל פרטים-פרטים, ומחברם יחד. כל יצור בעולמו לבדד ישכון, והוא קושרם אהדדי. לגימות מספר מגביע האהבה מפצים עבור חיים מלאי יגע ועמל.
7) כל יצור ומהותו, צורתו. הוא מסווה עצמו תחת אלף שמות וצורות, ובסוף הוא אחד.
8) הוא הביאני והוא גם יורה את הדרך בצאתי. אני מוסר את עצמי בידיו. יעשה נא בי כרצונו. הרי לא יעלה על הדעת שהוא ישנא את ברואיו. …"
ננסה להתאים נקודות אלה אל תוך תמונת עולמו של גיתה – יחד עם נקודות נוספות בתחום זה כפי שאלה עולות בכתביו.
נשאל: מה הם החוקים שהנפש חווה בעולם, ושלפיהם העולם נוהג, שבאים לבטוי ביצירות גיתה?
רק אחדים מהם נוכל להציג כאן. העולם גדול ומורכב. ננסה לסכם, אף על פי כן, על פי נקודות, או חוקים, את פעולות הרוח בעולם:
דוגמא: כך מתבסס סיפור חיי הדמויות ב-Wahlverwandschaften )("הַקִּרְבָה שֶׁבַּבְּחִירָה") על חוק המשיכה:
לפי השקפת עולמו של גיתה שורים בעולם האדם והיקום מקרה והכרח כאחת. ..אך מהו אותו כוח נסתר, כל יכול, מה היא אותה אהבה, ההופכים כאן לגורל? מהותה היא מסוג מהות המשיכה, שראוי להשוותה עם כוח המשיכה של היסודות בטבע. נראה, כי כאן גיתה היה קרוב למחשבה כי מקור כוח המשיכה בין כל ישות חיה הוא ככוח המשיכה בין יצורי הטבע חסרי החיים, כאילו התגלתה לו בכך האחדות בין הטבע הפיסי עם עלומות הרוח, או, מוטב, כאילו הגיע להכרה שטבעו הפיסי של האדם נשלט על ידי חוקי הטבע השולטים ביקום. בכך נמצאת דעתו קרובה ביותר לתפיסה הפילוסופית של מדעי הטבע של הרומנטיקה.
נראה כי מה שגרם למחבר לתת שם מיוחד זה ("הקרבה שבבחירה"), הלקוח מתחום עבודתו הפיסית –כימיקלית [היה רצונו] לרמוז לאחדות השורת בטבע, ולרדת עד אל שרשיו הרוחניים: שהרי חוק אחד שולט בעולם הרוח ובעולם החומר.
החוקים הפיסיקליים מואנשים. הם חלים על נפש האדם. חוק אחד שולט בכל, בדומם, בחי, באדם.
הכל מכל הוא טבע, החל מהאבן חסר החיים ועד להשגיו הרוחניים הכבירים ביותר של האדם, והכל בטבע נשלט על ידי אותם חוקים שמימיים, נצחיים שמקורם בכורח שהמציאות מכתיבה: האל עצמו לא היה יכול לשנות בכל אלה דבר" ("חזון ואמת", ,Dichtung und Wahrheit ספר 16)[8]:
מכאן נובע גם חוק מס" 2: האמנות היא הבטוי העליון של חוקי הטבע.
גיתה לא החשיב אמנות ויופי כממלכות נפרדות מהמציאות: הוא ראה את אלה כקיימים על דרגה גבוהה יותר של סדרי הטבע. הוא כתב ב"מסעות באיטליה" למראה יצירות אמנות שענינו אותו במיוחד : בדומה ליצירות הנעלות ביותר של הטבע, היצירות הנבחרות נוצרו על ידי בני אדם בהתאם לחוקי הטבע האמיתיים. כל שהוא רק בדמיון שרירותי דוהה מפני אלה. כאן ההכרחי: כאן האלהי . כשהאמן נוהג בדרך היוונים, כלומר על פי חוקים לפיהם נוהג הטבע,, אזי עבודותיו מכילים אותו יסוד אלהי הקיים ומצוי בטבע עצמו. לפיכך, עבור גיתה האמנות היא גילוי פנים של חוקי הטבע הנסתרים. מה שהאמן יוצר הוא גילויי הטבע על דרגה גבוהה של שלמות. האמנות היא ההמשך האנושי של הטבע – האנושי על הדרגה הגבוהה ביותר. (Poetry and Truth, Book XVI, p. 113 in Steiner,
Rudolph, The Riddles of Philosophy, The Anthroposophic Press, Spring Valley, New York, 1973).
