19 מתוך 90

היינריך היינה: השיבה הביתה

(Die Heimkehr)

 

 

 

 

 

 

 

1

בְּחַיַּי הָאֲפֵלִים

דְּמוּת תְּמוּנָה יְקָרָה קָרֲנָה,

אַךְ נָגוֹזָה בְּכָל מִתְקָהּ:

נֶעֱטַפְתִּי עֲנָנָה.

 

כְּשֶׁהַיְּלָדִים בְּחֹשֶׁךְ

פַּג הָאֹמֶץ מִלִּבָּם.

לְגָרֵשׁ אַתְּ מַר הַמּוֹרֶךָ

בְּשִׁיר פּוֹצְחִים הֵם בְּקוֹל רָם.

 

אַף אֲנִי, סָכוּף, דָּווּי,

שָׁר עַתָּה אֶת שִׁיר הַפַּחַד.

 גַּם אִם אֵין בַּשִּׁיר שַׁעֲשׁוּעַ –

יְשַׁחְרֵר אוֹתִי מֵרַעַד.

 

In mein gar zu dunkles Leben
Strahlte einst ein süßes Bild;
Nun das süße Bild erblichen,
Bin ich gänzlich nachtumhüllt.

Wenn die Kinder sind im Dunkeln,
Wird beklommen ihr Gemüt,
Und um ihre Angst zu bannen,
Singen sie ein lautes Lied.

Ich, ein tolles Kind, ich singe
Jetzo in der Dunkelheit;
Klingt das Lied auch nicht ergötzlich,
Hats mich doch von Angst befreit.

 

2)  הלורליי

              לֹא אֵדַע פֵּרוּשׁ דָּבָר:

              לִבִּי כֹּה נֶעֱצָב;

              סִפּוּר רָחוֹק מֵהֶעָבָר

               עַל פִּתְחִי עַתָּה נִצָּב.

             

              קָרִיר כְּבָר וּמַאֲפִיל הַכַּר

              בְּאוֹר נָהָר מְרַצֵּד

              מֵעֵבָר לַשִּׂיאִים הָהָר.

              הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר יוֹרֵד.

             

              אִשָּׁה נָאָה יוֹשֶׁבֶת

              שָׁם מֵעַל נִפְלָאָה.

              עֲטַרְתָּהּזָהָב רוֹשֶׁפֶת,

              סֹרְקָה הִיא שַׂעֲרָה.

             

              סֹרְקָה בְּמַסְרֵק זָהָב,

              וְתוֹךְ כָּךְ שָׁרָה שִׁיר.

              הַלַּחַן – כֹּה נֶעֱצַב,

               אוֹחֵז בָּךְ וְלֹא מַתִּיר.

             

              אֶת הַסַּפָּן בַּסְּפִינָה הַזְּעִירָה

              תּוֹפֵס הוּא בִּכְאֵב פִּרְאִי.

              רִיף אֶת סְפִינָתוֹ יִקְרַע

              וְהוּא –עֵינָיו בֶּהָרִים.

             

              בַּסּוֹף סַפָּן, וְגַם סִירָה

              יִבָּלְעוּ בַּגַּל וַדַּאי.

              וְאֶת זֹאת עוֹלְלָה

          בְּשִׁירָתָהּ הלּוֹרֶלַיי.

 

 

 

Loreley

 

Ich weiss nicht, was soll es bedeuten,

Dass ich so traurig bin;

Ein Märchen aus alten Zeiten,

Das  kommt mir nich aus dem Sinn.

 

Die Luft ist kühl, und es dunkelt,

Und ruhig fleisst  der Rhein;

Die Gipfel des Berges funkelt

In Abendsonnenschein.

 

Die schönste Jungfrau  sitzet

Dort oben wunderbar,

Ihr goldnes Gescmeide blitzet,

Si kämmt ihres Haar.

 

Sie kämmt es mit goldene, Kamme,

Und singt ein Lied dabei:

Das hat eine wundersame,

Gewaltige Melodei.

 

Den Schiffer im kleinen Schiffe

Ergreift es mit wildem Weh:

Er schaut nicht die Felsenriffe,

Er schaut nur hinauf in die Höh’.

 

Ich glaube, die Welen verschlingen

Am ende Schiffer und Kahn;

Und das hat mit ihrem Singen

Die Lorelei getan.

 

 

 

 

 

3

Mein Herz, Mein Herz ist traurig,

Doch lustig leuchtet der Mai;

Ich stehe, gelehnt an den Linde,

Hoch auf der alten Bastei.

 

Da drunten fließt der blaue

Stadtgraben in stiller Ruh;

Ein Knabe fährt im Kahne

Und angelt und pfeift dazu.

