חָלַמְתִּי עַל לְבָנָה עֲצוּבָה

28

חָלַמְתִּי עַל לְבָנָה עֲצוּבָה,

מַזָּרוֹת עֲצוּבִים בַּשְּׁחָקִים,

בָּאֶתִּי  אֶל מְעוֹן  הָאֲהוּבָה

  בְּמֶרְחַקֵּי מֶרְחַקִּים.

הִגַּעְתִּי אֶל דֶּלֶת בֵּיתָהּ,

נָשַׁקְתִּי לְכָל אֶבֶן שֶׁדָּרְכָה עָלֶיהָ,

שֶׁבְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ הִבִּיטָה

וְנָגְעָה בְּכַפּוֹת רַגְלָיהָ.

הַלַּיְלָה הָיָה קַר, קַר הָיָה בַּקֶּרֶת,

קָרָה הָיְתָה הָאֶבֶן עַל הַסַּף.

בַּחַלּוֹן הִיא עֶמְדָּה, דּוֹמֶמֶת, חִוֶּרֶת,

מוּאֶרֶת בְּאוֹר יָרֵחַ מֻכְסָף

.

Mir träumte: Traurig schaute der Mond,
Und traurig schienen die Sterne;
Es trug mich zur Stadt, wo Liebchen wohnt,
Viel hundert Meilen ferne.

Es hat mich zu ihrem Hause geführt,
Ich küßte die Steine der Treppe,
Die oft ihr kleiner Fuß berührt
Und ihres Kleides Schleppe.

Die Nacht war lang, die Nacht war kalt,
Es waren so kalt die Steine;
Es lugt' aus dem Fenster die blasse Gestalt.
Beleuchtet vom Mondenscheine.