גיתה הטיל ספק בגישות הטכניות הקרות ועקרות. לדעתו, האמנות אפשרית כי נפש האדם, שהיא כמובן מיסוד הטבע, משקפת בתוכה ומתוכה את העולם:
הֵן גַּם בְּלֵב אָדָם קַיָּם יְקוּם:
מִכָּאן יִשָּׂא עֵינָיו אֶל עַל, אֶל רוּם
הָאֵל, אֲשֶׁר יָדַע כִּמְקוֹר כָּל טוֹב:
לוֹ אָדָם יִקְרָא, וְהוּא קָרוֹב:
זֶה טוֹב, לוֹ שֶׁמֶשׁ, אֶרֶץ מַעֲנֶקֶת,
אוֹתוֹ יִירָא, יֹאהַב כְּאֵם מֵינֶקֶת.
(: תרגום בידי המחבר/Prooemion)
חוק מס" 3: בראשית היה הדבר, הVernunft, Logos,- על פי השקפת עולמו של גיתה (ועל פי יוחנן השליח; "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים והדבר היה האלהים", En arxe en o logoj, kai o logoj en ton Qeon, kai qeoj en o logoj.. מקור אפשרי: משְׁלֵי – " והייתי אצלו אָמוֹן" (=אמון="פדגוג", ע"פ המדרשים). הרוח הממלא את הכל הוא רוח התבונה.
תפיסה זו מקורה בתורות שפינוזה. הרוח, האל, הטבע נוכח בכל.
עצה לו ותבונת תמיד, – אך לא כאדם מחשבותיו; מחשבותיו הם שלו, של הטבע. תבונתו כל כוללת, וחקר אין לו.
זו נקודה מס" 4 בשיר "טבע" שלעיל.
דת גיתה התבטאה לא באמונה בדת ממוסדת או בתורה פילוסופית ממושכלת כלשהי, אלא בהכרה במהות אלהית הנוכחת בטבע: הוא האמין כי "לא בדת מוצהרת או בתורת הדיאיזם השכלתנית חשים אנו במהות הטבע, אלא בנוכחותו בכל של האל בטבע…, באמונה החדשה ברוח כצופן עליון לחיים מלאים ומוגשמים Lange) , עמ" 8)
אתה מזהה את המציאות העליונה, היא בסיס ויסוד כל תורת שפינוזה, עליה הכל עומד, ממנו הכל נובע. אין הוא מצביע על קיומו של האל, היש הוא האל. "כאן אני על ותחת ההרים, מחפש את האל בעץ ובאבן…"Lange) , עמ" 5) – כותב גיתה לידידו פרידריך היינריך יעקובי במכתבו מיום 9 יוני 1785 .
חוק 4 ) בראשית היה הרוח. הוא ברא את העולם. ("ורוח אלהים מרחפת" וכו", בראשית 1.2).
9) טבע! אנו מוקפים בו וחבוקים בו, בלי כל יכולת לחרוג מגבולותיו או יכולת להגיע אל מעמקיו. מבלי שנבקש ומבלי שנוזהר הוא סוחף אותנו הלאה והלאה במעגלות מחולותיו, מניע אותנו עד שאנו נופלים עייפים מבין זרועותיו. (Die Natur, 1).
חוק 5 ) לרוח זו היו כמה תכונות, דרכן, והודות להן הוא פעל:
א): הרוח הוא רצון; היולי בתחילה, אחר כך מצוייד, או ספוג בתבונה, nous .
"זה נכון!" קרא הקפטיין. "ואלה המקרים החשובים והראויים ביותר לתשומת הלב, בהם משיכה זו, קרבה זו, כוחות אלה המאחדים והמפרידים ניתנים להמחשה; בהם שני הזוגות כאילו מתמזגים: כאשר ארבעת היסודות, שהיו עד כה מזווגים בזוגות, באים במגע ומוותורים על תצורותיהם הקודמות ויוצרים זיווגים חדשים. בפירוד וחיבור זה, בחיפוש וקריאה זה אל זה אנו יכולים לראות מין גורל קבוע מראש: אנו מוצאים יסודות אלה מצויידים בכוח רצון קמאי, יכולת בחירה, וחשים שהכינוי "בחירה מתוך קרבה" שבפינו מוצדק הוא עד גמירה".
מדוע אם כן אינך מתאר מקרה כזה?" שאלה שרלוטה.