 

Jenseits erheben sich freundlich,

In winziger,  bunter Gestalt

Lusthäuser  und Gärten und Menschen,

Und Ochsen und Wiesen und Wald.

 

Die Mägde bleichen Wäsche,

Und springen  im Gras herum;

Das Mühlrad stäubt Diamanten,

Ich höre sein fernes Gesumm.

 

Am alten grauen Thurme

Ein Schilderhäuschen steht:

Ein rotgeröckter Bursche

Dort auf und nieder geht.

 

Er spielt mit seiner Flinte,

Die funkelt in Sonnenroth:

Er präsentiert und schultert –

Ich wollt', er schösse mir todt.

 

 

 

3

לִבִּי, לִבִּי כֹּה נֶעֱצַב,

אַף כִּי עַלִּיז הוּא מַאי.

תִּרְזָה, דָּיֵק עַתִּיק וּמָט

מִשְׁעָן לִצְעָדַי.

 

שָׁם מַטָּה זוֹרֵם בִּכְחֹול

–  דְּמָמָה  כֻּלּוֹ – הַפֶּלֶג;

דַּיָג מֵשִׁיט בּוֹ סִירָתוֹ,

וּבְפִיו מִקְטֶרֶת.

 

מֵעֵבֶר שָׁם בָּתִּים קְטַנִּים

 בְּצִבְעֵירֵעוּת שׁוֹנִים:

מָעוֹן שֶׁל כְּפָר, שְׁוָרִים  וְיַעַר,

שָׂדוֹת, בְּרִיּוֹת, גַּנִּים.

 

הַבָּנוֹת כְּבָסִים תַּלְבֵּנָּה,

מְדַלְּגוֹת הֵן כֹּה וְכֹה;

גַּלְגַּל הַמַּיִם  זוֹרֶה אוֹרוֹת,

 עַד כָּאן בָּהּ זִמְזוּמוֹ.

 

מִגְדָּל אָפֹר זָקֵן,

לְפָנָיו זָקִיף

לְבוּשׁ מַדֵּי אֹדֶם

 אֶת בִּקְתָּתוֹ יַקִּיף.

 

בְּיָדָיו רוֹבֶה יָשָׁן

שׂוֹחֵק בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

"הַצֵּג שֵׁק! הַכְתֵּף!"

לוּ יַהַרְגֵנִי נֶפֶשׁ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

4

בּוֹכֶה אֶסוֹב בַּיַּעַר

הַקִּיכְלִי בַּמָּרוֹם מְרַחֵף.

שָׁם לִבּוֹ בְּשִׁיר יַעַר:

"לָמָּה לִבְּךָ כוֹאֵב?

 

הַסְּנוּנִיּוֹת תַּגֵּדְנָה:

"אַחְיוֹתֶיךָ הֵן, הֶאָח!

בְּקֵן חָכְמָה תְּסֻכֶּינָה*

שָׁם לֵב אוֹהֵב נִפְתַּח".

 

 

Im Walde wandl' ich und weine,

die Drossel sitzt in der Höh;

sie springt und singt gar feine:

Warum ist dir so weh?

"Die Schwalben, deine Schwestern,

die könnens dir sagen, mein Kind;

sie wohnten in klugen Nestern,

wo Liebchens Fenster sind."

 

*תָּסֹכְנָה, בצל הקן הן סוככות

 

 

5

 Die Nacht ist feucht und stürmisch,

der Himmel sternenleer;

im Wald, unter rauschenden Bäumen,

wandle ich schweigend einher.

 

Es flimmert fern ein Lichtchen

aus dem einsamen Jägerhaus;

es soll mich nicht hin verlocken,

dort sieht es verdrießlich aus.

 

Die blinde Großmutter sitzt ja

im ledernen Lehnstuhl dort,

unheimlich und starr, wie ein Steinbild,

und spricht kein einziges Wort.

 

Fluchend geht auf und nieder

des Försters rotköpfiger Sohn,

und wirft an die Wand die Büchse,

und lacht vor Wut und Hohn.

 

Die schöne Spinnerin weinet

und feuchtet mit Tränen den Flachs;

wimmernd zu ihren Füßen

schmiegt sich des Vaters Dachs.

 

 Dachs

 

 

.5

 

לֵיל סַעַר וְסוּפָה

לֹא כּוֹכָב בִּשְׁמֵי רוֹם

בַּיַּעַר, בְּאִוְשַׁת עָלִים

  צוֹעֵד אֲנִי בְּדֹם

 

אוֹר שָׁם מֵהִבְהֵב

מִבִּקְתַּת צַיָּד בּוֹדֵד

זֶה לֹא אוֹר מְשַׁלְהֵב

מַרְאֶה לֹא מֵעוֹדֵד.

