חנה טואג: לאורה

אחר התלבטויות לא מעט העליתי בכמה שורות התרשמות דלה למדי, לטעמי, מספרה העשיר  מאד של חנה. 
וכבר אחרים כתבו עליה – ועשו זאת  בצורה מלאת רגש יותר ממני. – אף על פי כן יהיו נא מעט שורות אלה שרות מה ואות תודה והכרה על ההיכרות עם הספר.

חנה טואג: לאורה

כתיבתה של חנה טואג נוגעת בשורשי הנפש והאמת הפנימית ברגישות שאינה גולשת לרגשנות, בפשטות שאינה מוותרת על עומק, בזרימה שאינה פוסחת על נימי הכאב ומדגישה שגם מהכאב נולד משהו, לפעמים שמחה.   ("ספרים חדשים", נובמבר 2009).

בנופי הדיונות המזמרות של לוב, שבהן הרוח מנגן שירים בחול, מתעוררת אהבתה האסורה של לאורה ללורנצו, החייל מאיטליה. (רן יגיל, NRG,   30/12/2009 )

הסיפור הוא אולי סיפור בנאלי אך מסופר בכישרון רב וברגישות עצומה. התיאורים בסיפור מלאי צבע ואין בהם כדי להלאות את הקורא.

לאורה הוא ספר עדין, מקסים ומרגש, שקושר את הקוראים לגיבורה שלו בחיבה עזה (ניוזלטר הארץ,  עלית קרפ).

הספר בנוי כמו אגדה..   "לאורה" הוא ספר בשל ומורכב, הניחן באיכויות ספרותיות מתוחכמות…היכולות לא רק להלך קסם על הקורא, אלא גם לשכנעו בכישרונה הגדול של [חנה] טואג  (מעריב, NRG, 23.5.2010)

אחד הספרים היפים, המיוחדים במינם שקראתי לאחרונה הוא ספרה של חנה טואג: לאורה.  בספר נפגשים עולמות: יהדות לוב, במגעה עם הערבים ועם הנצרות  המופיעה בדמות חיילי רומא,  הצבא האיטלקי של מוסוליני בטרם מלחמת העולם השנייה.   כמעט קשה למנות את כל רובדי החיים, הטבע, הנוף, האדם  השזורים אל תוך   מסכת הספר.  האירועים מתרחשים על רקע נוף לוב, הים והמדבר, שכונת היהודים בעיירת מיסורטה: אך העין הצופיה של גיבורת הספר מבקרת גם בשכונת יושבי המערות, אי שם במדבר.  קרובי המשפחה  חיים בעיר הגדולה טריפולי,  אנשים אמידים, מבוססים כלכלית:   משם הם גחים מעת לעת לרגל אירועים משפחתיים. כל זה קורה  על רקע חיי משפחה  יהודית עמלנית:  האם, העושה בעקבות מות האב במלאכתו, סוחרת עם יושבי הכפרים הערבים, מכבסת לחיילים האיטלקים, תופרת  –  אישה קשת יום, המפרנסת את ארבעת ילדיה, מנואל, רפאל, יוסיף, ולאורה  – שאין עולה חיוך על פניה,  עניה מרודה החיה  באיבה מתמדת עם העולם ובמיוחד עם בתה, שהרתה לאב לא ידוע לה, מחוץ לנישואין.

הקהילה היהודית של לוב מוצגת באמצעות הסב, המעורה במקרא ובזוהר ובכל מכמני התרבות של ישראל, – ועם זאת  הוא  לא מן הטיפוסים הלמדנים אלא  נציג הפן ההומניסטי של היהדות, השואב את כוחו לא מן הפן הרשמי והמלומד, הנוקשה של היהדות אלא מכוחו הרוחני של המקרא: ובפיו רק עידוד ונחמה לסובלים,  גב חזק  לתועים בדרכי החיים. דרכו היהדות מאירה,  והנה היא כולה אור – בעוד הסב עצמו, אדם עיוור, כאילו אף על פי כן רואה: הוא  סגי נהור.

