חנה טואג: לאורה (שידור חוזר בתצוגה אחרת)

 

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 578

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתשרי תשע"א, 30 בספטמבר 2010

עם צרופת מאמר של יואב אבניאון על הכיתוב העברי מימי הבריגדה

 במערת גרוטו די פרטוסה ליד נאפולי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה

 אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

 

עוד בגיליון: משה גרנות: "גטו" בתיאטרון הקאמרי.

מתי דוד: הקואליציה של האדום והירוק, הברית של השמאל הקיצוני עם השותף הפלסטיני.

יהודה גור-אריה: הסבך.

אלי יזרעאלי: על שוטרים, אפולוגטיקה, צדקנות  ומרעין בישין אחרים.

משה שפריר: רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד.

 משה כהן: מה רוצים מליברמן?

אורי הייטנר: 1. גם אני מחכה לרבין. 2. שנאת ברק. 3. משט הבוגדים.

דנה מור קוראת הספד ביום קבורת אביה ד"ר גבי מור, 1928-2010.

משה ברק: שתי עדויות. א. משה  כרמי. ב. ביאליק והספרדים.

בעקבות ברכת בנדלה: הצילה אותו מחיי רווקות אומללים.

גרימי: עוד על השיר "שני אלונים".

ישראל סגל: בעקבות סיפורו של ישראל זמיר "המקף".

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ מאת משה ברק, פרק ל': מָחוֹב – מנדט.

משה גנן: על ספרה של חנה טואג: "לאורה".

יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק.

יוסף אורן: והכנעני עדיין בארץ.

רון וייס: מי מְפגֵעַ?

יוסי אחימאיר: נתניהו וליברמן, שמיר ולוי.

משה בר-יוסף: מניין ומתי הגיעו הערבים ליפו.

אהוד בן עזר: ליברמן צודק בניתוח המצב אך פיתרונו הזוי גם הוא.

מיכל סנונית: בפרוס השנה החדשה.

אלי מייזליש: השמאל אמנם מת – אבל האם הימין בישראל מתחזק?

אֲגָנָה וַגְנֵר: מכתב בקשר לשפריץ מתחת לזרוע שלי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

 

* * *

משה גנן

חנה טואג: "לאורה"

הספר יצא ב"מודן, הוצאה לאור", 2009

אחד הספרים היפים, המיוחדים במינם שקראתי לאחרונה הוא ספרה של חנה טואג: לאורה. בספר נפגשים עולמות: יהדות לוב, במגעה עם הערבים ועם הנצרות, המופיעה בדמות חיילי רומא; הצבא האיטלקי של מוסוליני בטרם מלחמת העולם השנייה; כמעט קשה למנות את כל רובדי החיים, הטבע, הנוף, האדם השזורים אל תוך  מסכת הספר. האירועים מתרחשים על רקע נוף לוב, הים והמידבר, שכונת היהודים בעיירת מיסורטה: אך העין הצופיה של גיבורת הספר מבקרת גם בשכונת יושבי המערות, אי שם במידבר. קרובי המשפחה חיים בעיר הגדולה טריפולי, אנשים אמידים, מבוססים כלכלית: משם הם גחים מעת לעת לרגל אירועים משפחתיים. כל זה קורה ועל רקע חיי משפחה יהודית עמלנית: האם, העושה בעקבות מות האב במלאכתו, סוחרת עם יושבי הכפרים הערבים, מכבסת לחיילים האיטלקים, תופרת – אישה קשת יום, המפרנסת את ארבעת ילדיה, מנואל, רפאל, יוסיף, ולאורה – שאין עולה חיוך על פניה, ענייה מרודה החיה באיבה מתמדת עם העולם ובמיוחד עם בתה, שהרתה לאב לא ידוע לה, מחוץ לנישואין.

הקהילה היהודית של לוב מוצגת באמצעות הסב, המעורה במקרא ובזוהר ובכל מכמני התרבות של ישראל – ועם זאת הוא לא מן הטיפוסים הלמדנים אלא נציג הפן ההומניסטי של היהדות, השואב את כוחו לא מן הפן הרשמי והמלומד, הנוקשה של היהדות אלא מכוחו הרוחני של המקרא: ובפיו רק עידוד ונחמה לסובלים, גב חזק לתועים בדרכי החיים. דרכו היהדות מאירה, והנה היא כולה אור – בעוד הסב עצמו, אדם עיוור, כאילו אף על פי כן רואה: הוא סגי נהור.

לאורה היא נערה בת חמש עשרה, שלא לומדה, אך אורה פנימי: דרך תודעתה נמסרים לנו תכני הספר במעין מונולוג בה היא מודיעתנו את כל שהיא רואה, חווה, עושה, מרגישה, חושבת: דרכה אנו באים להכיר את עולמה, את מנהגי היהדות, את יחסי הקרובים ביניהם, את יחסי הקהילה עם הערבים, הבדואים המוצגים בספר כרצחניים ותאבי בצע, מעין יצורים שמחוץ לחוק, החיים בשולי היישוב המאורגן והמסודר וחיים על גופו משוד ורציחות.