 

יוֹשֶׁבֶת שָׁם סָבְתָא עִוֶּרֶת

יָדֶיהָ שְׁעוּנוֹת עַל כַּר

קְפוּאָה כַּפֶּסֶל וְחִוֶּרֶת

מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר.

 

בְּפִיו קְלָלוֹת, הַיַּעֲרָן

אֲדֹם שֵׂעָר כַּשֵּׁד,

מֵטִיחַ בַּקִּיר כִּידוֹן

וּצְחוֹקוֹ שֶׁל זֵד.

 

טוֹוָה יָפֶה בּוֹכָה,

הַפִּשְׁתָּן סָפוּג דְּמָעוֹת

הָאָב, כַּלְבּוֹ מַרְטִיט,

וּמְיַלֵּל מָרוֹת.

 

6

 

VI. (1823)

 

     Als ich, auf der Reise, zufällig
Meines Liebchens Familie fand,
Schwesterchen, Vater und Mutter,
Sie haben mich freudig erkannt.

  Sie fragten nach meinem Befinden,

Und sagten selber sogleich:
Ich hätte mich gar nicht verändert,
Nur mein Gesicht sey bleich.

     Ich fragte nach Muhmen und Basen,

Nach manchem langweil’gen Gesell’n,

Und nach dem kleinen Hündchen,
Mit seinem sanften Bell’n.

     Auch nach der vermählten Geliebten
Fragte ich nebenbei;

Und freundlich gab man zur Antwort:

Daß sie in den Wochen sey.

     Und freundlich gratulirt’ ich,
Und lispelte liebevoll:
Daß man sie von mir recht herzlich

Viel tausendmal grüßen soll.

     Schwesterchen rief dazwischen:
Das Hündchen, sanft und klein,
Ist groß und toll geworden,
Und ward ertränkt, im Rhein.

Die Kleine gleicht der Geliebten,

Besonders, wenn sie lacht;
Sie hat dieselben Augen,
Die mich so elend gemacht.

 

 

 

כְּשֶׁבְּתֹם טִיּוּל בְּחוּ"ל

אֶת מִשְׁפַּחְתִּי פָּגַשְׁתִּי,

אָחוֹת קְטַנָּה וְאָב וְאִם –

אֶת אַהֲבָתָם חַשְׁתִּי.

 

מָה שְׁלוֹמָם – הֵם סִפְּרוּ,

וְגַם שָׁאֲלוּ עָלַי,

"לֹא הִשְׁתַּנֵּיתָ – אָמְרוּ לִי –

אַךְ פָּנַי מָצְאוּ חִוְרִים מִדַּי.

 

שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹם הַדּוֹדָה וְהַדּוֹד,

וְעוֹד קְרוֹבִים, וּמָה עִם הַשָּׁכֵן,

וּמָה שְׁלוֹם הַכְּלַבְלַב,

עִם קוֹלוֹ הַמִּתְחַנְחֵן.

 

וְגַם לִשְׁלוֹם הָאֲהוּבָה שֶׁנִּשְּׂאָה

שָׁאַלְתִּי, אִם כְּבָר, אַגַּב.

בִּידִידוּת עָנוּ לִי

שֶׁעוֹד מְעַט יָחוֹגּוּ אֶת שֶׁיַּחְתֹּך הָרַב.

 

אָז אִחַלְתִּי לָהּ כָּל טוֹב,

מִלְמַלְתִּי לָהּ דַּבְּרִי בְּרָכָה,

שֶׁחַיֶּיהָ יִמְלְאוּ אֹשֶׁר,

 אָמַרְתִּי עוֹד,  בְּלָשׁוֹן רַכָּה.

 

הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה קָרְאָה בֵּינְתַיִם:

הַכְּלַבְלַב הַקָּטָן, הֶחָמוּד,

גָּדַל וְהִסְתַּרְבֵּל וְהִשְׁתַּגֵּע

וְטֶבַע בַּנָּהָר, כֻּלּוֹ אָבוּד.

 

הַקְּטַנָּה דּוֹמָה לַאֲהוּבָה,

גַּם כְּשֶׁהִיא צוֹחֶקֶת, וְגַם בִּכְלָל:

עֵינֶיהָ כְּעֵינֶיהָ הִיא, אָז,

כְּשֶׁהָפְכָה אוֹתִי   אֻמְלָל.

 

 

     בגלל שהביע את דעתו חופשית על המשטר הפרוסי, היינה   היה persona non grata  בגרמניה, והוצא נגדו צו מעצר אם  כף רגלו תדרוך עוד בגרמניה. אף על פי כן אחר שנים הוא העז איכשהו ובא – אמו היתה  מבוגרת ורצה לראותה עוד פעם אחת. אז הוא ביקר אצלה ופגש את משפחתו -. אהובת נעוריו, עמליה, היתה כבר נשואה, ולפי השיר גם בהריון עם הילד הראשון שלה.  בהקשר זה או אחר קראתי שהנערה היפה – היתה דרך אגב בת דודתו, הבת של הבנקאי העשיר שתמך בהיינה כספית – היתה עתה שמנה כמו הר .   לכך השיר מתייחס – פניה כפני הדור וכפני הכלב בשיר.  היינה חד הלשון איננו כותב עליה טובות, אדרבא, במסוה של שיר קל הוא מתנקם בה כהוגן.