לאורה היא נערה בת חמש עשרה,  שלא לומדה, אך אורה פנימי: דרך תודעתה נמסרים לנו תכני הספר, במעין מונולוג בו היא מודיעתנו את כל שהיא רואה, חווה, עושה, מרגישה, חושבת: דרכה אנו באים להכיר את  עולמה,  את מנהגי היהדות, את יחסי הקרובים ביניהם, את יחסי הקהילה עם הערבים, הבדואים המוצגים בספר כרצחניים ותאבי בצע, מעין  יצורים שמחוץ לחוק,  החיים בשולי היישוב המאורגן ומוסדר וחיים על גופו משוד ורציחות.  אם הם פן אחד לעולם הערבי, הרי פן אחר מתגלה בשכנים של משפחת בן עטר, הוא משפחת לאורה: יחסים טובים שוררים בין השכנים, המשפחה היהודית והמשפחה הערבית שכנתה.  – ודרך תודעתה  אנו עומדים גם על מצב היהדות בעולם. אנו עדים גם לניצני כניסת האיטלקיים למלחמה על צד הגרמנים. הספר מצייר פנורמה רחבה של קשרים – כשבמרכזם התודעה הרגישה – ולא מעט פרימיטיבית – של לאורה, על חוסר  הבנתה המוחלט בעניני העולם, (שואלת איפה היא אירופה), מודעותה היפה, והמטושטשת,  התמימה באופן מוחלט עד כי טרם למדה אף לשנוא. כל הזר לרוחה מוצא אל מחוץ לתחום הכרתה – כולה מרוכזת רק בטוב, באהבתה ללרונצו, שאף הוא איננו מוצא ביטוי אלא באופן סמלי בלבד:  באהבתה לכביסתו, לבגדים שלבש.  היא  מרוכזת בדברים שהיא אוהבת – בסבתה, אחיה, אביה המת. – נוף נפש והכרה  כה עשיר שאין ניתן לערוך מצאי על כל אשר כלול בהם.

הספר מעבירנו בנופי  חיזור, קרבה, אהבה: הריון, געגועים, שכחה ונטישה: נעורים, התבגרות, מחלה , לידה ומות.  אין שטח חיים בו הספר איננו נוגע: תוך סיפור מסגרת פשוט,  מקום בספר לכל גילויי החיים. האם קשת היום המתאכזרת לבתה – תפקיד רב כאן לכבוד המשפחה המופר שעל מזבחה עולות  הנפשות – הסב המנחם ומאזן את הרוע שבספר: הבן הגדול  – מנואל – – בן 12 – המוצא דרכים  לעשות עצמו מועיל ומתחיל ולו במעט לתרום לפרנסת   המשפחה, והילד הקטן, רפאלי,  שהוא כאור קטן באפילה הממלאת לא אחת את הספר, – למרות האור הרב הזוהר מדברי לאורה המספרת.  כי אין בלבה על החייל שזְנָחָהּ  – באהבה וגעגועים רבים היא זוכרת אותו ואין במעשיו דבר שיקלקל את שלמות ותמימות אהבתה אליו.  – ובספר  רשומים כל מעשי האדם – עולמם של סוחרים, של דייגים, של רוכלים היוצאים עם מרכולתם למדבר, אל הכפרים הרחוקים, תוך סכנת נפשות, והולכים דרך מדברות שממה שם אורבים להם בני בלייעל ונוטלים חייהם למרות היותם מפרנסי  יחיד של משפחתם.

זה ספר שנכתב תוך הכרת האדם, החיים, בעדינות רבה. עם זאת, אין הספר מסתיר פניו מפני  תמונות מציאות ריאליסטיות מאד, – על  מות האב וגופו המונח גלוי במדבר ימים אחדים, והקורה לגוף במצבים כאלה. הוא מתאר ללא כחל וסרק את סימני הזקנה החלים בזקן, הנזקק לידיה האוהבות של לאורה להלבישו, לרחצו, להחליף בגדיו הצואים. סימני הזקנה הפושטים וניוון הגוף במיוחד תופסים את הלב ומעוררים רחמים.   הנה מה אדם  של רוח הופך להיות – גוף מתנוון וחסר כוח לטפל בעצמו. הספר איננו מצייר את החיים עלי אדמות כגן עדן צח ונקי מרבב.

חנה טואג יודעת לצייר  את מציאות החיים, ועם זאת אין חסרים בספר רגעי פיוט, רגעים ליריים –  בהקשיבה לחולות המנגנים על שפת הים,  עם  התייחדה  עם הטבע,  או עת שבתה עם אהוב לבה, החייל האיטלקי על חולות החוף, ושקט,  שלוה  ואמונה הדדית רבה אופפים אותם.

ואמנם, אין החייל שנקלע  לארץ רחוקה מעירו, פירנצה, אחד הריקים והפוחזים – נפשו נפש אמן, שלבו נתון לעולם האמנות, עולם הציור.  בלאורה הוא מוצא  נפש קרובה, שבחיקה הוא יכול לצקת  את דברי בדידותו. למלא את החסר לו  בערגתו לקרבה, לנפש אדם.

ושוב, וכאמור – אין בשורות אלה כדי למצות את הספר, שנכתב בכישרון מבורך, בהבנת האדם, בכובד ראש,  הכרת הנושא, העם, המקום, הנפשות הפועלות – אך גם דרכי הפרוזה שעולות כאן לדרגה גבוהה שאינה על פי רוב מצויה בספרותנו.