"מקרים כאלה אינם קלים לתפיסה במלים" – ענה הקפטיין. כפי שכבר ציינתי, ברגע בו אוכל להמחיש לפניך את הנסיונות עצמם, הכל יתבהר ויהפוך פשוט יותר. בלא כך, יהא עלי לשעממך בנוסחאות כימיות, שלא תוכלי לרדת למשמעותן. עליך לראות במו עינייך יסודות חסרי-חיות כביכול אלה, אך הנוהגים באופן דינאמיים מאד, ולהתבונן מתוך ענין איך הם מושכים, אוחזים זה את זה, הורסים וממיסים את עצמם זה בתוך זה, ואז חוזרים ומופיעים בהרכבים חדשים, בלתי צפויים, עמידים ובעלי ייחוד. רק אז תוכלי להודות כי הם עשויים להיות בני אלמות, או אפילו מסוגלים להרגיש ולחשוב…" (Wahlverwandschaften, p. 42ff).
ב) רצון הרוח הוא בעל כיוון ומגמה. המגמה היא – אל על. מכאן היווצרות המדרגות, ,(Stufen)מדרגות קיום, מדרגות רוחניות. (תפיסה זו מתהדהדת גם בשירו של הרמן הסה: "מַדְרֵגוֹת":
כְּפֶרַח שֶׁיִּבֹּל, הַנְּעוּרִים וְתֹם
אֶל תּוֹךְ זִקְנָה יַבְשִׁילוּ, יִפְרְחוּ תְּקוּפוֹת,
תָּנֵץ חָכְמָה, תִּפּוֹל וַתָּעַל רוֹם,
מֵתָה לָעֵת וְלֹא תַּחֲזִיק לָנֶצַח,
הַלֶּב מוּכָן לְהִפָּרֵד תְּכוּפוֹת
לָמוּת וּלְהִוָּלֵד חָדָשׁ וְשׁוּב וְשׁוּב
לְהִתְמַסֵּר בְּעֹז, בְּלִי צַעַר, בֶּטַח
כִּוּוּן אַחֵר לָלֶכֶת, עֹל וְקֶשֶׁר.
וּבְכֹל חָדָשׁ קוֹסֵם אֵיזֶה כִּשּׁוּף,
מָגֵן, עוֹזֵר בְּאֵל חַיִּים תֵּת פֵּשֶׁר.
מֶרְחָב מֶרְחָב בְּזֹךְ וְאֹשֶׁר נַעֲבֹר,
אֶת יְהָבֵנוּ לֹא נַשְׁלִיך עַל שׁוּם דָּבָר,
עוֹלָמוֹת הָרוּחַ לֹא יֹאמְרוּ: עֲצֹר,
הֵם יוֹבִילוּנוּ עַד שֶׁשְּׁלַב לִשְׁלַב חָבַר.
לֹא נְכַסֶּה, נַשְׁמִין, דּוֹרְכִים בְּחוּג אֶחָד,
שְׂבֵעִים בְּנַחַת עַד שֶׁנֵּרָדֵם.
רַק הַנָּכוֹן לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בָּאַחַת,
לֹא יִתְפְּסוֹ שִׁתּוּק, וְגַם לֹא יִנָּחֵם.
אוּלַי אָז גַּם שְׁעַת מוֹתוֹ, כְּמוֹ רְאִי,
מוּלוֹ עוֹד מְרְחָבִים שֶׁל זֹךְ תִּפְתַח:
חַיָּיו קוֹרְאִים. הַלֵּב, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם נָא שְׁלַח
וְהִפָּרֵד, אִם כֵּן, וְגַם הֱיֵה בָּרִיא. (תרגום בידי המחבר)
ג) הרוח רצה להתבטא, וברא לשם כך את החומר. החומר הופיע מעוצב בצורה. הצורה היתה חלק מכלי הבטוי של הרוח, אחד מאמצעי הביטוי של הרוח.
ד) הרצון רצה להתבטא באופן הַמְּגֻוָּן ביותר האפשרי לו.
"אם מוכן הנך לעלות אל הפסגות, הושט נא יד וראה בעין פקוחה את שפע מתנות הטבע לפניך." ("Metamorphose der Tiere").