קשה לי כרגע לחקור – אבל נדמה לי – ואולי רק לי נדמה – כי האחות הקטנה המופיעה בשיר היא איננה אחותו של היינה אלא של אמליה, ושמה תרז, והיא היתה אהובתו הבאה בתור של היינה. כמובן, המדובר באהבות אכזב – שתיהן לא השיבו שום אהבה אל חיקו.

VII

Wir saßen am Fischerhause,
Und schauten nach der See;
Die Abendnebel kamen,
Und stiegen in die Höh.

Im Leuchtturm wurden die Lichter
Allmählig angesteckt,
Und in der weiten Ferne
Ward noch ein Schiff entdeckt.

Wir sprachen von Sturm und Schiffbruch,
Vom Seemann, und wie er lebt
Und zwischen Himmel und Wasser
Und Angst und Freude schwebt.

Wir sprachen von fernen Küsten,
Vom Süden und vom Nord,

Und von den seltsamen Völkern
Und seltsamen Sitten dort.

Am Ganges duftets und leuchtets,
Und Riesenbäume blühn,
Und schöne, stille Menschen
Vor Lotosblumen knien.

In Lappland sind schmutzige Leute,
Plattköpfig, breitmäulig und klein;
Sie kauern ums Feuer, und backen
Sich Fische, und quäken und schrein.

Die Mädchen horchten ernsthaft,
Und endlich sprach niemand mehr;
Das Schiff ward nicht mehr sichtbar,
Es dunkelte gar zu sehr.

 

 

 

7

יָשַׁבְנוּ לְיַד בֵּית הַדַּיִג

וְהִבַּטְנוּ בַּיָּם.

עַרְפִּלֵּי עֶרֶב בָּאוּ,

הִתְפַּזְּרוּ לְאִטָּם.

 

 בַּמִּגְדַּלּוֹר כְּבָר הִדְלִיקוּ

גַּם אֶת הָאוֹר עַתָּה.

בְּמֶרְחַקֵּי אָפְסַיִם

עוֹד סְפִינָה נִרְאֲתָה.

 

דִּבַּרְנוּ עַל אֳנִי טָרוּף וְסַעַר

עַל חַיֵּי סַפָּנִים,

הַתְּלוּיִים בֵּין שִׂמְחָה וְצַעַר

 בֵּין שְׁמֵי רוֹם וְיָמִים.

 

דִּבַּרְנוּ עַל  חוֹפִים רְחוֹקִים

תַּחַת הַמְּזָרוֹת,

 עַל עַמִּים  מוּזָרִים

דְּרָכִים לָהֶם זָרוֹת.

 

עַל מֵי הָגָנְגֶס, רֵיחָנִי וְנוֹצֵץ,

שָׁם עֲצֵי עֲנָק בָּחֹרֶשׁ,

 וּבְנִי בֵּי רַב

כּוֹרְעִים

לְנוֹכֵחַ פִּרְחֵי קֹדֶשׁ.

 

בְּלַפְּלָנְד – אֲנָשִׁים מְרוּחֵי סֶחִי

שְׁטוּחֵי רֹאשׁ, רַחֲבֵי-פֶּה,  מַקָּקִים,

יוֹשְׁבִים סָבִיב הָאֵשׁ  וְצוֹלִים

דָּגִים, צוֹוְחִים, צוֹרְחִים, צוֹעֲקִים.

 

הַנְּעָרוֹת הִקְשִׁיבוּ רֹב קֶשֶׁב.

לְבַסּוֹף – הַשִּׂיחָה לָאֲתָה.

הָאֳנִיָּה נֶעֶלְמָה בָּאֹפֶק

 וְיָרְדָה עֲלָטָה.

 

 

 

 

 

 

 

8

 

 

 

Du schönes Fischermädchen'

Treibe den Kahn aus Land:

Komm zu mir und setze nieder,

Wir kosen, Hand in Hand.

 

Leh an mein Herz dein Köpfchen,

Und fürchte dich nicht so sehr:

Vertraust du dich doch sorglos

Täglich dem wilden Meer!

 

Mein Herz gleicht   ganz dem Meere,

Hat Sturm und Ebb' und Fluth,

Und manche  schöne  Perle

In siener Tiefe ruht.

 

 

                  

בַּת דַּיָּגִים יָפֶה!