אם הם פן אחד לעולם הערבי, הרי פן אחר מתגלה בשכנים של משפחת בן עטר, הוא משפחת לאורה: יחסים טובים שוררים בין השכנים, המשפחה היהודית והמשפחה הערבית שכנתה. ודרך תודעתה אנו עומדים גם על מצב היהדות בעולם. אנו עדים גם לניצני כניסת האיטלקיים למלחמה על צד הגרמנים. הספר מצייר פנורמה רחבה של קשרים – כשבמרכזם התודעה הרגישה – ולא מעט פרימיטיבית – של לאורה, על חוסר הבנתה המוחלט בענייני העולם, (שואלת איפה היא אירופה), מודעותה היפה, והמטושטשת, התמימה באופן מוחלט עד כי טרם למדה אף לשנוא. כל הזר לרוחה מוצא אל מחוץ לתחום הכרתה – כולה מרוכזת רק בטוב, באהבתה ללורנצו, שאף הוא איננו מוצא ביטוי אלא באופן סמלי בלבד: באהבתה לכביסתו, לבגדים שלבש. היא מרוכזת בדברים שהיא אוהבת – בסבתה, אחיה, אביה המת. – נוף נפש והכרה כה עשיר שאין ניתן לערוך מצאי על כל אשר כלול בהם.

הספר מעבירנו בנופי חיזור, קירבה, אהבה: הריון, געגועים, שיכחה ונטישה: נעורים, התבגרות, מחלה, לידה ומות. אין שטח חיים בו הספר איננו נוגע: תוך סיפור מסגרת פשוט, מקום בספר לכל גילויי החיים. האם קשת היום המתאכזרת לבתה – תפקיד רב כאן לכבוד המשפחה המופר שעל מזבחה עולות הנפשות – הסב המנחם ומאזן את הרוע שבספר: הבן הגדול – מנואל – בן 12 – המוצא דרכים לעשות עצמו מועיל ומתחיל ולו במעט לתרום לפרנסת את המשפחה, והילד הקטן, רפאלי, שהוא כאור קטן באפילה הממלאת לא אחת את הספר. למרות האור הרב הזוהר מדברי לאורה המספרת. כי אין בליבה על החייל שזְנָחָהּ – באהבה וגעגועים רבים היא זוכרת אותו ואין במעשיו דבר שיקלקל את שלמות ותמימות אהבתה אליו.

בספר רשומים כל מעשי האדם – עולמם של סוחרים, של דייגים, של רוכלים היוצאים עם מרכולתם למידבר, אל הכפרים הרחוקים, תוך סכנת נפשות, והולכים דרך מדברות שממה שם אורבים להם בני בלייעל ונוטלים חייהם למרות היותם מפרנסי יחיד של משפחתם.

זה ספר שנכתב תוך הכרת האדם, החיים, בעדינות רבה. עם זאת, אין הספר מסתיר פניו מפני תמונות מציאות ריאליסטיות מאוד – על מות האב וגופו המונח גלוי במידבר ימים אחדים, והקורה לגוף במצבים כאלה. הוא מתאר ללא כחל וסרק את סימני הזיקנה החלים בזקן, הנזקק לידיה האוהבות של לאורה להלבישו, לרחצו, להחליף בגדיו הצואים. סימני הזיקנה הפושטים וניוון הגוף – תופסים במיוחד את הלב ומעוררים רחמים. הנה מה אדם של רוח הופך להיות – גוף מתנוון וחסר כוח לטפל בעצמו. הספר איננו מצייר את החיים עלי אדמות כגן עדן צח ונקי מרבב.

חנה טואג יודעת לצייר את מציאות החיים, ועם זאת אין חסרים בספר רגעי פיוט, רגעים ליריים – בהקשיבה לחולות המנגנים על שפת הים, עם התייחדה עם הטבע, או עת שבתה עם אהוב ליבה, החייל האיטלקי על חולות החוף, ושקט, שלווה ואמונה הדדית רבה אופפים אותם.

ואמנם, אין החייל שנקלע לארץ רחוקה מעירו, פירנצה, אחד הריקים והפוחזים – נפשו נפש אמן, שליבו נתון לעולם האמנות, עולם הציור. בלאורה הוא מוצא נפש קרובה, שבחיקה הוא יכול לצקת את דברי בדידותו. למלא את החסר לו בערגתו לקרבה, לנפש אדם.

ושוב, וכאמור – אין בשורות אלה כדי למצות את הספר, שנכתב בכישרון מבורך, בהבנת האדם, בכובד ראש, הכרת הנושא, העם, המקום, הנפשות הפועלות – אך גם דרכי הפרוזה שעולות כאן לדרגה גבוהה שאינה על פי רוב מצויה בספרותנו.