עם זאת, יש לציין כי ליד חוק הואריאציה האינסופית מתקיים גם החוק של החזרה; ויש ושתיהן, החזרה וההשתנות מתאחדות. המתקבל: חזרה בואריאציות. בממלכות שונות של הטבע – או לעתים באותה ממלכה עצמה – הטבע חוזר על עצמו. "והוא תמיד האחד/ המתגלה ברבוי/הקטן בגדול, הגדול בקטן,/הכל על פי טבעו:/תמיד משתנה, תמיד מתקיים בלא שנוי/קרוב ורחוק/ רחוק וקרוב/, מקבל ומשנה צורה… ) תרגום חופשי,..( "Parabase"
קיים חוק החיקוי "במודע", ליד חוק ניצול הישגי טבע שונים מלשעבר. הציפורים הן ממערכת חי גבוהה בהרבה בהתפתחותה, אך המעוף משותף לה ולרמשים. חיות ים שונות מחקות את הצמחייה. קיימים רמשים וחיות משוריינות, צמחים, רמשים, חיות המתגוננות באמצעות רעלים, קוצים, אמצעי הסוואה. רמשים, חיות, ובני אדם בונים ביתם – וכו". משהטבע ממציא דבר, אין הוא שוכח אותו אלא משתמש באותה המצאה שימוש חוזר.
מטרת הרוח היא להתבטא, להכיר את אפשרויותיו. הרוח רוצה להגיע להכרת העולם והכרת עצמו; הרצון מבקש להתפתח, להתגלות תמיד בצורות מאורגנות על רמה גבוהה יותר. (ראה לעיל, (Stufen. ואמנם קרה שבדרך התפתחותו הוא זנח צורות-מעבר שסיימו את שירותן בדרך ההתפתחות, שלא היו נחוצות או אפשריות יותר.
הרוח פעל בכל עת בכל גילוייו, בחומרים על צורות הקיום השונות שלהן, באבן, בצמח, בחיה, במערכות הכוכבים ובכל גלוייו האפשריים של היקום.
("צר הוא תמיד צורות חדשות, הנולד טרם היה עוד כמוהו, והבא לא עוד ישוב ויהיה. הכל חדש ומחודש והוא תמיד מה שכבר היה (נקודה 2 בשיר-בפרוזה "הטבע" המובא לעיל).
בכל מחקריו ביקש גיתה להגיע ל- לצורה שבראשית הדברים, ה-Urgestalt, – למעין ה"אידיאה" של אפלטון: מכאן הוא ביקש לצאת כמכוח מניע המחולל את מגוון אלפי הצורות הקיימות בטבע. ישות- ראשית זו, בעיני גיתה, היה הן ממשי, הן אידיאי.
מכאן חוק 6); מהישות הראשיתית האידיאית, אף אם איננה קיימת בפועל, נגזרות כל הישויות הממשיות הקיימות או היכולות להיות קיימות.
בעלי תוצאות של ממש עבור המדע המודרני היו רק תגליותיו בבוטניקה, אותן הציג בחיבורו; מחקר במתמורפוזה של הצמחים (1790). בחיבור זה הניח חוק יסוד של החיים האורגניים: "צורות היסוד מתגלות במקרי-השתנות אין ספור, ובכל בליל ההשתנות לאין ספור מתגלה חוק הנצח, הקיום-לעד, המתקיים – הבלתי משתנה לעד". (Lange, s. 36).
הטבע הוא הכל, החל מהאבן האנאורגני עד אל פסגת יצירות האמנות של האדם, והכל נשלט על ידי אותם חוקי נצח, חוקי הגזירה הקדומה, ובכך חוקי אלוה: אדרבא, חוקים אותם האל עצמו לא יוכל עוד לשנות. " (Poetry and Truth, Book XVI). P. 113 (In Steiner, Rudolph, The Riddles of Philosophy, The Anthroposophic Press, Spring Valley, New York, 1973).
מכאן מצא גיתה כי חוק אחד לכל. הבנה זו אפשר נולדה עימו כבר עת עיוניו, בנעוריו, כשחזר מלימודיו בלייפציג, בספרים של האלכימיה.
לנגה כותב: לאחר שגיתה סיים את שלש שנות לימודיו בלייפציג וחזר אל בית הוריו לפרנקפורט על נהר המיין , חולה ובמצב רוח רע, הפכה קרובתה וחברתה הטובה של אמו, שושנה קתרינה קלטנברג, אם מנזר קתרינה הקדושה והנשים בלבן, היכרות רחוקה למדי מטעמו, לאשת סודו הקרובה ביותר. גיתה נהנה מסובלנותה חדלת הגבולות, מאדיקותה העמוקה, הישרה ותמה. לבד מכך הם שניהם נמצאו מתענינים בנסויים אלכימיים. בשונה מאחרים שפגש בחייו, לשושנה קלטנברג המעודנת היתה השפעה דתית עליו … (Lange, S. 4) הוא כתב עליה ב"שנות הלימודים של וילהלם מייסטר", וגם בספרו "אמת ושירה": הרעיונות בהם עסקה ניתן היה לגלות את מקורם בפילוסופיה הניאו-אפלטונית.