שׁוּטִי נָא לַחוֹף!

שְׁבִי נָא לְיָדִי,

 וְנֹאהַב אָהֹב!

 

הָנִיחִי עַל לִבִּי רֹאשֵׁךְ,

וְאַל נָא תַּחְשְׁשִׁי!

יוֹם יוֹם הֵן גַּם לַיָּם

רֹב אֵמוּן תִּרְחֲשִׁי!?

 

לִבִּי דּוֹמֶה לַיָּם:

בּוֹ סַעַר, שֵׁפֶל, גַּם גְאוֹת.

וּבְמַעֲמַקָּיו

פְּנִינִים יָפוֹת נָחוֹת.

 

 

9

כְּבָר עָלֶה יָרֵחַ

זוֹרֵחַ עַל גַּלִּים

עַל אֲהוּבָתִי זוֹרֵחַ –

לִבֵּנוּ נַחְשׁוֹלִים.

 

חוֹבֵק לַנַּעֲרָה

–       שְׁנֵינוּ כָּךְ לָעַד.

 "הֲתִשְׁמַע   אֶת קוֹל הַסְּעָרָה?

לֹבֶן יָדְךָ יִרְעַד".

 

אֵין זֶה קוֹל הָרוּחַ:

זוֹ שִׁירַת בְּנוֹת הַיָּם,

הֵן אַחְיוֹתַי שֶׁיָּצְאוּ לָשׂוּחַ

 וְהַיָּם בָּלַע אוֹתָן".

 

 

9

Der Mond ist aufgegangen

Der Mond ist aufgegangen

Und überstrahlt die Well'n;

Ich halte mein Liebchen umfangen,

Und unsre Herzen schwell'n.

 

Im Arm des holden Kindes

Ruh ich allein am Strand; –

"Was horchst du beim Rauschen des Windes?

Was zuckt deine weiße Hand?"

 

"Das ist kein Rauschen des Windes,

Das ist der Seejungfern Gesang,

Und meine Schwestern sind es,

Die einst das Meer verschlang."

 

 

 

10

Auf den Wolken ruht der Mond,
Eine Riesenpomeranze,
Überstrahlt das graue Meer,
Breiten Streifs, mit goldnem Glanze.

Einsam wandl ich an dem Strand,
Wo die weißen Wellen brechen,
Und ich hör viel süßes Wort,
Süßes Wort im Wasser sprechen.

Ach, die Nacht ist gar zu lang,
Und mein Herz kann nicht mehr schweigen –
Schöne Nixen, kommt hervor,
Tanzt und singt den Zauberreigen!

Nehmt mein Haupt in euren Schoß,
Leib und Seel sei hingegeben!
Singt mich tot und herzt mich tot,
Küßt mir aus der Brust das Leben!

 

10

עַל גַּב עָב נָח הַיָּרֵחַ,

תַּפּוּז זָהָב עֲנָק,

עַל  יָם כֹּסֶף קַרְנָיו שׁוֹלֵחַ

מֵאִיר מָעַל, כַּעֲדִי,  עֲנָק.

 

בַּדָּד אָשׁוּט עַל חוֹף הַיָּם,

גַּל שָׁם וְעוֹד גַּל נִשְׁבָּר:

דִּבְרֵי עֶדְנָה – אֲנִי שׁוֹמְעָם:

אֶשְׁמַע- מָה הַיָּם יֹאמַר.

 

מָה הַלַּיְלָה יֶאֱרַך! אֶה!

לִבִּי יִמְלָא כֻּלּוֹ רֹב  כֹּסֶף.

בְּנוֹת יָם יָפוֹת, אָנָּא הוֹפָעְנָה,

רְקֹדְנָה, שִׁירְנָה בִּמְחוֹל כֶּשֶׁף.

 

קְחוּ רָאשִׁי אֱלֵי חַיקְכֶן,

גּוּפִי,  נַפְשִׁי לָכֶן מָסוּר!

נִשְׁקוּנִי נָא מוֹת נְשִׁיקָה,

שִׁירוּ  נָא לִי   שִׁיר בַּרְבּוּר.

 

 

 

 

 

 

11

יְשֵׁנִים עוֹד הָטִיטָנִים

עֲטוּפִים בְּעָבֵי כֶּסֶף:

נוֹחֲרִים הֵם: שׁוֹמְעָם אָנִי,

רוּחַ רַע נָע בְּשֶׁצֶף קֶצֶף.

 

מֶזֶג  פֶּרֶא! זַעַם סַעַר,

רוּחַ תְּשַׁבֵּר כָּל אֳנִי!

מִי יִגְעַר בָּרוּחַ גַּעַר

מִי יְצַו עַל גַּל: הָב דֹּמִי!

 

אֵין עֲצֹר אֶת קוֹל הַגַּעַשׁ

הָעָט עַל דֹּפֶן, תֹּרֶן עֹנִי.

עָטוּף מְעִיל מִפְּנֵי הָרַעַשׁ

אֶפֹּל לִשְׁנַת, הִיא שְׁנַת טִיטָנִים.

 

 

 

 

 

Eingehullt in graue Wolken
Schlafen jetzt die großen Gotter.
Und ich hore, wie sie schnarchen,
Und wir haben wildes Wetter.

Sturmeswuten will das Arme Schiff zerschellen,
Ach, wer zugelt diese Wellen?
Ach, wer zugelt diese Winde,
Und die herrenlosen Wellen?

Kann's nicht hindern das es sturmet,
Daß da drohnen Mast und Bretter.
Und ich hull mich in den Mantel,
Um zu schlafen wie die Gotter.

 

 

12

 

הָרוּחַ מִכְנָס לוֹבֶשֶׁת

מִכְנַס-גַּלִּים לָבָן!

כֹּחָהּ אֵינָהּ כּוֹבֶשֶׁת,

שׁוֹאֶגֶת, הוֹמָה  אֵיתָן.

 

מִגָּבְהֵי חֹשֶׁךְ, בְּכָל אוֹנוֹ

מַבּוּל – מֵי-עַל שׁוֹפֵעַ.

דּוֹמֶה כִּי לֵיל בְּשִׁגְעוֹנוֹ

אֶת הַיָּם יַטְבִּיעַ.

 

עַל הַתֹּרֶן יוֹשֵׁב לוֹ שַׁחַף,

בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת צוֹרֵחַ:

מַכָּה כָּנָף צִפּוֹר הָרַחַף

שְׁמוּעַת אוֹב לְנַבֵּחַ.

 

 

 

Der Wind zieht seine Hosen an,
Die weißen Wasserhosen!
Er peitscht die Wellen, so stark er kann,
Die heulen und brausen und tosen.

Aus dunkler Höh', mit wilder Macht,
Die Regengüsse träufen;
Es ist, als wollt die alte Nacht
Das alte Meer ersäufen.

An den Mastbaum klammert die Möwe sich
Mit heiserem Schrillen und Schreien;
Sie flattert und will gar ängstiglich
Ein Unglück prophezeien.

 

13.

 

     Der Sturm spielt auf zum Tanze,
Er pfeift und saust und brüllt;
Heisa, wie springt das Schifflein!
Die Nacht ist lustig und wild.

 

      Ein lebendes Wassergebirge

Bildet die tosende See;
Hier gähnt ein schwarzer Abgrund,
Dort thürmt es sich weit in die Höh’.

     Ein Fluchen, Erbrechen und Beten

 Schallt aus der Kajüte heraus;

Ich halte mich fest am Mastbaum,
Und wünsche: wär ich zu Haus.

 הַסְּעָרָה נָכוֹנָה לְמָחוֹל

שׁוֹרֶקֶת, כְּשִׁכּוֹר תִּתְהוֹלֵל!

הֶאָח! אֵיךְ הַסְּפִינָה מְרַקֶּדֶת,

הַלַּיִל לֵיל פֶּרֶא לְהַלֵּל.

 

נֵד מַיִם כְּהַר חַי,

יִבְנֶה הַיָּם בִּסְאוֹן.

שָׁם חֵל מִגְדָּל לָבָן:

פִּיו פֹּה יִפְעַר שְׁחוֹר-תְּהוֹם.

 

קוֹל קִיא, קְלָלוֹת, תְּפִלָּה,

  מִבֶּטֶן הַסְּפִינָה:

אֶדְבַּק בְּכָל כֹּחִי בַּתֹּרֶן.

"הַבַּיְתָה!" עוֹלָה מִפִּי תְּחִנָּה.

 

14.

 

Der Abend kommt gezogen

 

 

Der Abend kommt gezogen,

Der Nebel bedeckt die See;

Geheimnisvoll rauschen die Wogen,

Da steigt es weiß in die Höh'.

 

Die Meerfrau steigt aus den Wellen,

Und setzt sich zu mir an den Strand;

Die weißen Brüste quellen

Hervor aus dem Schleiergewand.

 

Sie drückt mich, und sie preßt mich,

Und tut mir fast ein Weh; –

"Du drückst ja viel zu fest mich,

Du schöne Wasserfee!"

 

"Ich preß dich, in meinen Armen,

Und drücke dich mit Gewalt;

Ich will bei dir erwarmen,

Der Abend ist gar zu kalt."

 

Der Mond schaue immer blasser

Aus dämmriger Wolkenhöh';

"Dein Auge wird trüber und nasser,

Du schöne Wasserfee!"