.jpg)
סוזן פון קלטנברג – אוטופורטרט
גיתה למד על העולם דרך ההזדהות, האהבה. הוא הזדהה עם דמותה של סוזן פון קלטנברג וצייר אותה בקוים סימפטיים ב-.Wilhelm Meisters Wanderjahre-
חוק מס" 7 ) מכאן, שאין קיים חומר שאיננו מוּנָע על ידי הרוח, אך גם הרוח שואף להתבטא בחומר כי אחרת אין לו אחיזה וקיום בעולם, או על כל פנים אין לקיומו בטוי ואיננו מורגש.
8) הרוח, מהיותה ביסודה רצון, היא דינאמית.
הרוח, בהיותה רצון, היא בעלת מגמה. היא מבקשת להתפתח. היא מבקשת בכל עת וזמן לעלות על מדרגה גבוהה יותר: היא מודעת לרצונה ושואפת.
לרוח מטרה מסויימת, להגשים את רצונה – כתפילת הנוצרים – יתגשם נא עולמך על פני הארץ כמו גם בשמים. גם בהקשר זה נוכל להזכיר את האמונה – המתבטאת בין היתר בכתבי שקספיר המתבססים על חכמת ימי הבינים – בדבר השתקפות כל המתרחש בשני העולמות, בעולם המאקרוקוסמוס ובמיקרוקוסמוס. עלינו לזכור כי גיתה חי על סף התקופה החדשה ויצא מעולם ימי הבינים. הגותו היתה בחלקה מקשרת בין שני העולמות האלה. כך גם בדבר נקודה זו בה אנו עומדים.
וכך כותבים על עולמו של שקספיר א. א. מנדילוב וא. שלוי בספרם: שקספיר, עולמו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו:
"בימי שקספיר היה המבנה הקוסמולוגי המסורתי נתון במסגרת סימטרית, ששיוותה אחידות לעולם היציב בעזרת סידרה מקובלת של יחסים אנאלוגיים. סרר-היקום הקיף אלוהים ומלאכים, בעלי-חיים ובני-אדם, עולם הצמח ועולם המינראלים, שעמדו בהירארכיה של דרגות וסוגים, אשר כללה בתוכה הכל, החל בליחות הגוף והאלמנטים וכלה בכוכבים במסילותיהם. ההקבלה המדויקת בין הספירות השונות והאיזון בין מרכיביה ויסודותיה של כל אחת מן הספירות ובין מרכיביה ויסודותיה של כל ספירה אחרת ליכדו את המאקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס לכלל תמונת-עולם מספקת. אחדות הארמונית זו, המבוססת על עקרונות אלוהיים, מילאה את המעגל הסגור והשלם של היקום והייתה בבחינת משענת בטוחה לנפש החוקרת והשואלת. …ומעל הכל, בראש הסולם כולו, עמד מלך המלכים, בורא העולם. במסגרת הסכימה הזאת היה לכל דבר מקומו שהועיד לו אלוהים, וכל שינוי קל בסדר זה היה עלול לערער את המבנה כולו. מכאן שהמין האנושי היה קשור בקשר אמיץ עם הטבע והיווה חלק בלתי נפרד מן היקום". (עמ" 59)
גיתה, שהיה אחוז בתרבות ימי הביניים, שהיווה גשר בין תרבות ימי הביניים ותרבות העת החדשה, שירש, כמו שראינו, לא מעט רעיונות מעיקרי התרבות שקדמה לו, ומשם הוא שאב גם חומרים ל"פאוסט" שלו, הרגיש כבן בית ביצירות שקספיר שהיו אהובות עליו, וירש גם חלק מתמונת עולמו של זה.
חוק 9): מבנה העולם הוא בינרי וניגודי. ארץ ושמים ( מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, זכר ונקבה וכו").
גיתה נוטה לא אחת לחשוב בניגודים…ולמעשה הוא מאמין כי החיים נשלטים ….על ידי כפילות ניגודית מתמדת:
הדואליות של התופעות מתבטאת למשל בניגודים שבין העולם לבינינו, האור והחושך, הגוף והנשמה, הרוח והחומר, האל מול העולם, האידיאלי והריאלי, החושים מול התבונה, הדמיון וההבנה, הקיום והגעגוע, ימין ושמאל, וכו". Magnet. (Bowman, Derek, Life into Autobiography, A Study of Goethe"s "Dichtung und Wahrheit", p. 19,Herbert Lang, 1971).
כל הניגודים מקבלים את פתרונם במבנה העל, באשר הם כלולים ב"רוח העולם",, ב-spiritus mundi.