 

"Es wird nicht trüber und nasser,

Mein Aug' ist naß und trüb,

Weil, als ich stieg aus dem Wasser,

Ein Tropfen im Auge blieb."

 

Die Möwen schrillen kläglich,

Es grollt und brandet die See; –

"Dein Herz pocht wild beweglich,

Du schöne Wasserfee!"

 

"Mein Herz pocht wild beweglich,

Es pocht beweglich wild,

Weil ich dich liebe unsäglich,

Du liebes Menschenbild!"

 

 

14

 

14 הָעֶרֶב יוֹרֵד

 

 

הָעֶרֶב יוֹרֵד, צְלָלִים,

עַרְפִּלִּים יִתְכַּס הַיָּם.

סוֹדוֹת לוֹחֲשִׁים הַגַּלִּים,

אֵד עוֹלֶה וְרָם.

 

בְּתוּלַת יָם עוֹלָה,

מִבֵּין גַּלִּים תָּצוּף.

דְּמוּת שָׁדָהּ  מִתְגַּלָּה

מִבַּעַד לְבַד שָׁקוּף.

 

לְיָדִי תֵּשֵׁב, תְּחַבֵּק,

תִּלְחְצֵנִי בִּצְדִיָּה.

מַכְאִיבָה הִיא תִּתְרַפֵּק

הַפֵּיָה הַיְּפֵהפִיָּה.

 

"מַדּוּעַ תַּכְאִיבִי, בַּת?"

"עָלֵי לְחַבְּקְךָ בְּאוֹן,

חֹם גּוּפְךָ כְּבַבַּת:

תְּקָפוּנִי צִנָּה וְקִפָּאוֹן."

 

"עֵינַיִךְ שְׁטוּפוֹת דְּמָעוֹת:

הַלְּבָנָה תַּחֲוִיר, בָּךְ צוֹפִיָה:

עֲנָנֵי עָב בְּדַרְכָּהּ קָמוֹת,

פֵיָה יְפֵהפִיָּה".

 

"אֵין בְּעֵינַי דָּמְעָה:

אֵין בָּהֶן כָּל עֶצֶב:

אַךְ יָצָאתִי מֵהַיָּם קִמְעָה

וּבְעֵינַי טִפּוֹת וְקֶצֶף".

 

שֶׁחַפִים קוֹרְאִים בְּקוֹל:

הַיָּם זוֹעֵם בְּכָל קְרִיאָה:

"לִבֵּךְ פּוֹעֵם כִּבְמָחוֹל,

 פֵיָה יְפֵהפִיָּה".

 

לִבִּי בְּעֹז יִפְעַם,

יִפְעַם לוֹ שׁוּב וְשׁוּב:

כִּי אוֹהַבְךָ, אָדָם,

הוֹ בֵּן אֱנוֹשׁ אָהוּב.

 

 

15   Wenn ich an deinem Hause

Wenn ich an deinem Hause

Des Morgens vorübergeh,

So freut's mich, du liebe Kleine,

Wenn ich dich am Fenster seh.

 

Mit deinen schwarzbraunen Augen

Siehst du mich forschend an:

"Wer bist du, und was fehlt dir,

Du fremder, kranker Mann?"

 

"Ich bin ein deutscher Dichter,

Bekannt im deutschen Land;

Nennt man die besten Namen,

So wird auch der meine genannt.

 

Und was mir fehlt, du Kleine,

Fehlt manchem im deutschen Land;

Nennt man die schlimmsten Schmerzen,

So wird auch der meine genannt."

15

 

 בְּעוֹבְרִי לְיַד בֵּיתֵךְ

בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם,

מָה אֶשְׂמַח בְּמַבָּטֵךְ,

נִשְׁקָף שָׁם בַּחַלּוֹן!

 

בְּעֵינַיִךְ חוּמוֹת-שְׁחֹרוֹת

בִּי מַבָּטֵךְ חוֹקֵר –

 מִי אַתָּה, הַחוֹלֶה, הַזָּר,

וּמָה אַתָּה חָסֵר?

 

אֲנִי מְשׁוֹרֵר גֶּרְמָנִי

יָדוּעַ בְּאַשְׁכְּנָז,

בְּשׁוּרַת שְׁמוֹת  אַנְשֵׁי מַעְלָה

גַּם שְׁמִי  הֲלֹא  יֻכְרָז.

 

וּמָה אֶחְסַר, חֲבִיבָתִי,

לְרַבִּים יֶחְסַר בָּאָרֶץ:

הֵן יֻזְכַּר גַּם כָּל שֶׁלִּי

בְּהִקָּרֵא שֵׁם כָּל קָרֶץ!

Da droben auf jenem Berge

17

Da droben auf jenem Berge,
Da steht ein feines Schloß,
Da wohnen drei schöne Fräulein,
Von denen ich Liebe genoß.

Sonnabend küßte mich Jette*,
Und Sonntag die Julia,
Und Montag die Kunigunde,
Die hat mich erdrückt beinah.

Doch Dienstag war eine Fete
Bei meinen drei Fräulein im Schloß;
Die Nachbarschafts-Herren und Damen,
Die kamen zu Wagen und Roß.

Ich aber war nicht geladen,
Und das habt ihr dumm gemacht!
Die zischelnden Muhmen und Basen,
Die merktens und haben gelacht.

 

הערה בדבר תרגום שמות הבנות הגרמניות:

Jette היא יהודית. יוליה  תורגם לשם יעל, בעקבות זאליקסון ( רם ויעל): קוניגונדה פירוש שמה  בעלת מריבות אמיצה: מירב במקרא  עשויה לשאת את שמה.  

 

 

שָׁם עַל רֹאשׁ הַהַר

עוֹמֶדֶת לוֹ טִירָה,

שָׁלֹשׁ שָׁם נְעָרוֹת

 בָּהֶן עֵינִי שׁוֹרָה.

 

שַׁבָּת לִי יְהוּדִית תִּשַּׁק,

בְּיוֹם רִאשׁוֹן   יָעֵל,

בְּיוֹם שֵׁנִי זוֹ מֵרַב

אַהֲבַת   יוֹמָן תָּהֶל.

 

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – מְסִבָּה

אוֹתָהּ שֶׁלְּשֶׁתֶן עוֹרְכוֹת.

עַל גַּב סוּס, בַּמֶּרְכָּבָה,

בָּאִים אוֹרְחִים, אוֹרְחוֹת.

 

אַךְ אוֹתִי לֹא הִזְמִינוּ:

מֵחָכְמָה רִחֲקוּ.

שָׁמְעוּ דּוֹדוֹת רַכְלָנִיוֹת

לִחְשְׁשוּ, צָחֲקוּ.

 

Das Meer erglänzte weit hinaus

 

Das Meer erglänzte weit hinaus
Im letzten Abendscheine;
Wir saßen am einsamen Fischerhaus,
Wir saßen stumm und alleine.

Der Nebel stieg, das Wasser schwoll,
Die Möwe flog hin und wider;
Aus deinen Augen, liebevoll,
Fielen die Tränen nieder.

Ich sah sie fallen auf deine Hand,
Und bin aufs Knie gesunken;
Ich hab von deiner weißen Hand
Die Tränen fortgetrunken.

Seit jener Stunde verzehrt sich mein Leib,
Die Seele stirbt vor Sehnen; –
Micht hat das unglücksel′ge: Weib
Vergiftet mit ihren Tränen.

16

הַיָּם זָהַר בְּרֹחַק-עַד,

בְּאוֹר בֵּינוֹת עֵרְבַּיִם:

יָשַׁבְנוּ שְׁנֵינוּ רַק, לְבַד,

שׁוֹתְקִים, לְיַד הַבַּיִת:

 

עֲרָפֶל עָלָה, הַיָּם גָּאָה,

הַשְּׁחָפִים אַן וְאַנָּה עָפוּ,

בְּעֵינַיִךְ – קֵן-אַהֲבָה –

נִטְפֵי דְּמָעוֹת רָעָפוּ.

 

רְאִיתִים נוֹפְלִים עַל יָדֵךְ –

אָז עַל בִּרְכַּי  כָּרַעְתִּי

שְׁתִיתִים מִלֹּבֶן כַּף יָדֵךְ –

עַד  מֵהֶם שָׂבַעְתִּי. 

 

מֵאָז כֻּלִּי הוֹלֵךְ וָדַל

וְנַפְשִׁי תָּשֹׁק עַד מוֹת.

לִבִּי אוֹתוֹ יְצוּר אֻמְלָל

הִרְעִילָה בִּדְמָעוֹת.

 

89

Der Tod, Das ist die kühle Nacht,

Das Leben ist der schwüle Tag.

Es dunkelt schon, mich schläfert,

Der Tag hat mich müd gemacht.

 

Über  mein Bett erhebt sich ein Baum,

Drin singt die junge Nachtigall:

Sie singt von lauter Liebe,

Ich hör' es sogar in Traum.

הַמָּוֶת הוּא לַיְלָה קָרִיר.

הַיּוֹם הוּא לַהַט הַחַיִּים.

יוֹרֵד הָעֶרֶב, מְנֻמְנָם –

הַיּוֹם אוֹתִי לְאַט הִרְדִּים.

 

מֵעַל עַרְשִׂי עוֹמֵד שֵׁם עָץ.

בֵּין בַּדָּיו יָשִׁיר זָמִיר:

הוּא שָׁר שָׁם עַל הָאַהֲבָה:

זוֹ שֶׁהִיא חֲלוֹם טָמִיר.