9) כל הנברא מבקש להגיע לביטויו המלא, הייחודי, ועם זאת אין דבר הקיים רק לעצמו: יש אינטראקציה בין הנבראים ואין האחד יכול להתקיים בלי משנהו. כל תקשורת היא העברת חומרים או תכונות, השפעות הדדיות. השמש מְתַקְשֶׁרֶת עם עולם החי והצומח, הירח עם האדמה והים. החומר האורגני מְתַקְשֵׁר עם החומר האנאורגני. כוחות סינכרוניים ודיאכרוניים מעבירים אנרגיות בתצורות האבן שכל אחת מבע לה וייחוד ומודיעה על קיומה הייחודי לזולתה בעולם. הרוח והמים מתקשרים עם האבן והצמחייה: היוצא הוא כי רוח עולם זה – המופיע בצורות שונות כבר ב"פאוסט", מחזהו של גיתה – כותב את עצמו אל תוך כל גילויי היקום, כבמעין כתב[9] שאיננו מייצג אמנם דיבור אלא את מהות הדברים עצמם, – כעין פיקטוגרף, בו המסמן והמסומן אחד הם, כתב ללא תיווך השפה[10]. המסומנים רומזים אל מקורם (רוח העולם), על רבגוניותו הבלתי נדלית, כוח ההמצאה שאינו נדלה. כל נברא ודמותו המיוחדת, בלא חזרות על צורה שהייתה פעם[11].
Wie an dem Tag, der dich der Welt verliehen,
Die Sonne stand zum Gruße der Planeten,
Bist alsobald und fort und fort gediehen
Nach dem Gesetz, wonach du angetreten.
So mußt du sein, dir kannst du nicht entfliehen,
So sagten schon Sibyllen, so Propheten;
Und keine Zeit und keine Macht zerstückelt
Geprägte Form, die lebend sich entwickelt." (Urworte. Orphisch: DAIMON, Dämon).,
Die Sonne stand zum Gruße der Planeten,
Bist alsobald und fort und fort gediehen
Nach dem Gesetz, wonach du angetreten.
So mußt du sein, dir kannst du nicht entfliehen,
So sagten schon Sibyllen, so Propheten;
Und keine Zeit und keine Macht zerstückelt
Geprägte Form, die lebend sich entwickelt." (Urworte. Orphisch: DAIMON, Dämon).,
ובתרגומו של א. פרסמן ("ליריקה", ספרית הפועלים תש"ז):
"כְּמוֹ בַּיּוֹם, בּוֹ לָעוֹלָם נִתָּתָ,
הַשֶּׁמֶשׁ פְּנֵי הַמַּזָּלוֹת הִקְבִּילָה,
שַׂגְשֵׂג וּשְׂגוֹת לֹא עוֹד הִתְמַהְמַהְתָּ,
כְּחֹק, לְפִיו צֻוֵּיתָ וַתַתְחִילָה. כֹּה תְּהֵא! אֵין בְּרֹחַ מִפָּנֶיךָ אַתָּה,
כֹּה אָמָר כְּבָר נָבִיא, וְגַם סִיבִּילָה.
וְלֹא הַזְּמַן, וְלֹא כֹּחַ יְפַלֵּחַ
צוּרָה טְבוּעָה, כִּי תְּחִי וְתִתְפַּתֵּחַ.
לכל אבן, צמח, אדם צורה משלו: אלה נקבעו בו, כביכול, משעת היבראם, מקדמת דנא, על פי קונסטלציה קוסמית מסוימת. צורתם הרוחיית טבועה בהם ואין ממנה מנוס, – כמו הניצן שהפרח העתידי מנובא בו, קבועה בו מראש, ואין בידיו אלא להתפתח ולפתח את עצמו לכדי צורה זו; זה ייעודו וזה גורלו.
רוח הקוסמוס כותב את מהותו אל תוך כל יצור בעולם: זה הכתב הקדום מכל בעולם[12]. הוא נוכח בכל תופעה וישות בעולם; בשמים ועל הארץ. על הארץ הוא נוכח בכל אבן, בעולם החי, בהתנהגות האדם. אין נפקא מינא כיצד נקרא לו – Spiritus mundi –, האל, הטבע, הנפש – הוא כותב אל תוך היקום את תָּוָיו הנצחיים, המתקיימים לעד. הוא מבטא את רבגוניותו האינסופית – את העושר הבלתי נדלה של מהותו, את כוח ההמצאה האינסופי שבו – באין סוף צורות, צבעים, בחומרים שמספרם אינסופי, ("חומרים" בחומר וברוח), בעורקי-עד של אין סוף אפשרויות של קונסטלציות, סטרוקטורות והרכבים. הוא מבטא את עצמו בצמח ובחיה, בפלורה ובפאונה, באין-סוף מבעי הפנים, באין-סוף אופני מחשבה, באין סוף גוני אידיאות והגות. (אולי לכך כוונת דרידה במושג של תקופתו – אף כי סביר להניח שלא גיתה למד ממנו אלא הוא מגיתה – של ה- (differance .
רוח זו מבטא את עצמו בפלורה. לכל צמח מארג (Texture) משלו, קומה והדר וצורה וצבע וריח, באמצעותו הוא מבטא את עצמו, את עצמיותו הנפרדת לפני האלוהים; אדרבא, את האלוהי עצמו כפי שזה בא בו לביטוי: (וראה השיר "על הטבע" לעיל, נק" מס" ( 7 :
" כל יצור ומהותו, צורתו. הוא מסווה עצמו תחת אלף שמות וצורות, ובסוף הוא אחד. הוא מופיע כייחוד ואין הוא מתגדר בייחודיותו. הוא בונה וסותר תמיד, ואין לבוא אל תוך חדר עבודתו".
כל צמח, פרח מתקשר עם עצמו ועם העולם, עם העולם שבתוכו ועם העולם שמחוצה לו; עם השמש ממנה הוא שואב את כוח חיותו, לו הוא מודה על צבעיו, כבמענה; עם האדמה, הציפורים והצרצרים, המקיפים אותו בשירתם מלאת הגיל, ריקוד האירושין שלהם וריקוד התודה על הזנתם; עם הנמלים ועם היצורים הזעירים האחרים. ההפרייה בעצמה היא מין קומוניקציה, ואף אולי המות הוא כן, החזרה אחרונה של חומרים אל האדמה, חיים שכל נברא קיבל מאמא אדמה[13].
"הטבע מתגלה גם במובן אחר. האדם סוגר את עיניו, מחדד את שמיעתו, וּמֵהָאִוְשָׁה הזעירה ביותר עד לרעש אימים, מהצליל הפשוט ביתר עד להרמוניה העליונה, מהצעקה מלאת הרגש עד לדבר התבונה הדקה ביותר אין זה אלא הטבע הדובר, ישותו, כוחו, קיומו ויחסו הגלוי, כך שהעיוור שנמנע ממנו לראות את עולמנו האינסופי, יכול לתפוס את העולם אף משמיעה בלבד. כך דובר הטבע ..עם עצמו ועמנו, דרך תופעות אין ספור". (Die Farbenlehre[14], מבוא).
דבר איננו קיים עבור עצמו ואיננו יכול להתקיים לבדו על פני האדמה; השמש מתקשרת עם מערכותיה, עם הכוכבים, מושכת ודוחה אותם; האדמה מתקשרת עם השמש ועם הירח, הירח עם האדמה והים; האבנים עם הרוח והגשם, ודיאכרונית (אך גם סינכרונית) עם הכוחות המגנטיים של האדמה, אלה שמקדמת דנא כתבו ורשמו עליהן את מסר כוחם הנצחי ואת מהותם האינדיבידואלית ואת הרכבם של הסלעים. כל אלה הם תווים וסימנים באמצעותם יסודות אלה מתקשרים עם העולם וזה עם זה, אלה הם האופנים, אופני הקרבה והדחייה, כמו במקרים של היסודות הכימיים ) ה"קרבה מתוך בחירה") , המהווים את התרכובות והתערובות המושכות ודוחות זו את זו.
עטרת היצירה היא האהבה. רק בעזרתה מתקרב האדם אל האל. הטבע בורא הכל פרטים-פרטים, ומחברם יחד. כל יצור בעולמו לבדד ישכון, והוא קושרם אהדדי. לגימות מספר מגביע האהבה מפצים עבור חיים מלאי יגע ועמל.(מהשיר-בפרוזה "לטבע", נק" 6).
זהו אם כן אותו סדר-עולם, מעשה ידי אותה יד בלתי נראית הכותבת על לוח היקום את הגורל, את העתיד, את העבר את וההווה של מהותו, את צורתו הנכונה על פי טבעו, את המסכה בה כל יצור יופיע בעולם. זהו הכתב הקוסמי, האפותיאוזה של הסמיולוגיה, המדע העליון, שגיתה אולי חיפש. פתרון כתב זה הוא מגמת המדע, הוא מטרת החיפושים לפתור את השפה, את הקוד בו נכתב העולם, הדרך והמטרה בו ועבורו נברא העולם.
חוק מס" 10): האל ברא את העולם על ידי שהוא הוציא את אשר בו, באל, מהכוח אל הפועל. המניע למעשה הבריאה הוא בצורך האלוהות להביא את עצמו לביטוי: בצורך של כל אמן ויוצר לראות את אשר חבוי בו מבראשית מוגשם למעשה, מוצא מהכוח אל הפועל. הבורא, היוצר, ( המאציל) מבקש לראות את עצמו ביצירה. המניע ליצירה הוא רצון זה עצמו ~ הגשמה עצמית, פיתוח התכנים החבויים ומוכנים להיפתח כניצן באבו; הרצון להכיר את החבוי, את העצמי. ביסוד מעשה זה עומדים כוחות האהבה. זהו אם כן מעין מעשה נרציסיסטי – אך גם מתבטאת בו אהבת היוצר אל ברואיו, – כוחות, מבנים, צורות וכו" – בהן הוא קיים, בהן הוא מגלה את עצמו.
Proömion
בְּשֵׁם זֶה שֶׁאֶת עַצְמוֹ בָּרָא
מֵהַנֶּצַח אֶת עַצְמוֹ לִיצִירָה קָרָא
בְּשֵׁם זֶה שֶׁבָּרָא לָךְ אֱמוּנָה,
אֵמוּן וְאַהֲבָה, פְּעִילוּת, רָב אוֹנָהּ,
בְּשֵׁם זֶה, שֶׁכֹּה רַבּוֹת קוֹרָא לוֹ שֵׁם,
הַיֵּשׁוּת שֶׁנּוֹתְרָה לֹא יְדוּעַה אַף כִּי כֵּן[15].
כְּכָל שֶׁאֹזֶן, אַף, עַיִן מַגַּעַת,
תִּמְצָא אַךְ דּוֹמִים שֶׁיָּדְעוּ מִיֵּשׁוּתוֹ לָקַחַת.
כָּךְ שֶׁלְּמָעוֹף נִשְׁמָתְךָ הָרוֹחֵף בְּאֵשׁ
יֵשׁ דַּי וְהוֹתֵר וְלֹא עוֹד תְּבַקֵּשׁ.
הוּא הַמּוֹבִיל אוֹתְךָ בַּדֶּרֶךְ בְּתֹם,
בָּאֲשֶׁר תִּדֹּד יִיף הַדֶּרֶךְ, הַמָּקוֹם.
לֹא עוֹד תִּסְפֹּר כֹּל צַעַד, לֹא תְּחַשֵּׁב הַזְּמַן,
וְכֹל צַעַד שֶׁהוּא נֶצַח בְּלֹא חֶשְׁבּוֹן נִתַּן.
כִּי מָה הָיָה הָאֵל לוּ רַק מִחוּץ פָּעַל,
לוּ לֹא בְּתוֹךְ; מֵעַל, מִחוּץ יִתְגַּל.
הַנָּכוֹן לוֹ מִבִּפְנִים לִפְעֹל,
אֶת עַצְמוֹ בַּטֶּבַע, אֶת הַטֶּבַע בּוֹ לִמְהֹל,
כָּךְ שֶׁכָּל הַחַי בּוֹ, טוֹוֶה מַהוּת וְיֵשׁ,
רַק בְּאוֹנוֹ, רוּחוֹ, אֶת עַצְמוֹ יְבַקֵּשׁ.
בְּתוֹך אָדָם פְּנִימָה גַּם קַיָּם עוֹלָם,
מִנְהָג בְּרִיּוֹת הִנּוֹ אַף הוּא מִכָּאן,
לִקְרֹא לְטוֹב אֹשֶׁר יֵדַע, שֶׁבּוֹ,
בְּשֵׁם "אַל", אֱלֹהָּ שֶׁבְּלִבּוֹ,
וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה,
אוֹתוֹ יירָא, וְיֵשׁ אֵלָיו בָּאַהֲבָה יִכְמָהּ. ( תרגום בידי המחבר)[16]
משה, מזל טוב על כניסתך למטע הבננות.
חיבור מאלף!
ממצה ומרתק, משה.
כדאי לתקן את היוונית:
en archei ein ho logos, kai ho logos
ein pros ton theon,kai theos ein ho logos
מה שמעניין פה הוא שנאמר כאן שהלוגוס (הדיבר, השכל) לא היה אלוהים, אלא אל (ביחיד)
אמיר,
במקור זה כתוב ביוונית ממש – כאן האויות היווניות תורגמו לאותיות לאטיניות. מכאן כנראה השיבוש.
מי שמכיר את גיתה מתקרב מגן עדן. עבודה רצינית
תודה.
תגובה מפתיעה.
כה לחי.